|
|
|
"על כן המלומד ואיש התרבות חייב להישמר מפני הפיתוי המפוקפק והזול להציע עצמו כציניקן, כאדם שנגמל מרגשות ומאמונות, כאדם שעבורו טוב ורע חד הם".
(מתוך "האדם בזירה", מאת תיאודור רוזוולט, 1910, נאומו באוניברסיטת סורבון בצרפת)
אוטו זבל, אוטו זבל
בוא וקח אותי איתך
אוטו זבל תן לי בית
אוטו זבל משפחה
אוטו זבל,
קח אותי איתך!
אוטו זבל מי אוהבת
מי אוהבת רק אותך
אוטו זבל אוטו זבל
בוא וקח אותי איתך
אוטו זבל,
קח אותי איתך!
אם בעבר היה לי גבר
לא קרה בינינו כלום
הוא רק שבר לי את הלב
ורק קרע לי את הקרום
אחריו היו עוד שניים
אחריהם הרבה מאות
ומרוב שכבר ספרתי
כואבות האצבעות
אוטו זבל, אוטו זבל
כל חיי סביב היה
אם להיות עמוק בזבל
לפחות בנסיעה
אוטו זבל,
קח אותי איתך!
אין דוור הוא לא עוצר יותר
כי אין אלי מכתב
החלבן הוא לא רוצה בי עוד
כי אין בי עוד חלב
אלטע זאחן לא הספיק לו
שהלב הוא מזהב
אוטו זבל, אוטו זבל
בוא וקח אותי עכשיו
אוטו זבל יש לי חבל
שתלוי מהתקרה
אוטו זבל אוטו זבל
זה עוד יגמר ברע
אוטו זבל,
קח אותי איתך!
בא לי מנוי זהב.
מתנה מוקדמת ליום הולדת, מישהו?
"הפסדתי בהתערבות לעבד נרצע, קורה גם למלכות שבינינו.... "
(אגב, ההתערבות היתה על הציון שלי בסטטיסטיקה. קיבלתי יותר ממה שחשבתי).
"נראה לי שצפוף לך" הוא לחש לי וחילץ שד מתוך החזיה. הוא החל ללקק אותו תוך שהוא מעסה את השד השני, ואז החליף לשד השני. תקעתי את השפיץ של נעל העקב שלי במפשעה שלו, מרגישה שנתקעתי במשהו קשיח.
תפסתי בחוזקה בידי את פניו וסובבתי אליי, "מה זה? עומד לך?!"
"גם לך..."
"אתה לא יכול להתאפק כשאתה לידי?"
"לא... את... את..."
"שתוק! בוא, הולכים מכאן"
קמתי, סידרתי את השמלה, ומשכתי אותו אחריי.
חזרנו למלון. טרקתי את הדלת אחריי, התיישבתי על הכורסא. נתתי לו את התיק והרמתי את רגליי בתנועה אילמת. הוא התכופף והחל להוריד לי את נעלי העקב. הוא נעמד על ברכיו והחל לעסות על רגליי. זרקתי את ראשי לאחור ופשוט נהניתי. הוא החל לעלות על הידיים יותר ויותר גבוה על הרגל שלי. הרשתי לו, בנתיים. כשהחל להתקרב יותר מדיי למעלה עצרתי אותו עם מכה על האף. "ארצה!" והוא ירד על ארבע.
התרוממתי מהכורסא. "קום!" פקדתי עליו. הוא נעמד והתחלתי להפשיט אותו באיטיות, תוך שאני עומדת על קצות אצבעותיי כדי לנשוך אותו בצוואר. סיימתי להפשיט אותו ודחפתי אותו על המיטה. "תסתובב, שכב על הבטן". חיפשתי במגירות של השידות, מצאתי ספר טלפונים עב-כרס.
