הירח עולה מוקדם.. אם זאת בגלל הימצאותה של העיר המוזרה הזאת בחצי הכדור הצפוני, מחשיך נורא מאוחר ולא להרבה זמן.. החושך יורד על העיר בשעה 22:30 וכבר בשעה 02:00 מרגישים בערפילי הבוקר.
זה לא נותן הרבה זמן "לישון", גם אין צורך.
מסתובב בעיר ומחפש טרף, כמו ערפד.. שמחכה לחושך כדי לצוד קורבנותיו...
בעיר הזאת יש יותר מדי טרף... אפילו קל להתבלבל... כמעט כל הנשים במטרו אוכלות אותי במבטן החודר.. כאילו זועקות מתוך נשמותיהן את זעקתן הבלתי נשמעת אך נראית לעין, שיצילו אותן מהקיום האומלל שלהן וייקחו אותן מאומללותן בזרועות חזקות, בטוחות.. אל מעבר לגדר התהייה ואי הוודאות שעופפת אותן.
הן משתוקקות לזיון אנאלי.. לגמור.. להרגיש חיות ליום אחד, ולו לכמה רגעים של אושר. בסמטה, בשירותים ציבוריים. לא משנה איפה.. העיקר שיגאלו אותן מקיומן האומלל, בעל שתיין או לוזר בלי עתיד.
זין ערל, שיחדור עד הגרון, ירטיב את הכוס היבש יתר על המידה מפאת הזמן הרב שמישהו ביקר בתוכו. מישהו שיקרע את הבגדים בחושניות.. בייצר זדוני שיגרום להן להרגיש רצויות ולא דחויות. לא המבט הקודר של השתיינים מהרחוב,מבט של אדם שיודע ומבין אותן.
הכרתי מישהי.. אוהבת משחקי תפקידים, קשירה, סיישנים.. היא אוהבת הכל. העיקר לא לחזור לבעלה.. היא מוכנה לקבל מלפפון ענקי בתחת.. רק כדי לשכוח את האומלל הזה לכמה רגעים. טרפיה. אוטופיה. תחושה טובה ממלאת אותי בידיעה שאני עוזר.. לא מניאק.. עוזר כי זאת שליחות למען הצלת נשות מוסקבה מקיומן האומלל, ללא מזור, ללא זיון אנאלי לרפואה כדי להרגיש חיות, ולו ליום אחד.. במשך כמה שעות בהן אין אור בחוץ.
לפני 15 שנים. 8 ביוני 2009 בשעה 23:19
