בפועל נשואה, נאמנה ומאושרת בחיי הנישואים שלי המושתתים על אהבה , וכבוד הדדי ואינני מתכוונת לשנות סטטוס זה. כל השמות באם יופיעו שמות בדויים בלבד והקשר למציאות מקרית ביותר....
דמותו של לאונרד כהן, בעולם של המוזיקה המודרנית, היא דמות ייחודית. יש לו הרבה חקיינים בענף. ורבים שהושפעו ממנו. השירים שלו לא ניתנים להגדרה חד-משמעית של הז'אנר. הביוגרפיה של כהן היא יוצאת דופן עבור מוזיקאי פופולרי. התהליך של כתיבת שיריו- תמיד תהליך קשה. הוא עצמו ניסח זאת כך: "נהגתי לשכתב את השיר במשך זמן רב, לפעמים זה לוקח שנים רבות. אני ממשיך לנסות לחשוף מה מנסה להגיד. אני יודעת שאם אני עוצר מוקדם מדי, זה יגמר רק בססמאות ".
לאונרד נורמן כהן (נולד בשם לאונרד נורמן כהן; 21 בספטמבר 1934, מונטריאול, קנדה.) - משורר קנדי, סופר, זמר ויוצר. הויניל הראשון (Songs of Leonard Cohen) לאונרד פירסם בסוף 1967, כשהיה בן 33 שנים. באותה התקופה לכהן כבר היה מוניטין גבוה למדי של משורר וסופר. האלבומים הראשונים של כהן נכתבו בז'אנר פולק. באותם ימים זה היה נקרא בארד או טרובדור. בשנות ה - 70 יצירותיו היו בסגנון של מוזיקת פופ, מוזיקה, קברט ובלוז. מאז שנות ה -80, הוא מתחיל להשתמש בקולות רקע נשיים.
בשלב זה, הוא משנה את סגנון השירה שלו, הוא מתחיל לשיר בקול נמוך עמוק, כמו שרק הוא יודע לשיר רק. שיריו לעתים קרובות הם חדורי רוח של מלנכוליה ועצב. לעתים קרובות הוא משתמש במילה מדוברת .
בשנות ה- 90 המוקדמות, כהן, עובר דיכאון תשוקת סמים ואלכוהול, וזו הסיבה שבאותן השנים הוא הוציא אלבום אחד בלבד - «The Future». עם זאת, האלבום הפך לאחת היצירות המוצלחות ביותר של ליאונרדו.
בשנת 1995, הוא הולך ומשתייך למנזר, לא רחוק מלוס אנג'לס, הפך שם נזיר זן בודהיסטי. במנזר, הוא בילה 4 שנים. באולם המדיטציה של המנזר כתב את המילים לשני אלבומים «Ten New Songs»ו «Dear Heather», אשר רואים אור לאחר פרישתו ממנזר בשנת 1999.
יצירות ספרותיות של לאונרד כהן, כוללים שני רומנים, קבצי שירה ופרוזה, יש בסך הכל 12 ספרים. בשנת 2008, לאונרד כהן כבר נכלל בהיכל התהילה של הרוק אנד רול, ובשנת 2011 זכתה בפרס גלן גולד עבור "תרומה יוצאת דופן באמנות."
חלק משיריו הגדולים שלא יכולה לעמוד בפניהם:
טקסט השיר הבא הוא פרפראזה ופיתוח של התפילה היהודית "ונתנה תוקף", המהווה חלק מן התפילה של יום הכיפורים. בהשפעת הפזמונאי ויקטור פלווין שכתב את הסיפור «ומי באש»
הפוסט בזכותו של Ez Knot.
תודה שבאחת מתגובותיך , חשפת אותי לעולם הנפלא של יוצר מוכשר.