התחלתי להרביץ לו על הישבן עם ספר הטלפונים. הספר היה כבד וכל פעם שנגע בו השמיע רעש חזק ואטום. כשסיימתי, תפסתי בראשו ומשכתי אותו אליי.
הוא קם מהמיטה וציוויתי עליו לרדת על הברכיים, משכתי את ראשו אל בין רגליי. הרמתי את שמלתי ומשכתי מטה את התחתונים, דוחפת את ראשו עוד יותר אל בין רגליי.
הוא הוציא לשון. החל מלקק אותי מעלה ומטה. הוא טייל עם לשונו על הדגדגן שלי, לוחץ מעט ומלטף בתנועות סיבוביות. לאחר מכן הוא נכנס פנימה, לנרתיק, מלקק כל קפל באיטיות, מוצץ את כל השפתיים התחתונות. הוא עצר כדי לבקש להוסיף אצבע, הרשתי לו. נשכבתי על המיטה. הוא המשיך ללקק את מפשעתי, מוסיף אצבע ולוחץ על הדגדגן בזמן שהלשון מטיילת מתחתיה. התחלתי להיפטר מבגדיי, אך הוא עצר אותי, "תני לי לעזור". כשהוריד את החזייה ושדיי נשפכו מתוכה, הוא פלט אנחת ריגוש. איברו העירום היה נוקשה וזקוף. הוא החל ללטף את שדיי, נתתי לו להמשיך כך כמה שניות עד שפעלתי. ניצלתי את חוסר העירנות שלו, קפצתי על ברכיי, דחפתי אותו על המיטה עם הפנים אליי וסתמתי לו את הפה עם התחתונים שלי שהורדתי קודם לכן. הוא ניסה להוציא קולות. החזקתי את מפרקי ידיו והצמדתי אותן למיטה. "אל תזוז, ידיים מעל הראש. אתה זז מילימטר ואני דוחפת לך את הידיים האלה לתחת. ברור?!" הוא הנהן. הבאתי סלוטייף מהתיק, ליפפתי סביב מפרקיו, מחברת את כפות ידיו אחת לשניה.
הבטתי עליו, על גופתו הפרושה לפניי כמו בד קנבס המחכה לטביעות המכחול שלי. הוא לא היה רזה מדיי, על גופו פלומת שיער דקיקה שהתפרשה בקו אנכי מהבטן למפשעה. העברתי אצבע על פס השיער שלו, והמשכתי לטייל עם האצבעות על בית החזה שלו. החזה שלו היה קשיח ומעוצב מעט, פטמותיו הקטנות הזדקרו ברגע שאצבעותיי התקרבו אליהן. הבטתי בעיניו וירדתי לעבר פטמותיו, מלקקת אותן בתנועות איטיות למשך כמה שניות.
הוא חייך בהנאה. סטרתי לו כמה פעמים, והחיוך פשוט לא ירד מפניי.
ליטפתי אותו על הפנים, זיפים חדשים הצטברו שם, סמל לכך שלא הרשיתי לו להתגלח כל עוד הוא בחופשה איתי.
התרוממתי מהמיטה וסובבתי אותו על הבטן. הוצאתי כפפה חד פעמית ווזלין מהתיק, לא היה לי חומר סיכה אבל נצטרך לאלתר עם מה שיש.
לא היה לו מושג מה קורה עד שאצבע קטנה ומשומנת נכנסה לו לפי הטבעת.
הוא נשם נשימות סדירות, לעתים באופן לא רצוני מקשיח את פי הטבעת.
"תנשום עמוק ותשחרר, אל תכווץ" הוריתי לו והוא ציית.
חפרתי בתוכו, מדי כמה דקות מוסיפה אצבע נוספת.
כשנמאס לי, וכשהגעתי כבר לארבע אצבעות בפנים, הוצאתי אותן בתנועה חדה והורדתי את הכפפה.
חתכתי את הסלוטייף ממפרקיו עם הלדרמן שמצאתי בתיק שלו.
