דוסטוייבסקי זה לא

אני שוב פעם ערה כדי לגלות מחדש איך מדממת החשכה כתמים אדמדמים של אור, אחרי שפצעו אותה קרני השמש הראשונות. החשכה מתרוקנת והתכלת שמתחתיה הולכת ומתבהרת עד שהסתנוורתי, הורדתי מעט את התריס. כרגיל, אני מעריכה את היופי רק בתיאוריה.
מלפניי פרושים כמה דפים וכמה עטים והרבה התחלות של פרקים ובינתיים אין הרבה התקדמות לשום מקום, הזריחה חלפה והיום החל, ואיתו התקצרו עוד קצת השעות שנותרו לי עד למועד הסופי להגשת הפרוייקט.

אני לא ממש הולכת לסיים אותו, ביננו. אבל הניסיון לא יזיק לי. למעשה, הממוצע שלי ישרוד גם בלי הפרוייקט הזה. שוב אני נכנסת אל תוך הבלאגן הזה, נכנסת אל מקומות בלי פתח יציאה. בעודי כותבת את זה רגשות אשם חופרים בי, לכי ללמוד כבר, אורה.
תיכף.
טוב.

אני חוזרת ומהרהרת במושג לילות לבנים, הרי הלילות הלבנים שלי היו הכי שחורים מכל הלילות. אני עייפה. יש לי דקירות קטנות מעל העפעפיים, אנשים קטנים שאני קוראת להם חיילי העצלנות עוקצים אותי מאחורי הריסים ומושכים אותם מטה,
מנסים להגן עליי מכל הרע שמחכה לי כל עוד העיניים שלי פקוחות. כל העצב שאני אוכל לראות. כל הרוע שאני אוכל לספוג. למה לך את זה? הם אומרים,
לכי לישון. אבל יש פרוייקט, ויש גברים.

והם אומרים לי, "אני אשמח לקנות לך גלידה ולזיין אותך, אם תרצי", או שהם אומרים לי, "תדברי על הרגשות שלך, אורה. למה את תמיד מתעצבנת כשמדברים על הרגשות שלך?" או שהם אומרים לי, "אז מה, איך עבר עלייך היום" אבל הם לא באת רוצים לשמוע תשובה.
הם רוצים לשמוע שהכל בסדר, ואז נחזור לדון על יחסי המין שלי עם נקבות ואיך החזה שלי מתחכך בשלה, ואיך היד שלה נוגעת בכוס שלי, ושלי נוגעת בשלה, ואז יותר עמוק, ויותר עמוק,
וקצת למעלה,
ואיך היא מנשקת ומלקקת את הפטמות שלך, ואז היא לוחשת לי באוזן, ואז היא גונחת, חלש, חמוד, ואז היא מתכווצת וגם אני ונוזלים ניגרים ממנה אל הכוס שלי ושלי ניגרים ממני אל הכוס שלה,
ולכוס שלה יש את הטעם של הכוס שלי, ולכוס שלי יש את הטעם של הכוס שלה, והאצבעות שלה מריחות כמוני,
הם רוצים בסה"כ לשמוע איך היא נשכבת על הצד ואומרת, "אורה..." בקול מהוסס, ואז איך הן שמות את השיער על החזה שלי והשיערות מתפזרות על הגוף שלי ואני מעבירה את אצבעותיי ומלטפת אותן עד שהן נרדמות, משאירה שובלים זעירים של מיצי כוס,
שמריחים כמוני.

וזה לא משנה שלא הכל בסדר, וזה לא משנה שבא לי שהכל ייגמר,
השמיים כבר ממש מסנוורים, השעון מראה 7. תיכף אצטרך לקום וללכת לספרייה, כדי ללמוד ולחקור או משהו כזה. אני דוחה את זה בעוד חצי שעה ואולי בכלל אוותר על כל העניין ואחזור לישון.

אני נכנסת להתקלח ופניי התעוותו מלי משים בשנייה שנפתח הברז כי ציפיתי למים קרים, השרירים שלי הרפו כשהמים הרותחים הכו בי, שטפו ממני את המגננות, הרפו את השרירים שלי,
ואני חוזרת ושוב חושבת על הרגע הזה בו היא מנשקת אותי שהיא מתעוררת. יש לי דברים לעשות, ומילים לכתוב, אבל הרגע הזה בו הבל הפה שלה מריח לי כמו בושם יוקרתי, פה אני מבינה שהסתבכתי.