פורים. קראתי בבלוגים דעות שונות על חג הפורים. באופן אישי אוהבת מאוד את החג. כן, בפורים, יוצאת ממני הילדה שאף פעם במהלך השנה, לא מראה את פרצופה. כי באופן כללי מרגישה שיש צורך להיות נורמטיבית. החיים שלי נורמטיבים לגמרי. משפחה אקדמאית. בעל אוהב ואיכפתי. בן ובת מקסימים ושובבים. כלב וחתול. ועדיין יש בי משהו מפנים. זה משהו שמסתתר מתחת לפני השטח. זה משהו שהסתתר כשלא נתנו לי לעשות את הפירסינג הראשון. זה משהו שהתפרק כשלא נתנו לי לעשות את הקעקוע הראשון. זה משהו שהתנפץ שלא נתנו לי לצבוע את שערי לאדום.
זה משהו שכמעט נעלם עם תחילתם של "החיים הבוגרים".
אבל ... תמיד... פעם בשנה היה לי את חג פורים. זה החג שבו הנורמות מאבדות מהנורמליות.
אני 4 שבועות בתהליך. תהליך לא פשוט. אני משילה לאט לאט את משקלי. אך הגוף...הגוף מתמרד לו. כאילו שמבקש לא להוריד ממנו את השכבות העוטפות. כאילו חושש להיות חשוף יותר לסביבה. אז ראשית חשתי פגיעה בחשק המיני. הפגיעה בדיוק בדבר שאני כל כך נהנת ממנו. ממש בול פגיעה. אם אי פעם אשקול לעשות תיזה אולי אחקור את הנושא לעומק. בטוחה שאקבל תוצאת מובהקות של קשר.
לאחר מכן היה שבוע של חשק בלתי נשלט לממתקים...היה קשה, הסתפקתי בפירות יבשים (וכל פעם מחדש גיליתי את המרקם שלהם).
התהליך, דורש תכנון ומחשבה תמידית. זה קצת פוגע בספונטניות. טיפה פוגע בחיוך. ומתחיל להיות מאוס. יחד עם זאת אני נלחמת וממשיכה.
ממשיכה גם בהליכות וזה למרות שנקעתי את הרגל (כבר עבר) וחוויתי כוויות ( מהשניצלים שהכנתי לא עבורי).
אחרי שגופי ראה שמוניפולציות קלות מדי אינם מחסום עבורי (אגב בעבר גופי הצליח אכן לחסום אותי בדרכים אלו), הוא החליט לקרוס מעט השבוע.
חליתי. הייתי חלשה. לא הייתי במשמעת עצמית. עם כאבי גרון שדרש משהו שומני והמון דבש. עייפות ועצלנות שמתפשטת בגופי . כיום חוזרת לאט לאט לקו הבריאות ( אפצ'י) נראה כי הגוף מתרגל.
אז סיכום התוצאות עד כה... כיום אני שוקלת 81.700 וכעבור 4 שבועות אחרונות השלתי מעל ל 5 קילו. מקבלת מחמאות מהסביבה.
לירון. בלעדיך לא הייתי מצליחה לעשות זאת. התמיכה שלך והסבלנות. היכולת לנער אותי ולהחזיר אותי למקום. ההכלה שלך. אני מרגישה כל כך ברת מזל שזכיתי בליווי ממך. הינך בעל תכונות מיוחדות. תודה.
היה לי חסר משהו...הבנתי מה. תקראו עכשיו בליווי השיר.
קבעת איתי בביקתה המבודדת שלך שנמצאת בתוך יערות הכרמל.
באמצע יום עבודה. החלטתי לצאת לכמה שעות. היה לי חשק בלתי נשלט להיות בקירבתך.
בדרך לשם הגעתי בקושי לקרחת יער קטנה מלאה בפרחים. הכל מלבלב מסביב. שם אמרת לי לחכות לי ליד עץ אורן זקן.