"על ארבע!" פקדתי עליו.
הוא ציית במהירות.
על השידה עמד טלפון קווי של בית המלון, ניתקתי אותו מהשקע והשתמשתי בכבל הטלפון בשביל לקשור סביב הצוואר שלו, בצורה של רצועה. משכתי אותו ברצועה אחריי והובלתי אותו לכורסה.
התיישבתי עליה, מסובבת אותו כך שעימוד על ארבע עם הפנים אלי. הכנסתי בעדינות אצבע לפיו, הוא החל ללקק אותה, מתחנן לעוד אצבעות. "זוז אחורה" ציויתי, והכנסתי את כף הרגל שלי לפיו. הוא ליקק אותה בעדינות ובאיטיות, בעיניים עצומות, מראה סימני עונג. לאחר שסיים ללקק את שתי רגליי, פישפשתי בתיק ומצאתי כדור גומי שמשמש אותי על מנת להירגע כשאני בהתקף עצבים.
"עכשיו בוא נשחק כמו שמשחקים עם גור קטן, אתה מוכן כלב קטן?"
להפתעתי הוא ענה לי בנביחה, לא יכולתי לבקש תענוג גדול יותר. הוא נכנס לדמות גם מבלי שציויתי עליו לעשות כן, יזם משהו שכנראה ידע שאני אוהב
"כלב טוב," אמרתי לו בחיוך וליטפתי אותו על הראש.
"תראה, זה הכדור ואנחנו הולכים לשחק איתו. אני זורקת ואתה מביא לי"
"עם השיניים?" הוא שאל, "תפתיע אותי" עניתי לו.
זרקתי לו את הכדור לפינה המרוחקת של החדר. הוא מיהר ללכת אחריו, על ארבע כמובן, ולאחר כמה שניות חזר כשהכדור בין שיניו. הוא הניח אותו ביד שלי, וזרקתי לו שוב את הכדור.
לאחר כמה סיבובים, הוספתי סטופר וקבעתי לו זמנים.
התחלנו מ20 שניות. הוא עמד בזה. בכל פעם הורדתי כמה שניות, והוא המשיך לעמוד במטלה.
עד שהגענו ל8 שניות, וזרקתי את הכדור במקום מאוד קשה להגעה עם השיניים, והוא איחר.
"לא טוב, איחרת לי בזמנים".
השתמשתי שוב בספר הטלפונים על מנת להרביץ לו על ישבנו, כמה עשרות פעמים.
"עכשיו ננסה שוב. 8 שניות!"
"מ..עכ..שיו!" ובו ברגע הוא זינק בפראות לכיוון הכדור שעוד היה באוויר. הוא דילג על ארבע כאחוז דיבוק, ותוך 5 שניות כבר עמד לרגליי עם הכדור בפיו.
ההתלהבות שלו גירתה אותי, הוא היה בסאב ספייס מטורף וכבר לא דיבר אלא רק התחכך ברגל שלי.
לא רציתי על ההתחלה להגיע איתו לרמות קיצוניות יחסית לרמת הנסיון המועטה שלו, וגם הייתי עייפה מאוד, החלטתי שנלך לישון. משכתי אותו אחריי למיטה ונרדמנו מחובקים. זה היה הלילה האחרון שלנו במדינה האירופית הקרה, אבל ידעתי שמצפה לנו המשך מזהיר.
כשחזרנו לארץ, כבר למחרת הלכתי לעבודה.
כצפוי, הגעתי בבוקר והסטוקר חיכה לי.
"תראו, תראו, אז את כן יוצאת עם הטחון"
"אני לא יוצאת עם בשר טחון. אני יוצאת עם ינון"
"מה, קנה אותך בכסף?"
"אולי תסתום את הפה שלך? אותי אף אחד לא קונה"
הוא נראה נבוך לפתע. "אני מצטער, אולי הגזמתי"
התיישבתי על הכיסא המשרדי שלי, עם הרגליים על השולחן, והבטתי עליו, חושבת על רעיון קטן.