הסתבכתי כי חלקים ממני נוזלים ממנה מהשיער, מהאצבעות, מהכוס, מהפופיק, מכפות הרגליים, מהשפתיים והלשון,
וכבר לא נותר בי כלום

השולחן היה מורכב מרגל אחת, עשויה ברזל ומסיבית ומעליה דיקט לבן ועבה המכוסה במפה משובצת לבן אדום. עליה עמדו בניחותא מלחיה, פלפל ובקבוק חרדל צהוב. הקטשופ נגמר.
החרדל היה רק חצי ריק למרות שהוא עומד שם כבר כמעט יום שלם וטיפות צהובות נותרות על קירות הפלסטיק העירומות. החרדל התקיים בשלווה והיה מאושר ממה שהוא עד שהגיע בחור ולחץ על דפנותיו עד שהתרוקן עוד לתוך הסנדוויץ. החרדל אף פעם לא הבין למה אוכלים אותו בכלל, הרי החרדל יודע שיש לו טעם חמוץ-מתקתק-מר כמו משהו ששכחו במיקרוגל שבועיים, אל תשקרו לו שהוא טעים, הוא יודע שהוא ברירת מחדל כשנגמר הקטשופ, אבל הוא שמח בחלקו. הוא צהוב ומאושר ומקרין אחריו יופי הנוגד את אדום הלבן של המפה, ומשתקף על מתכת המלחייה.

החרדל ראה את המלצרית בשמלה הורודה הדהויה עם הסינר הלבן וידע שתיכף יבוא הקטשופ וזהו, הוא גמר את הקריירה שלו היום. יש לו 15 דק' של תהילה והן נגמרות בחילוף משמרות. מרחוק הוא ראה את הבקבוק האדום, מלא בעצמו נוזל אדום סמיך טעים שאפשר לאכול עם הכל והוא קינא בו על הפופלריות שלו,
החרדל גמר בצ'ופצ'יקו שאולי קטשופ יותר פופלרי, אבל חרדל זה טעם נרכש,
קטשופ אוכלים כי כולם אוכלים, חרדל אוכלים רק כי באמת אוהבים. חוץ מזה שלקטשופ יש שיר נורא מרגיז.

הקטשופ הונח על יד החרדל והפר את איזון הצבעים העדין שעל השולחן. מוזיקת קאנטרי התנגנה ברקע וג'ון דנוור שר לנו שהוא רוצה ששבילי קאנטרי יקחו אותו הביתה וכמה הוא מתגעגע לווסט ווירג'יניה,
המוזיקה השתתקה והבחור אשר סחט אותו קצת יותר דיבר כעת וקולו הדהד בכל רחבי המסעדה, הוא חיטט בכיסיו והוציא קופסאת קטיפה אדומה,
קם מן הכיסא ונדנד את השולחן בטעות (או שלא) ובקבוק החרדל התגלגל מן השולחן את הרצפה.
הקטשופ נשאר עומד, הזבל הזה, כך הוא חושב לעצמו.
קרוב למרצפות הוא רואה את הגבר כורע ברך ואומר דבר מה בשפה שהוא אינטילקטואל מכדי להבין, היא התרגשה ובכתה וצעקה ואז הוא קם, חשב לעצמו החרדל, למה להתיישב אם עוד שנייה תקום?

הם הצמידו את הראשים שלהם אחד אל השני במין מחווה רומנטית שעושים רבים מתושבים המסעדה, ולפעמים גם הבוסית והמלצריות,
עד עכשיו חשבתי שזה סוג של משכורת, כי זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו שיש להעניק לכל המלצריות, אבל כרגע התברר שלא.
היא לקחה את הטבעת מקופסאת הקטיפה והניחה על אצבעה. היא שמה על החזה את היד המטובעת ועינייה דמעו, היא לחשה תודה ותודה ותודה,
ולנצח.

