הפרקים הקודמים:
פרק ד' מוקדש לקורא הכי נלהב של הסיפורים שלי, שהמתין בסבלנות עד שמחסום הכתיבה שלי יגמר.
הרעיון שלי אמנם היה הזוי ומרחיק לכת, אבל צריך לעשות עם הסטוקר הזה משהו. אולי אני התקווה האחרונה שלו, ואולי אני חבל ההצלה שלו. מזמן חשדתי שיש בו משהו כזה, כנראה שרק צריך להוציא את זה החוצה.
לקראת הערב מצאתי תירוץ לחתוך מוקדם מהעבודה. בכלל, אחרי החופשה לא היה חשק יותר מדיי לעבוד. באתי הביתה, התלבטתי שעה מול הארון מה ללבוש, בסוף שלפתי את אחת השמלות היומיות שלי, נעלי עקב נוחות עם עקב לא גבוה מדיי- ויצאתי. בדרך הרמתי טלפון לעפיפון הזה, והתברר שהוא כבר שם, במועדון.
"שומע, אני רבע שעה שם..." צעקתי לטלפון, כאילו לא שומעים טוב
"אני כבר פה... בואי מהר, המקום הזה נראה מוזר"
"תירגע, שב על הספסל. אני בדרך... סיסי" אמרתי וניתקתי.
כשהגעתי לחניה, מרחוק כבר ראיתי אותו אומלל ומכווץ כולו על הספסל.
צעדתי בצעד בטוח, מברכת לשלום כמה וכמה אנשים מהקהילה, שאני מכירה.
"מה קורה?"
"מה זה המקום הזה? למה האנשים פה נראים כל כך מוזרים? ומה הם לובשים?"
"יש להם חוש אופנה. בוא נכנס, בפנים יש אחלה מוסיקה ואלכוהול לא יקר"
"את מטורפת" הוא לחש ואני גיחכתי לעצמי.
נכנסנו למועדון, שלא היה גדול אבל מיד נתמלאתי בתחושה של מקום מוכר ואהוב. כבר הייתי פה לא מעט, למרות שבכל הפעמים הגעתי על תקן מלווה של מישהו ביישן מהקהילה.
המוסיקה היתה קצבית ורועשת, אבל לא רועשת מדיי.
"מה אתה שותה?"
"אההה..."
"בוא" אמרתי ומשכתי אותו לבר, מזמינה בשבילו כמה צ'ייסרים ובשבילי מיץ תפוזים.
"למה את לא שותה?"
"אני נוהגת. וחוץ מזה... אתה זה שצריך להשתחרר"
הזמנתי לו עוד ועוד צ'ייסרים.
כשהוא דיבר איתי הוא ניסה להיאחז בי ולהתקרב אליי, ואני דחפתי אותו קלות מבלי להסתיר זאת.
אני רקדתי קצת והוא רק הסתכל עליי, נבוך. "בוא לרקוד, יא וונקר!" צעקתי לו, לא בטוחה אם שמע אותי, ומשכתי אותו ביד. הוא נכנע והחל לרקוד....אם אפשר לקרוא לזה ריקוד. הוא היה קצת מסוחרר מאלכוהול וכנראה לא היה איכפת לו שהוא לא יודע לרקוד. או שהוא פשוט לא היה מודע לכך.
כשהתעייפתי מלרקוד, נשענתי על הפאב לנוח קצת. בזווית העין קלטתי מישהו מסתכל עליי. אני לא אוהבת שבוהים בי, אז עשיתי לו תנועה שמסמלת "מה?"
הוא התקרב אליי והניח את הכוס שלו על הבר.
"היי"
"היי"
"תגידי, המצחיק הזה איתך?"
"הוא?" שאלתי והסתכלתי על הסטוקר, שבשלב הזה כבר רקד ממש ממש מצחיק ובקושי החזיק את עצמו על הרגליים.
"כן, הזה עם התחת הדורש"
"הוא איתי. והוא בקטע, אבל עוד לא יודע את זה" עניתי וצחקתי.
גם הוא צחק אבל לאחר מכן לא אמר כלום ותקע מבטו בכוס.
לאחר כמה שניות של דממה, פניתי אליו, "כמה אתה הרפתקני?"
"למה, מה את מציעה?"
"בא לך לחנוך אותו? הוא סופר לחוץ"
"לחנוך? עוד מעט תגידי לי שהוא בתול מהתחת"
"לא לחנוך ככה. אתה אקטיבי?"
"אוי סחטיין על הישירות, מהממת" הוא ענה בטון אוחצ'י ביותר, "אני גם וגם, מה שבא- ברוך הבא"
ושנינו צחקנו.
המשכנו לדון בפרטי העסקה עוד קצת ולאחר כמה דקות גררתי את הסטוקר איתי.
הובלתי אותו לשירותים. ההסכם היה שאני שומרת שהוא לא עושה לו שום דבר רע.
"מה זה? למה אנחנו בשירותים? מי זה?" הוא הבין מה קורה רק כשהיינו רק בתוך התא, עם הזר המסתורי שפגשתי על הבר.