"אבל... אני חושבת שיש משהו שאפשר לעשות בשביל להציל אותך"
"להציל אותי ממה?"
"אתה מקרה אבוד....אבל, אני אולי יכולה לעזור לך. מה אתה אומר, נצא למועדון, נשתה משהו, נרקוד קצת?"
"את ואני?"
"כן"
"והוא יבוא?"
"לא.."
"אז אני מסכים. מתי לבוא לאסוף אותך?"
"זה לא דייט. אני אבוא לבד"
"או...קיי"
"יאללה, לך לעבוד, אתה לא בקומה הנכונה"
הוא נראה מהורהר, הלך וסגר את הדלת אחריו.
בפרק הבא- הסטוקר מגלה את עצמו מחדש... המשך יבוא
הוא על ברכיו. תפס בעדינות את כף ידי, משך אותה לאט לעברו ונשק לה.
"את אישה אמיצה ומיוחדת. את מאוד מסקרנת אותי. האם אני יכול להרוויח את הזמן שלך כדי להכיר אותך קצת יותר טוב?"
אני מודה שהוא תפס אותי לא מוכנה, מעט מהקשיחות שלי התמוססה מעט, אך מיד התעשתי.
"קום" פקדתי עליו והוא קם.
"ואף פעם לא תעשה את זה יותר"
"אני מצטער אם זה הביך אותך"
"זה לא הביך אותי, זה היה נחמד. אבל אם אתה רוצה להזמין אותי לשתות משהו, לא בדרך הזאת. אני רגילה לגברים שעומדים על הברכיים לפניי, אם סירבתי לכולם, למה שאסכים לך?"
"כי אני לא סתם גבר שיכול לעמוד על הברכיים בשבילך. אני מוכן להפוך את העולם בשביל האישה שאני אוהב. אבל בדרך לשם אני קודם צריך להכיר אותך, לא?"
"אתה ממהר לאנשהו?"
"לאן אני יכול למהר?"
"אל תמהר. מה אתה מציע?"
"סגרנו עסקה כרגע. בואי נלך לחגוג"
"אתה תכניס את זה בתור הוצאה מוכרת?"
"עכשיו כשאת מעלה את זה... החזר מע"מ זה גם כסף, "הוא ענה ושנינו צחקנו.
הסכמתי לצאת איתו לדייט, אפילו שלא נתתי לזה יותר מדיי סיכוי בהתחלה.
להפתעתי, הוא הציע שנצא למקום ממש מגניב בעיר. ואני חשבתי שהוא סתם נאד נפוח.
ישבנו ודיברנו, התקרית של הכיס התפוח, המסאז' והברכיים, נשכחו מאחור. התברר לי שאנחנו מאוד דומים בתחומים מסויימים. שנינו מאוד הישגיים, למרות שלא יכולתי שלא לעקוץ אותו על שזה שהוא נהנה מהחסות של אבא ואני בניתי את הקריירה שלי מאפס.
השעה היתה מאוחרת, למחרת היה יום עבודה. הוא הציע להודיע לחברה שהוא מזמן אותי לישיבה דחופה אצלו על הבוקר, כדי שאני אוכל להשלים שעות שינה בבית, אבל סירבתי להצעה כי ממש לא נראה לי שהוא ישתמש במעמד שלו כדי לשחד אותי.
למחרת, הגעתי לעבודה עייפה וממורמרת. הבוקר היה הפוך, לא מצאתי את השמלה שרציתי ללבוש, באתי בנעליים שטוחות, לא התאפרתי. בוקר נוראי.
נכנסתי למשרד באיחור גדול מהרגיל, ולא חלפו כמה דקות וצץ הסטוקר שלי.
"חיכיתי לך, לאן נעלמת?"
"הלכתי הביתה, יש לי חיים"
"הלכת הביתה עם הסמנכ"ל הזה?"