הם התחילו לדבר על סידורי פרחים ומי יזמין את זה, והחרדל המשך להתגלגל על הרצפה. ישימו לב שהוא שם? הוא שומע את לחיצות הקטשופ מעיקות ויולדות בכאב רב עוד שלשול אדמדם אל תוך הכריך, בן זונה.
האיש צחק ובקודקוד נעליו גלגל את החרדל מבלי משים עוד כמה מטרים למקום אחר.
לא עברו כמה שניות עד שהחלו לריב, הם שניהם צעקו וכל השיחות מלבדם השתתקו, ברגע של זעם היא הניחה את הטבעת על השולחן ויצאה מהמסעדה זועמת,
השאירה אחרי שרשרת של צלצולי פעמון שהדהדו עוד כמה שניות גם אחרי שהיא יצאה.

המלצרית אספה את צלחותיהם אל המגשים ובזווית עינה מצאה אותי, אולי תמלא אותי מחדש? תקוות אלו לשווא והיא לא עשתה דבר מלבד להניחני על השולחן ולהשיב את איזון הצבעים אל מחוז ההיגיון. אני עוד שומע את הזוג משתלחים אחד בשניה מחוץ למסעדה ורואה אותם עומדים מחוץ אל המכונים מדברים במחוות תנועות ידיים רחבות. החרדל שאב מעצמו את האוויר ויצר לו גומות בפלסטיק מסיפוק, כי פתאום הבין,
אולי הקטשופ יותר טוב ממני,
אבל אני בטוח יותר טוב מהם.

"בבקשה," היא פוצחת את פיה לומר, "רק תקשיב. ראש פתוח, הכי חשוב שתשמור על ראש פתוח", הוא הביט בה וכיווץ גבותיו, עיניו הצטמצמו לכדי חריצים קטנים (כניסיון לצמצם את השפעת המראה שלה על כושר החלטתו), שפתיו התהדקו אחד לשנייה, (שחלילה לא יחליקו דרכן מילים שאין בכוותו לומר) וכל גופו היה מכווץ במגננה. "בסה"כ זה בהסכמה. הכל. נסכם את זה לפני ואתה תראה שיהיה בסדר", היא מנערת את קופסאת המלבורו לייט ושולפת ממנה אחת, מצמידה בין שפתייה ומקרבת את הלהבה אל הסיגריה,
היא שואפת לראשונה היום כאילו הייתה צריכה זאת וכעת היא יכולה להתמודד עם החיים טוב יותר, ייתכן שבעיניה ישנה אשליה של רוגע מבעד לערפל הסיגריות.

"אולי נעבור על זה שוב?", הוא מבטל דבריה על מנת לרמוז לה שאין בכך צורך אך היא אומרת, "נקבע מקום. סמטה חשוכה, אתה תגיע, ותאנוס אותי. תעשה בי מה שתרצה. ואני אצעק, וזה יהיה כאילו באמת תאנוס אותי, אבל זה לא באמת. מה לא ברור? זה לא כל כך שונה ממה שאנחנו עושים עד עכשיו",
שתיקה מעיבה בכבדותה על החדר, אנחת הייאוש שלו מפזרת את העשן ומפנה עוד מקום לדממה. "זה לא אותו דבר",
"זה כן!"
"אל תצעקי"
"למה אף פעם לא עושים מה שאני רוצה?" היא מצמידה לחזה אצבע כאשר אומרת את המילה 'אני'. "אני לא רוצה לדבר איתך" היא חותמת ומכבה את הסיגריה על השולחן. "למה ככה י'מגעילה?"
היא לא עונה לו והולכת אל החדר. נשכבת על המיטה כשראשה קבור בכרית. "כמה אפשר עם הבדס"מ המשעמם שלך?!", קולה נשמע עמום.
"בסדר! הבנו! אני אפס, אתה מספר, אני זונה, אתה סרסור, אני כלום, אתה הכל, אני מוצצת, אתה דוחף, כמה אפשר?"
הוא מתיישב לידה ומלטף את שערה. "זה לא אותו דבר, זו פנזטיה מדליקה אבל אני לא יכול לעשות את זה. את לא מבינה שאחותי נאנסה?"
"כל פעם אתה תשלוף את הקלף הזה? זה לא קשור אליה. זה קשור אלינו. אתה לא מבין שמשעמם לי לאהוב אותך? אתה יודע מה קורה שמשעמם לי!" היא מטיחה בו את הכרית,
"תחשבי על משהו אחר".