הגעתי לעץ..הלכתי הרבה זמן כי לצערי ג'יפון שלי הוא לא ג'יפ וכרגיל נתקעתי בדרך. כמשהו נוסף שאופייני לי, זה שסוללת הנייד שלי כרגיל התרוקנה, בזמן הכי לא מתאים. מרוב עייפות לא הייתי יכולה לעמוד על רגליי. הרמתי את החצאית הצמודה והתיישבתי. עלי שלכת כיסו את תחתוניי. אני שואפת את האויר הנקי. הציפורים מזמזמות מסביב. בית החזה שלי עולה ויורד. ההתרגשות לפגוש אותך, אינה נותנת למחשבות הגיוניות לחדור לראשי.
אני לובשת חצאית כחולה קצרה ומגפיים אפורות שמתמזגות עם האדמה . אני רוצה להראות סקסית בשבילך. חוששת לאן זה יקח אותי ובכך מקרה מחליטה ללכת על חצאית. היית עדין לא ביקשת ממני שאופיע בלבוש מסויים, אמרת ש"רק שיהיה לך נוח". השמש שיצאה לרגע מהעננים, מכה על ראשי. עייני הירוקות קורנות ומשדרות שאני כלבה. אבל אני חוששת. משהו בשיחה שלנו היה נשמע לי קצת אפל וחשוד. ועדיין עם כל החשד הזה ..כאילו כוח עליון דחף אותי לזרועותיך. הסקרנות שלי השתוללה והתחרתה עם דפיקות ליבי, מה החזק בין שניהם.
אני ממתינה ואתה לא מגיע. אני מתאכזבת. אני שונאת להתאכזב. הדמעות חונקות את גרוני. תחושת ה"לא מוצלחת" אופפת את גופי. אני עייפה ומותשת, ללא סוללה. בחצאית מלוכלכת ותחתונים שנרטבו מלחות האדמה מעורב בסירופ כמהה.
חוזרת חזרה למכוניתי ולא מצליחה להתניע. מרוב התרגשות השארתי את האורות דולקים , מה שגמר לי את המצבר. החושך כבר ירד .
קולות היער משגעים. היה נדמה לי שראית דמות כלשהיא מסתתרת לה אבל את לא בטוחה.
אני יוצאת מהאוטו. מתחילה לצעוד טיפה מהר מחשש. הצעדים הופכים לריצה. מנסה לא להביט לאחור. הפחד משתלט על כל איברי. לעיתים אף נדמה לי שאני מפסיקה לנשום. הצללים של העץ נראים לי כזיינים המוכנים לחדור בי ולקרוע אותי לגזרים.
לפתע אתה מגיע מאחוריי ומניח יד על פי ואוחז בי חזק ביד שניה.
אני מוציאה צרחה ונאבקת בכל הכוח אבל לא מצליחה. אתה חזק ממני פיזית.לאט לאט אני מרגישה שאני נחלשת. העייפות מכל היום הארוך אינה נוטשת אותי. יש לך סחרחורת... חולשה... אורות מרצדים בעיני...אני עוצמתן אותן . מרגישה איך הכניעה משתלטת על גופי. אני מתעלפת. ראשי צונח. אני נופלת לזרועותיך. לא נופלת ממש , אלא נשפכת אל תוך זרעותיך החזקות.
אתה נושא אותי בזרועותיך החזקות לאוטו שלך. מניח אותי שם בעדינות ומסיע אותי לביקתה שלך.
משכיב אותי על המיטה וקושר את ידיי מעל לראשי לראש המיטה.
אתה מביט בי. אני נראית שלווה ויפה כשאני שוכבת מעולפת ורפויה. אתה מעביר יד על פניי ומקרב את שפתי לפיך.
אתה רוצה לחכות שאתעורר. אך אז אתה מביט בשדיי ולא יכול לעצור. מעביר בעדינות את אצבעותיך ובשקידה פותח על כפתור מהחולצה המכופתרת שלי. פותח את החזיה ולא מבוגל להתאפק שלא לגעת בפטמותי הזקורות. מתפלא כיצד הגוף שלי מגיב כלפיך, למרות העילפון.