"לא"
"ראו אתכם ביחד"
"אתה עוקב אחריי?"
"מה פתאום?!"
"תפסיק, כבר אלף פעם אמרתי לך שלא יכול להיות בינינו כלום ואם תביך אותי זה לא יעזור לך"
"אני מבין שאת מפחדת שידעו בעבודה שיש בינינו משהו, בגלל זה חיכיתי לך אחרי העבודה רציתי שנצא לשתות משהו"
"אני לא רוצה לשתות איתך שום דבר. ברור?! עכשיו תצא מפה ותסגור אחריך את הדלת"
"את רוצה שאני אביא לך את ארוחת הצהריים לפה? מה את אוהבת?"
"החוצה!"
"טוב אני אביא לך משהו בלי ירקות, אני יודע שאת אלרגית"
"מאיפה אתה יודע שאני אלרגית לירקות?"
"אני יודע עלייך הרבה"
"זה מפחיד אותי. תפסיק. ותלך"
"הלכתי".
בהמשך היום, זה לא עצר אותו מלהביא לי את ארוחת הצהריים למשרד. האמת שהוא הביא לי בדיוק מה שאני אוהבת. אח"כ התקשר הסמנכ"ל והציע שנאכל צהריים ביחד, אבל סירבתי בטענת שוא שיש לי הרבה עבודה.
אני וינון, הסמנכ"ל, המשכנו להיפגש לסירוגין כל כמה ימים. הוא היה נחמד, מאוד שחצן ובטוח בעצמו, אבל ידעתי להחזיר אותו לקרקע בכל פעם שהאף שלו התרומם מעט. לא שלי עצמי חסר, אבל ממש לא היתה לי כוונה להפוך לבחורה היפה שמלווה את הבחור העשיר, הכסף שלו לא עשה עליי רושם למרות שמימי לא סבלתי מעודף שלו, ואולי אף להפך. לאט לאט הוא באמת התחיל לכבוש אותי, אבל לא השקעתי בזה יותר מדיי מחשבה, מה שיהיה-יהיה.
אחרי חודש ינון נסענו ביחד להופעה, לנו במלון. אני ישנתי על המיטה הגדולה, הוא ישן על הרצפה.
אחרי חודשיים הוא הזמין אותי לטוס איתו להופעה בחו"ל.
"מה? ינון אתה משוגע!"
"למה? את אוהבת אותם"
"כן, זה חלום חיי לראות אותם בהופעה... אבל... אבל איך ניסע? יש לי עבודה. גם אין לי סכום כסף כזה"
"מה אם אני אגיד לך שכבר דאגתי לזה?"
"ינון, לא.... אני לא מרשה שתקנה לי כרטיס"
"לא קניתי"
"אז מה עשית?"
"בואי נגיד שהם היו חייבים טובה לחברה שלנו. את לא צריכה להיות מודאגת. רק אל תכריחי אותי לישון שוב על הרצפה".
למרות ההיסטריות שלי, בסוף טסנו להופעה. טסנו לשבוע שלם, ככה שהיה לנו עוד זמן לטייל ולבלות.
הטיול היה מקסים, אני קראתי מראש על כל המקומות ששווה לבקר בהם והחלטתי לאן נלך, והוא דאג לכל השאר. באחד הערבים החלטתי שאנחנו נלך למועדון סאדו-מאזו. הוא הופתע מעט, בחרתי לו את הבגדים וכשהגענו הוא היה מבולבל מעט. בהתחלה ישבנו על הבר, שתינו כמה משקאות, אח"כ גררתי אותו לרחבת הריקודים. אני מאוד אוהבת לרקוד, במיוחד נהניתי להתגרות בו כשאני רוקדת צמוד אליו. לפתע, למרות המבוכה על פניו, הוא חיבק אותי חזק, משך אותי אליו ונישק אותי. זאת היתה נשיקה עמוקה, ארוכה, מלאת תשוקה. הרגשתי את הלשון שלו מלטפת את הלשון שלי, ואילו אני קירבתי והרחקתי את הלשון שלי לסירוגין, משחקת בלשון שלו.