"אני שונאת אותך י'בן של זונה", היא כמעט ולא סיימה את המשפט כאשר זרועו נחת על הלחי שלה וצליל מתכתי התפזר בחדר. "מה אמרת?",
"כלום" היא אומרת,
הלחי שלה אדומה, ונוספו בעיניה דמעות לאלו שעוד היו מקודם. "מה אומרים?"
"...." היא משלבת ידייה אחת בשנייה ונשענת אל הקיר בשתיקה, היא נושכת את שפתה, והוא שמכיר אותה יודע שזה מצביע על רטיבות באיזור דרומה.
"לא שמעתי, זונה"
"תודה," סיננה, "...אני שונאת אותך"
"שקרנית"
הוא רכן אליה ומשך בשיערה, חנק אותה באיברו וזיין לה את הפנים. היא חרחרה ונחנקה, משך אותה באחת מעליו ופקד, "תגידי לי שאת רוצה את זה",
"אני רוצה את זה"
"שוב"
"אני רוצה את זה",
"הוא הפך אותה על בטנה ופיסק ישבניה, חדר בינהם באחת ואילו היא בכתה ונאנחה וגנחה וצעקה, וכן אדוני, ועוד אדוני, וחזק יותר אדוני, עד שהתכווצה, שוב ושוב.
נישק אותה במצחה ונשכב לידה. היא אוהבת אותו והוא אוהב אותה.

היא קמה והתלבשה, נשקה בפדחתו כי החיים קוראים לה, היא סופרת לאחור את השעות שעוד נותרו לה לישון. מחזיקה את עקביה בידייה על מנת לא להרעיש ביציאה מהדירה, סוגרת אחרייה את הדלת בעדינות ונועלת. היא מתרחקת מעט מן הבית כי היא יודעת ששנתו קלה וישמע את צעדיה בשביל הגישה ויתעורר. היא התיישבה על הרצפה והחליקה כפות רגליה אל העקבים, סידרה את שמלתה והחלה ללכת.

****
ראיתי אותה כשישבה על המדרכה, עמדתי מטרים ספורים משם, היו לה רגליים ארוכות ועיניה נראו כאילו בכתה לא מכבר. שיערה היה חום ארוך והיה פרוע במקצת כאילו מישהו פרע אותו, היא תיקנה את האודם ואני הבטתי בה מושכת את הגליל על שפתיה וזה מותיר אחריו שביל אדמדם, של נשיקה לעתיד.
היא התרוממה מהר, התנודדה מעט על עקביה, אך מהר התייצבה והלכה תקיף אל מחוז חפצה.

היא נבהלה כשהנחתי את היד שלה על השפתיים ולאחר מכן ניגבתי את שאריות האודם שלה על הפרצוף, היא צעקה בשם שלא זיהיתי,
אבל לא היה לי אכפת.
היא התחילה לבכות כשהרגישה את חוד הסכין נעוץ בצווארה, וקולי הדהד באוזנה, משאיר הדים חמים על עונג צווארה, "דממה. אני רוצה דממה",
טחבתי את צד הראש שלה בקיר, והלחי שלה נמרחה כנגד הבטון,
היא מלמלה דבר מה אך כשהקזתי ממנה טיפות דם היא השתיקה גם אותן, "אני לא אכאיב לך," אמרתי, "...הרבה", אני חשבתי שזה מצחיק, היא לא כל כך.
משכתי מעלה את שמלה וחשפתי ישבן חשוף ללא תחתונים,
"את ממש רוצה שאני אאנוס אותך, נכון מפגרת? מה את הולכת לבד בלילה, את לא יודעת שמסתובבים פה אנשים מסוכנים?", יבבותיה הלכו וגברו עד שהפכו להתייפחות של ממש. "בבקשה..." היא לוחשת, "בבקשה, תן לי ללכת. בבקשה. אני לא רוצה..אני באמת לא רוצה! אני נשבעת שאני לא רוצה",
היא חזרה שוב ושוב על חוסר הרצון שלה.