ורגלי החלקות..אתה מניח את ידך על רגלי ומחליק אותה מלמטה למעלה עד מתחת לחצאית. איבריך מתקשח ומאיים להתפוצץ דרך המכנס ההדוק מדי שלך.
אתה יודע שאני מרגישה אותו מתחכך מעט ברגלי. אתה לא נותן לו את החופש שהוא כל כך זקוק לו. אתה עדיין מאופק. נושק לי ומסניף את צווארי. בודק את מידת ההתאמה של ידייך לצואר העדין שלי. מצליח לחוש את הדופק.
אתה כבר לא יכול לשלוט בעצמך ומכניס לי יד לתחתונים. חם ורטוב שם.חודר עם אצבע בי. מודד עת גודל הנרתיק שלי, את הרוחב והעומק. החשק בך עולה. אתה מוריד את התחתונים שלי בעדינות. את מכנסיך ובידך השניה מוציא את איברך הזקוף והפועם וחודר אליי לאט לאט ובעדינות. מרגיש את החום והלחות בפנים. נועץ את עצמך בתוכי. מפלח את בשרי. ולא זז. רק מרגיש.
אתה לוחש את שמי ולוקח מטלית לחה ששמת ליד ומעביר ברכות על פניי. אני משמיעה אנחה ומתחילה לזוז. עייני נפתחות ואימה מציפה אותי. אני נבהלת ולא מבינה מה אני חשה? מה קורה?
לאט לאט חושיי חוזרים אליי. אתה בקול סמכותי, גברי ועמוק אומר לי להרגע. ואומר לי לא לזוז. אני מבועתת. בא לי להשאר ולברוח יחדיו. החום מציף אותי. אתה אומר "את שלי עכשיו ואין לך לאן לברוח". אבל אתה גם מלטף את פניי. אני מוצאת את הדאגה כלפי בליטופים שלך. מוצאת בהם בטחון מה שעוד יותר מבהיל אותי.
אני נאבקת קצת ולאט לאט מבינה שלא אוכל. וגם לא רוצה. אני נרגעת. מתמסרת אליך. מרגישה אותך בתוכי. כאילו נועץ אותי למיטה באמצעות האיבר שלך. נועץ אותי אלייך.
אתה יוצא מתוכי ונכנס שוב בעדינות. וזז שם ימינה ושמאלה. מרגיש שאני רטובה ורוצה אותך יותר ויותר. אתה מנשק אותי ומרגיש איך לשוני לופתת את לשונך.
אתה מגביר קצב ונכנס עמוק יותר ומהר יותר ומרגיש את הרטיבות שלי מתגברת. ואילו אני מרגישה איך האיבר שלך גדל ומתקשח בתוכי ומגיע עמוק עמוק. ממש יכולה להרגיש אותו במעיים שלי. מרגישה אותו כסימן קריאה כאשר אתה שב וחוזר על המילים "את שלי".
אני לא רוצה שתצא. אני מתמסרת ונכנעת לתחושותיי. הפחד חולף לו.
אתה שואג וגומר בתוכי. נושק על פי.
מוליך אותי בעוצמה אל הכלוב שעומד בפינה. "יש לך הרבה מה ללמוד, את תהיי יותר בוטה", אתה אומר לי ומשאיר אותי בכלוב לפרק זמן לא מוגבל. אבל אני יודעת שתשוב להשתעשע בי במהרה.
אני רוצה שתהיה איתי שמש. שמש שמשתמש בקרניים שלו להעיר אותי ברכות. שמש המשתמש בקרניים שלו להכאיב לי (במידה). שמש שמרוב כבוד אליך, ניתן להסתנוור כל פעם מחדש כשמנסים להביט לתוך עיניך. שמש המפיץ אור ועוטף אותי בחום. שמש... שאביט בך ואדע לאן פני מכוונות.