תפסנו לנו פינה חשוכה, והתחלנו להתמזמז בפראות. הרשיתי לכל החרמנות החבויה שלי לצאת מתוכי, הרגשתי איך הפטמות שלי נתקעות בחזיה ובשמלה הצמודה שלי. "נראה לי שצפוף לך" הוא לחש לי.
המשך יבוא...
הסיפור הבא יפורסם בחלקים.
אם אתם סוטים שמחפשים סצינות מחרמנות- חכו לפרק הבא... בעצם לעוד כמה פרקים. אם אתם כמוני, ומעריכים את המקום הנכון שממנו אמור לבוא בדסמ (כלומר- מאהבה),
קריאה מהנה!
פרק א'
פסעתי למשרד שלי, כבכל יום, חולפת בדרכי על פני כל המשרדים בקומה. ככה זה כשהמשרד שלי בסוף, ולמרות שהייתי באיחור כמו תמיד, צעדתי לאט. שיחכו.
הייתי כבר מול הדלת, מחפשת את המפתחות בתיק, כשהסטוקר המעצבן מהקומה למטה צץ.
"בוקר טוב יפהפייה, הרשיתי לעצמי להביא לך קפה. לא הייתי בטוח כמה סוכר, אז שמתי אחד. זה בסדר?," הוא ירה לעברי את המילים וקירב אליי את כוס הקפה הגדולה.
"מה? לא, אני לא שותה קפה עם סוכר. זה הורס את הטעם של הקפה. וחוץ מזה, אתה לא רואה שאני מחפשת את המפתח?"
"שוב איבדת את המפתח? את רוצה לשים את הדברים אצלי במשרד ונקרא לשרת?"
"לא, אני לא רוצה לשים את הדברים אצלך. אוף, תחזיק רגע..." וזרקתי עליו את כל השקיות שהיו לי בידיים. לבסוף מצאתי את המפתח, פתחתי את המשרד, לקחתי ממנו את השקיות, נכנסתי למשרד וטרקתי את הדלת אחריי. איזה עצבים על הבוקר, ועוד היצור הזה!
לאחר שגרת התחלת יום, שנמשכה כשעה וכללה קריאת עיתון, שתיית קפה ואכילת ארוחת בוקר-התחלתי את העבודה. היום היה רגיל, מעט משעמם אבל בלי לחץ מיותר, עד שהודיעו לי שבשעה 16:00 תחל ישיבה עם נציג של חברה כלשהי, וזה העיב על הסיכויים שלי לצאת הביתה בזמן. מפלס העצבים שלי עלה, לאחר כמה שיחות עצבניות לכל מיני מטומטמים שאחראים על הלו"ז הצפוף הזה, הבנתי שלא תהיה ברירה ועדיף להיפטר מהחרא הזה כמה שיותר מהר. מה גם, שהבנות מהמרכזייה אמרו שהנציג הזה חתיך ורווק. למרות שכשאמרו לי את זה כרגיל הסתייגתי, אבל לבסוף אמרתי לעצמי שזה בונוס קל שמגיע לי על הישיבה התקועה והלא קשורה הזאת. לפחות יהיה עם מה "לשטוף את העיניים", למרות שנראה שגם הוא לא יצליח להוריד את העיניים מהמחשוף שלי, אפילו שהיום הוא לא כזה גדול.