אני צוחק,
"את נראת, לבושה ומתנהגת כאילו את מתה שאני אעשה את זה, מטומטמת" סובבתי אותה אליי, פתחתי את כפתורי מכנסיי וניערתי מעליי את התחתונים. הם נפלו באחת וחשפו זקפה, התחככתי בה והיא נעצה בי מבט מפוחד, היא התחננה שאפסיק וחזרה ואמרה שהיא באמת לא רוצה. לא היה אכפת לי שתמשיך לדבר. לא היה אף אחד ברדיוס של קילומטרים,
צעקות הסירוב שלה הדהדו באוזניי והגבירו זקפתי,
נדחקתי לתוכה והיא בכתה, לבסוף הטחתי את ראשה בבטון והיא נדמה, הקזתי דם מזרועה והיא טפטפה שבילים של כאב על גבי,
רגליה היא פסוקות ועל אף פקודותיי לפסק אותן סביבי היא הצמידה אותן במאוזן אל הקיר ולא היה אכפת לה למות בשביל זה. או לפחות כך התנהגה,
הכוס שלה התייבש סביב הזין שלי והחדירות הפכו יותר ויותר דחוקות,
יצאתי ממנה ומשכתי אותה משערה אל הרצפה, "מפגרת. מה את בוכה? חשבת שזה יעזור? זה תיכף נגמר", הזרע שלי נשפך על שערה ועל צווארה, היא אפילו לא ניסתה להתגונן, חיבקה ברכיה אל חזה ובכתה בדממה. הזרע טפטף מגופה אל האספלט. "את רוצה לחיות?", היא מהנהנת.
"תגידי לי שרצית את כל זה, תגידי", היא שתקה ודמעות שקטות קישטו את פניה.
"תגידי כבר מטומטמת!",
הוא הרכינה ראשה אל ברכיה ולא אמרה דבר, בעטתי אל פניה והיא נפלה בשכיבה אל האספלט ונדמה שאיבדה הכרתה. הלכתי.

***

היא התעוררה בסמטה מסריחה בריח המוכר, אך לא נעים כפי שהיא רגילה של הזרע, ראשה כאב וזרועותייה דיממו, היא ניסתה לחפש את נעליה אך הם נעלמו. היא ישבה וחיכתה עד שיעלה האור, ולא משנה כמה ביקשה נפשה לא מצאה את הכוח לקום וללכת. לקום ולהלחם. נשארה שם דוממת.
עלתה השמש על הזוועה. האירה את הפצעים, וחשפה את הלכלוך, אך לא את המקור. הזיכרון ישב בראשה וטפטף, וכל טיפה הרעילה אותה עוד פעם קצת.
דמעות שקטות חזרו ועלו,
אך שום קול לא יצא.
הוא מתקשר אבל היא לא יודעת מה לומר.
היא בוהה בשמו על המסך ושותקת.

התקבל סמס.

"בוקר טוב נסיכה שלי, אני כל כך שמח שוויתרת על הרעיון הזה, אולי תקפצי הבוקר לאיזה חביתה? אוהב."

היה היה פעם בממלכה רחוקה מאוד, או לפחות, שעה וחמש דק' נסיעה ברכבת ממדינת ת"א, מלצרית רעננה כבת 20 בשם נריה, עליה שב ונסוב סיפורנו.
שבו יקרים, השכילו והקשיבו, איך נריה, נערה רכה בשנים, תמימה ובתולה (באוזן) פילסה את דרכה בעולם הבדס"מ שאותו היא מכירה משכבר הימים.

לא עברו עליה חיים קלים, על נריה היקרה. אמה הייתה מכשפה מן ארץ נידחת ופרימיטיבית, מרוקולנד, ואביה היה איש קר ואכזר שאין אהבה בלבו להעניק,
ואין קיבולת בלבו לקחת. כפי שניתן לתאר, החיים בצל שניהם היו מעיקים ומסרסים. החופש הטמון בנשמתה של נריה, דוכא שוב ושוב בידי העריצים האכזריים שהטילו וטו על מסלול חייה, ונריה נותרה לאנחות, בוהה בחלון בשעות הבוקר המוקדמות ומהרהרת לאן יוכלו החיים לקחתה, במידה והיו הדברים קצת אחרים.
למרות כל אלו, הצליחה לשמור נריה על חזות מצודדת, חיוך מאוזן לאוזן וגישה חיובית. נריה השתדלה להקרין אור וחיוביות לכל מקום אשר הלכה, (ביננו, לא הלכה להרבה מקומות). אך לא הכל רע בחייה של נריה, שכן הייתה מאוהבת במחזיק מפתחות תימני, כעור-תואר ודל אינטיליגנציה, ושמו בישראל, ששבכר ישעיהו.