"שששש... מגיע לך להירגע ולהינות" הרגעתי אותו והושבתי אותו על האסלה הסגורה.
הזר פתח לו את הריצ'רץ' של המכנסיים והחל להביא לו ביד.
הסטוקר היה מופתע במשך כמה שניות, אבל כמו שחשדתי- הוא החל להראות עניין.
הוא רכן לעבר איברו השלוף והחל לרדת לו. מדי פעם נתתי כמה דחיפות לראשו של הזר, על מנת לזרז אותו. הוא לא התנגד אלא המשיך נמרצות.
לאחר כמה דקות יצאתי מהתא, וחיכיתי בחוץ.
ארבעים דקות, אולי יותר, עמדתי בחוץ, מתכתבת עם ינון באסמאסים, ורק אז שניהם יצאו מהתא.
חיוך ענק מרוח על שפתיהם. הסטוקר עוד הספיק להגניב לו נשיקה לפני שהזר הלך ונבלע בתוך ההמון הרוקד.
"נווו איך היה?"
"וואהו..... אני רוצה עוד!"
"מספיק לך לערב אחד. בוא, אני לוקחת אותך הביתה".
בדרך, כשגררתי אותו, הוא החזיק את הסלולרי שלו ביד והתלהב שיש לו את המספר של הזר המסתורי.
הערב עוד היה צעיר ובדרך הביתה סימסתי לינון הוראות כיצד לחכות לי בבית.
התקרבתי לדלת של הדירה שלי וינון חיכה לי על ארבע.
"קום" ציויתי עליו, הוא התרומם והתנפל עליי בחיבוק ענק ובנשיקה ארוכה.
"אני צריכה לתת לך מפתח, שלא תתקרר לי בחוץ כל פעם" אמרתי בחיוך ונכנסנו לדירה.
"אוי, אני עייפה"
"בואי מתוקה שלי, תרגעי ואני אטפל בך"
"איך עוד יש לך כוח?"
"בשבילך תמיד יש לי כוח".
יינון הפשיט אותי מבגדיי לאט ובעדינות. שדיי, שנשפכו מתוך החזייה, החליקו לתוך ידיו שליטפו אותן בשילוב מטריף חושים- של עדינות ושל חייתיות.
הוא החל להעביר את לשונו על גופי, וכשהתקרב אל בין רגליי כיוונתי אותו למקום הרצוי.
הוא ירד לי בתנועות מתגרות, מקרב ומרחיק את לשונו משפתיי התחתונות.
הגניחות שלי החלו למלא את החדר.
כשהרים את ראשו בחלוף כמה דקות, משכתי אותו מעלה ונתפסתי בישבנו עם ציפורניי. "אה" מופתע ברח מבין שפתיו. כמה פליקים על התחת שלו, ולחשתי באוזנו "אתה זוכר למי אתה שייך?"
"כן, יפה שלי"
"ילד טוב, לך תביא את הרצועה שלך. עשר שניות היית פה- עשר....תשע..."
עד שהגעתי לשבע הוא כבר היה על המיטה עם הרצועה בין שיניו, לקחתי אותה ממנו והלבשתי על צווארו, "עכשיו אתה נראה טוב".
נשכבתי על הבטן והוא הבין מה עליו לעשות, להתחיל לעסות את גבי.
הוא שיחרר את הגב התפוס אבל גם העלה את רמת החרמנות שלי.
הרמתי את ישבני אליו ומשכתי ברצועה, כך שהוא התחכך עם החזה שלו בגב שלו.
"כלב שלי, בוא אליי..."
למחרת בבוקר הגעתי לעבודה עם האנגובר מעייפות, אולי בגלל שלא ישנתי חצי לילה. הייתי שקועה במחשבות על הלילה הסוער (כרגיל) שהיה לי עם יינון, ובכלל שכחתי על כל התקרית שהיתה מוקדם יותר באותו היום.
בסביבות השעה עשר בבוקר הסטוקר הופיע בפתח דלת המשרד שלי.
הרמתי את מבטי מהמחשב, "בבקשה"
"מה?"
"רצית לומר לי תודה, לא?"
"אההה כן...", הוא היה מבולבל, "גם. אבל את חייבת לספר לי מה זה המקום הזה"
"מה זאת אומרת? מה, לא הבנת?"
"הבנתי שזה מועדון לא רגיל... אבל... הבחורה ההיא... היא נראתה יותר מדיי כמו בחור... והיתה לה חבילה"
"כי זה היה גבר"
"גבר?!"
"כן מותק, היינו במועדון גייז. ואתה עברת את החוויה המינית הראשונה שלך עם גבר. אבל תמיד ידעתי שזה ישנו בתוכך, הדרך שבה הסתכלת על גברים."
"אני לא נמשך לגברים"
"באמת? אתמול זה לא נראה ככה"
"אתמול באמת נהניתי" הוא פלט מבין שפתיו, ואז סתם את פיו כשהבין מה אמר כרגע
"אתה רואה?" שאלתי וחיוך נמתח על שפתיי, חיוך של ניצחון
"אוי"
"אז בבקשה, יו וולקום"
"שיט".
המשך יבוא...
ובהמשך- פרק ה' ואחרון לסיפור.