כשהחלה הישיבה, נערכה היכרות בין כל המשתתפים והנציגים, וכצפוי מיד לאחר שעיניו פגשו את הפנים שלי הן ירדו מטה ועוד מטה ואז חזרו קצת למעלה. כחכחתי בגרוני והרמתי גבה, הוא הסיט את מבטו וכל אחד פנה להתיישב בכיסאו. אני התיישבתי ליד המנכ"ל שלי, שלפני הישיבה לחש לי "את תדברי, תסחטי אותם ותוציאי את ההצעה הטובה ביותר", והנציג שהתברר כסמנכ"ל ובנו של מנכ"ל החברה השניה, התיישב ממש מולי.
כשנגמרה הישיבה, עם תוצאות חיוביות, חזרתי למשרד. רגליי כאבו, הורדתי את הנעליים, שמתי את רגליי על השולחן, הדלקתי סיגריה והתקשרתי לחבר הכי טוב שלי. כיוון שאני מתנגדת לסטוצים, קיוויתי לשמוע על ההצלחות שלו עם גברים בתחום הזה.
בעודי מדברת בטלפון, נשמעה נקישה בדלת. התעלמתי. ואז הדלת נפתחה בזהירות, ומאחוריה נגלה לי שוב הסטוקר מהקומה למטה.
"רגע מאמי, יש פה עלוקה...," אמרתי והסטתי את הטלפון, בעודי פונה לסטוקר: "אתה עוד פה? לך הביתה"
"כן, היתה עבודה וגם קיוויתי לדבר איתך אחרי הישיבה. אני מפריע? אני יכול להמתין."
"כן אתה מאוד מפריע, למה לדפוק על הדלת אם אתה גם ככה נכנס בלי רשות? עכשיו צא החוצה ותסגור את הדלת אחריך"
"אהה...אני אמתין מחוץ לדלת, תקראי לי?"
"לא, אני לא אקרא לך. לך הביתה," עניתי בתקיפות וחזרתי לדבר בטלפון.
עברו כמה דקות ושוב נשמעו דפיקות על הדלת.
"לך הביתה אמרתי לך!" צעקתי והמשכתי לדבר.
הדלת נפתחה באיטיות לאחר כמה רגעים, והסמנכ"ל המעצבן הכניס את עצמו למשרד וסגר את הדלת אחריו.
"מאמי יש פה עוד עלוקה, מה קורה לאנשים היום?! חכה רגע," אמרתי לחבר בטלפון, ופניתי לסמנכ"ל: "אתה צריך משהו? תשאיר פתק למזכירה היא תפקסס לך מחר"
"אני צריך לדבר איתך"
"מה זה?"
"אולי תשחררי את חבר שלך מהטלפון?"
"חכה"
המשכתי לדבר בטלפון, שמעתי את סוף הסיפור, הדלקתי עוד סיגריה. הסמנכ"ל עשה פרצוף, אמר משהו על זה שזה מפריע לו, התעלמתי. אבל לא יכולתי להתעלם מכך שהמבט שלו לא נח מהרגליים שלי.
לאחר שסיימתי לדבר בטלפון, הורדתי את רגליי מהשולחן והסתובבתי אליו.
"יש עוד משהו שלא נסגר בישיבה?"
"למה הורדת את רגלייך מהשולחן? לא הייתי רוצה לגרום לאי נוחות"
"ויחד עם זאת כבר גרמת לה"
"אם כך, איך אני יכול לפצות אותך?"
"תורידו את הצעת המחיר בחמישה אחוזים"
"אני לא יכול לעשות את זה"
"אז אתה לא יכול לעזור לי"
"למה את עושה את זה? זאת לא החברה שלך, הבוס שלך ישלם בכל מקרה, הוא מטומטם"
"אני מעדיפה שישלם לי את החמישה אחוזים, לא לך"
"ואני מעדיף שהאחוזים יכנסו לכיס שלי"
"הכיס שלך תפוח מדיי בלי שום קשר"
"זה לא הכיס, זה יותר למטה"
"מה?! חתיכת אידיוט איך נראה לך שאתה מדבר?!"
"מצטער, זה לא היה במקום," הוא מיהר להצטער, משפיל את פניו
"אתה מפגר?!" צעקתי והוא לא ענה.