סיפור אהבה גדול היה בין השניים. אל תטעו, כן, לא היה מבורך הנער אשר היה מבוגר מנריה בשנים מספר וכן סיפק חסכים פרוידיאנים קסומים כאלו ואחרים, אך אהבה הייתה.
נריה הייתה מביטה בו בעיניים מלאות תשוקה כל ערב לפני מיטתה, (וזו הייתה נעלמת עם התאורה המאירה שהביאו איתן שעות הבוקר המוקדמות), המיניות שלהם הייתה מלאת תכנים ומגוונת, היה מטייל בגופה בשדות של וניל, נישק את עורפה ולחש לה דברי מתיקות באוזנה. אהב אותה מאוד, וכך דאג שיתוודע לה.
אך בלבה של נריה, תשוקות שונות שכנו. אין הוא יודע שכאשר הוא מלטף את קימורי גופה בעדינות אין קץ, יש באיבר המין שלה רטיבות שנושאת תפילה שקטה שיהיה קץ לעדינות. שייקח התימני הארור את גבריותו בידיו, ויטיח בה את זעמו, שוב ושוב. עינייה מתלחלחות במחשבה על אגנו נלחץ אל ישבה בעוד היא מיבבת אל הכרית, ובמקום ללטף את שיערה יהיה מרוצה ויהנה מסבלה.
אך במציאות, גומר ששבכר ונשכב לידה ער לשתי שניות שלמות לפני שנוחת אל שלווה מסופקת ואופורית, שמאפיינית את הונילה המשעממת חסרת הדאגות, השאיפות והיצירתיות. ושוב, גמרה בלבה (וזהו ללא ספק היה המקום היחיד בו גמרה) שכמו שיש לדעת היטב כאן בכלוב, לעיתים אהבה אינה מספיקה.

בעוד ישן מר ישעיהו היקר לצדה, ומשחרר נחירות לא-חינניות-בעליל, שבה ומהרהרת נריה היקרה בפנטזיות על גבר חסון וחזק שבין רגליו איבר מכובד אשר מוכן להצליף ולהשפיל, לכל דורשת, הפכה ונגעה וליטפה ודמיינה עד ששקעה לשינה עמוקה. של שעה.
שעון המעורר מיהר לצלצל ולהלום בשנתה עד שהתנפצה והכריחה את נריה להתעורר אל עוד יום עבודה ארוך ומפרך של פלירטוטים חפים מכוונה על מנת להרוויח את לחמה שכן שואפת לצמצם את שליטתם העריצה של אבא ואמא מרוקו.

שטפה את עורה הלבן באמבטיה המוזנחת שיהיה עליה לנקות שכן יכלאוה העריצים במרתף בלי דבר מלבד מים וחרדל. נריה מאוד לא אוהבת חרדל.
ענדה עליה את היפה בחיוכה וטופפה על עקביה הזולים ב50 ש"ח מטו-גו, אלה שליד הקופה אל מקום עבודתה המוערך.
יום ארוך של מגשים עבר עליה, ובין הרגליים של נריה. מדבר.
כך נקברה ערוותה המרנינה עמוסת ההורמונים בדאגות היום-יום של חיה המכבידים. היכן, היכן הדום הקשוח שיציל את נריה?

המשך יבוא.

