|
|
|
הבנתי שכשאני עושה את זה, זה בא מהצורך לתקן - לא את מה שקרה אלא את ההסתכלות של על עצמי.
להבין את הסיבות לכשלון יותר לעומק ולאשרר לעצמי שהבעייה לא בי.
זה כבר קרה בעבר והוכיח את עצמו.
הבעייה באמת לא בי.
ולא מתוך התנשאות, אפילו להיפך - לקח לי המון זמן להודות בזה - אבל אני באמת אידיאלית. ד'ה פול פאקאג'.
אז בקיצור
מכזו פרספקטיבה של לפני-אחרי-תוך כדי, פשוט הרבה יותר קל להמשיך הלאה.
ועכשיו אני מאוד קרובה לשם סופסוף.
או לפחות אצלי, כשאני רוצה משהו
במשך הרבה זמן
רוצה ממש
ומדמיינת ומפנטזת ומפתחת סיפורים בראש
כשסופסוף זה אצלי ביד
אז הרבה פעמים פתאום זה כבר לא כזה גרנדיוזי
והמחשבה היא דווקא לא מהסוג של "בגלל שאני הצלחתי להשיג אז זה כנראה לא כזה שווה"
ואני דווקא כן מעריכה את עצמי ככזו שמשיגה את הדברים השווים שקשה להשיג
אבל
בכל זאת
כשזה סופסוף שלי
אני לא יכולה לעצור את המחשבות של "אולי זה בעצם לא מספיק טוב"
"אולי כבר היה כדאי לעבוד קשה יותר ולהשיג משהו עוד יותר שווה"
או "אחרי כל הזמן הזה אולי זה בעצם פשוט לא בשבילי יותר"
לפעמים זה יכול לנבוע סתם מחוסר הביטחון כשאפשרי עדיין לאבד את זה
ולפעמים פשוט הזמן עושה את שלו....
ממש, אבל ממש, אבל
ממממ--מממ--שששששששששששש
לא כדאי להתעסק איתי אחרי 20 שעות שאני ערה, כש-12 מהן זה בעבודה.
ובוודאי לא לפתוח לי עיניים על כמה הרבה נראה לך שאני אוכלת,
במיוחד אם אתה גבר שנראה כמו קרפדה נפוחה, ואני בחורה במשקל נוצה (שלא הייתה מכוונת עליך גם עם לייזר).
איך אומרים אצלינו בהייטק...
פאשולללללללללללללללל!
לכל מי שעוד לא שמע/הכיר
השעתיים-על-סרט הכי לא מבוזבזות בחיים שלכם
http://www.emetaheret.org.il/2008/11/20/zeitgeist-%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%98%D7%92%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%98-%D7%96%D7%99%D7%99%D7%98%D7%92%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%98-%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA/
(סלחו לי על הלינק המכוער, 4 ומשהו בבוקר וזה)
לפעמים אנשים כל כך מאכזבים אותך שמרוב שהבאסה עמוקה אתה אפילו מתחרט שאי פעם הוצאת עליהם כסף.
וזו ההרגשה הכי מסריחה כי אז אתה מרגיש גם מאוכזב וגם קמצן
אבל כוסעומו הקמצנות תחזיר לי ת'מאתיים!
לפעמים זה עובד לי,
הדחקה,
אבל אני תוהה איך עדיין לא הומצאה, ז"א,
חייבת להיות שיטה בדוקה להקפיא/למחוק רגשות.
געגוע
אכפתיות
חמלה
זה הכל בסה"כ קומבינציות של כימיכלים בראש.
איך יש כל כך הרבה תרופות נגד דכאון, ולא המציאו שומדבר נגד אהבה?
Note to self כזה:
Again, I got what I wanted...
ברמה שזה נהייה קצת קריפי.
כאילו, קיבלתי הכל במדוייק:
כמה הזדמנויות להגיד את כל מה שהיה לי, ומיוזמתו
and he manned up סופסוף
וקיבלתי התנצלות, אפילו כמה,
פלוס הודאה שהוא דפוק וטיפש,
הוא אפילו הגיע לבכי.
ועם כל זה....
הכל כרגע בגדר מילים
but will he walk the walk?
עד שזה באמת עבר לי, אבל באמת, הרגשתי משוחררת
ברמה שהצלחתי לפתח כלפיו אפילו סוג של זלזול שכמעט האמנתי בו, ועבדתי קשה על זה,
ואפילו חרדות אמיתיות למדיי מלפתח רגש כלפי מישהו חדש;
אז אחרי לא מספיק מאמץ, לפי דעתי,
(אבל כידוע אני מאוד לא טובה בדחיית סיפוקים)
סוג של פתחתי לו דלת לחזור...
וזה ממש מטומטם, בעיקרון.
כי אני בעצמי לא מאמינה שאנשים משתנים
זה דבר שהוכיח את עצמו over and over again
ומבחינתי אני לא מאמינה שגם אני אשתנה ואוכל לקבל את הגישה שלו למרות שהיום אני מבינה אותה טוב;
אבל ברגע האמת,
אם הוא יאמר דבר שנשמע פוגע, גם אם הוא לא רוצה לפגוע ואני אדע את זה, אפילו בוודאות - אני יודעת שזה עדיין יפגע.
ביקוז איימ איזי לייק ד'אט, כשמעורבים רגשות.
אז למה אני אומרת "סוג של פתחתי דלת" -
כי זה עוד לא שם באמת
אני עוד לא שם, המוח עוד לא נותן לי להרגיש ואני קצת תלויה במצב numbness כרגע.
צריכה הרבה הרבה יותר אישרורים על איך הוא מרגיש עכשיו ואיך זה יהיה אחרי שהוא יכנס
ואם זה לא נראה כאילו זה סתם חוזר על עצמו, כי זה לא מאוד יפתיע אותי.
אני יודעת שהכוונה היא אמיתית אבל אני יודעת שהיא הייתה כזו גם אז.
אז אני חייבת הוכחה שמשהו השתנה, לא יכולה יותר להאמין למילים.
NEEEEEEEEXT!