לאחר כמה שניות הסתכלתי עליו ואמרתי, "אני אגיד לך מה... תעשה לי מסאז' כדי להוריד את הכאבים ברגליים ואנחנו נשכח את התקרית הלא נעימה הזאת"
"בשמחה," הוא קם מיד מכיסאו מתקרב אליי.
"שב על הכיסא!" פקדתי והוא ציית, הרמתי את רגליי על השולחן והוא החל לעסות אותן מהעבר השני.
"נעים לך?"
"יותר חזק"
"את אוהבת חוזק?"
"יש לי מספיק ממנו"
"שיערתי לעצמי"
"מה שיערת לעצמך?"
"שאת בחורה עוצמתית. הדרך שבה דיברת בישיבה, הדרך שבה כל הזקנים האלה מהחברה שלך מכבדים אותך, ראיתי איך כולם הסתכלו עלייך"
"לפחות הם לא בהו לי בחזה, כמוך"
"את זה קשה לא לעשות"
גיחכתי, "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים"
"אהה צבא! יש לך גם רקע פיקודי?"
"היה, לא מדברים על זה"
"עכשיו זה מתחבר לי"
"מה מתחבר לך?"
"האופי שלך"
"זה האופי שלי, לא מדברים עליו. אם יש לך בעיה תתמודד"
"אין לי שום בעיה, אני נהנה מהאופי שלך"
"כדאי שתחרוט את זה בזכרונך. זאת הפעם היחידה והאחרונה שזה ...," והצבעתי על רגליי, "יקרה"
"אני מאוד מקווה שלא"
"אין לך שום סיכוי"
"ולמה את חושבת שלא?"
"כי אני אמרתי שלא"
"נסי אותי"
"נסיון צריך להרוויח"
"צודקת," הוא ענה, הפסיק לעסות את רגליי והתרומם מכיסאו. הוא פסע באיטיות לעברי, וכשהיה ממש קרוב אליי לפתע ירד על ברכיו.
אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה,
למקום אחר,
לאנשים אחרים (שנראה כי חלקם לפחות כבר דילגו עליי הלאה).
אני יודעת שהדכאון שלי לא יצירתי,
לא נראה טוב,
לא עושה לכם חשק לכתוב "לייק"
או לשלוח לי אדומה.
אבל אין מה לעשות, אני חולה... ואני צריכה להבריא.
אז אולי זה לא המקום שלי,
ותמיד קשה להתנתק בהתחלה- אבל בסופו של דבר זה קורה.
ואם אעזוב, אסיים את הגלגול השלישי שלי בכלוב.
אבל כל סוף זה התחלה של משהו חדש,
ואני זקוקה להתחלות חדשות כמו לאוויר לנשימה.
מלכתא. מלכת האהבה.
לגמרי שכחתי שחג עכשיו...
הדלקת הנרות בוצעה כאקט טכני, מזכיר לי תקופות נשכחות.
הברכות נאמרו בצורה אוטומטית.
הסופגניות נאכלו כקינוח טעים לארוחה היחידה שאני אוכלת ביום (לא כולל חטיפי האנרגיה שנלעסים במעבר בין כיתה לכיתה).
הרופאים אמנם היו נחרצים לגבי האבחנה החדשה שלי, אבל יעבור עוד הרבה זמן עד שיגיע האבחון הסופי.
ובכל זאת, כבר עכשיו אני רועדת מפחד רק מעצם המחשבה שאולי אני חולה בזה.
ואחרי ככלות הכל, ועל אף הכל,
שיהיה חג שמח!
נר חמישי כבר...
מסקנה מס' 124685672-
הבדסמ שלי הוא כמו הנהיגה שלי.
מהיר, אגרסיבי, אמיץ, לא מתפשר, אבל מלא ביטחון ובלי שטויות.
(אין לי כוח לפוסטים ארוכים).