מקלחות במחנה קיץ אלו מקלחות שבונים.
הן נמצאות על בטונאדה באמצע היער, חתומות בבזנ"טים, עטופות בבד פלסטיק כחול, ומעליהם מרשתים צינורות מיוחדים עם בערך 12 פתחים שמקס' 8 מהם באמת מוציאים מים. התוצאה: תקרה משפריצה מים מקפיאי נשמות.
כל כך אהבתי את המקלחות. להגיע אחרי יום נוטף זיעה ביער, אל תוך המים הקפואים האלה, והכי
הכי
הכי
הכי אהבתי להתקלח עם למד. היא לא הייתה בצוות שלי, אז שעות העבודה שלנו לא חפפו, אבל מתוך 12 ימים, היו לפחות איזו חמישה שבהן נחזתי לפלא הזה. כזו אני, מיסטרס ברייט סייד. היא הגיעה אל המקלחות והניחה את הנעליים שלה בכניסה שלא יירטבו, והלכה, בלי כפכפים על הבטונאדה עם הבוץ,
כל הבנות עיקמו את הפנים אבל לה לא אכפת. היא לבשה בגד ים אדום, חלק, שהדגיש את העור הלבן והצחוק שלה, היא שלפה את הקוקיה שלה ופיזרה את שיער על הכתפיים,
היא הניחה את השקית עם דברי הרחצה ובלי לבזבז זמן בקשקשת ניגשה אל המלאכה.
היא עמדה מתחת למים ובעווית קטנה הן הצליפו בעורה, ונגסו קלות בשלמות שלה, היא אנחה וגנחה מעט עד שהתחממו המים. היא מיששה את הבטון למצוא את השמפו וכשלא מצאה, צעקה, "אורה. את יכולה להביא לי שמפו?"
כמובן שאני ניגשתי חיש מהר להציל את העלמה שבמצוקה, היא התכופפה לעברי, העמיקה חריץ בשדיים היפים שלה וחפפה. הידיים שלה התרוממו מעל הראש וגבה התיישר, עצמה עיניים וידיה עיסו בסיבובים את ראשה, היא לקחה עוד קצת מהשמפו והעבירה אותו על הגוף שלה, על החזה, מעכה אותם אחד השני, כאילו ידעה שזה מה שאני רוצה לראות,
ליטפה את הבטן שלה ואת הגב,
משכה טיפה את הגומי של התחתונים ונתנה למים להחליק את הכוס הטהור שלה, הפנתה אליי את הישבנים המוצקים שלה ונתנה למים לחדור גם לשם.
חשבתי איך רציתי לפול על ארבע,
ככה,
על הבוץ, על האפר הרטוב, ולנקות לה את הישבן עם הלשון שלי, לשטוף אותה עם סבון ואז להעביר אותה על כל חלקה בישבן הצחור שלה,
ואז לעבור אל בין היריכיים, ולנקות, שלא ישאר דבר,
נסיכות לא צריכות עייפות, ולא צריכות להיות מלוכלכות. נסיכות תמיד צריכות אחת כמוני.

היא זרקה את ראשה לאחור ומתחה את צווארה הברבורי הלבן לתפארת, נתנה למים לשטוף ממנה את הסבון, ואני רק רציתי לשבת ולאסוף צנצנת קטנה של כל החלקים שהם כולם נעה.
ללקק כל חלקה שבה הרגליים שלה תופפו.

סיימתי להתקלח הרבה לפניה אבל נשארתי ככה מתחת למים הקפואים רק כדי לראות אותה. השפתיים שלי הכחילו, ורעדתי כולי, כולם צעקו לי לצאת כי אני תופסת מקום, ויש עוד אנשים חוץ ממני אבל
לא כל יום מתקלחים עם נסיכה.

היא הלכה בזהירות כדי לא לזהם את הניקיון החדש שלה אל הבגדים, תלתה את המגבת שלה סביב החזה ושלפה את בגד הים במיומנות השמורה לצופיפניקים, ולבשה את החזיה.
חזיה סגולה, תחרה. אויש, נשמה. כשאת רוצה לשגע.
התכופפה וחשפה את הישבן הבתול שלה מעט, וגלגלה מעליו זוג תחתונים לבן צחור.
הורידה את המגבת. "מה, חזייה ותחתונים זה כמו בגד ים, לא?" היא מחייכת לי.
"אז מה,
איך היה היום אורה?"
"היה טוב" אני אומרת לה, עכשיו יותר טוב.
"מגעיל פה" היא מסכמת.
"לא כיף לך השנה?"
"כיף לי, אבל המקלחות...מגעיל", הוא לובשת חולצת צופים גזורה בכתף וחושפת כתפייה סגולה, ובוקסר צהוב מעל התחתונים, "נתראה מחר, נכון?"
"כן, למה לא?"
"יש פה ריח חזק של סבון נעים. זה שלך?" אני שואלת, רוצה לדבר עליה. עוד ועוד עוד.
היא אוספת את הדברים שלה, אנחנו האחרונות שנשארו, כבר חצות וכולם כבר ישנים בשקי שינה שלהם. קרקוש הדברים שלה בשקית מרעימים את השתיקה.
ואומרת, "את יודעת, המקלחות פה, זה כמוני וכמוך. מגעיל, אבל אני תמיד חוזרת אלייך כדי להתנקות"
"אני מנקה אותך?"
"את מזהמת אותי,
ואז גורמת לי להרגיש נקייה. למרות שזה לא באמת נכון"
היא מרימה את כפות הרגליים ואני רואה כתמים קטנים של בוץ.

היא מתקרבת אליי ומנשקת אותי על הלחי, אוחזת בכתף שלי ואני מרגישה שהיא עומדת ליפול, "אני אוהבת אותך", היא אומרת.
"אז נתראה מחר.."

"היית מזיין אותי?"
"הייתי מפרק לך את הצורה"
"אני כונפה, אבל"
"יאללה, יאללה, איזה כונפה. תראי איך את זוהרת. קורנת. השיער שלך מבריק, גולש. העיניים שלך גדולות, בהירות...החיוך, החיוך שלך. נזר תפארתך.
כונפה בתחת שלי מפגרת."
"אתה רומז שאני שמנה?"
"איך קישרת את זה, אינעל אבוק, איך?"
"לא החמאת לגוף. רק לפנים."
"צודקת."
"נו"
"את שמנה"

אני אעבור איתך על זה מההתחלה, אתה תראה,
בסוף אתה תבין.
אז ככה,
הכל מתחיל מהמילה 'זונה'. הרי את, מקודשת לי בהיותך זונה. ועל מה ולמה אנוכי זונה? נחזור אל המקורות. זונה היא נקבה שמזדיינת בשביל כסף. נקבה שאין לה דבר להציע מלבד הגוף שלה, ולא תשרוד בחיים, מבלי להשתמש בו.
נקבה עד כדי כך עלובה, שכדי לשרוד, היא צריכה להשתמש בעצמה ככסף. לשים עצמה כחסרת חשיבות מתחת לצרכים שלה, ענייה, נתונה לחסדי איברי המין של הלקוחות שלה. נשיים, גבריים, מאחורה מקדימה, מה זה משנה. אממה, אני לא מקבלת כסף. שקל לא רואה ממך. טוב, הבאת חלב, הורדת את הזבל. זה לא הופך אותי לזונה.
אתה נותן לי את הזין האגדי שלך, גלוריוס דיק, ובתמורה אני מקבלת צומי, אתה שם עליי משהו, משהו.
זה הרבה יותר גרוע מזונה,
מה שמוביל אותנו ישירות אל השרלילה. סתם שרלילה, כן? אם לא היית מעיף לך סטירה אם היית בוגדת בךף
הייתי מזדיינת עם כולם, לא? ככה אתה אומר לי. ואז אני אומרת, כן אדוני. ואז עומד לך.
ישר עומד לך.
טוב, לא ישר. חצי עומד, בסדר?
אחלה.
אחרי שסיימנו עם הזונה, והשרלילה, ופה כאפה, וקצת תירק לי בפה, וקצת תעקם לי את היד וקצת תזיין לי את הפה,
הגענו ל'אפס'.
"את אפס, את כלום. שום דבר בכלל. מה את בלעדי? את שווה זין. וגם זה רק כשהזין שלי בתוכך"
לא, תגיד את זה כאילו אתה מתכוון לזה. מה אתה צוחק?
נו.
הונילים האלה...
תנסה שוב.
הו. עכשיו אנחנו מתקדמים לאנשהוא. ואז אני מתחננת. אתה צריך להבין שזה מאוד חשוב שאני אתחנן.
תסתכל לי בעיניים, תראה כמה אני רוצה.
תראה כמה אני רוצה אותך. בתוכי, שם ופה, ועליי. בשיער, בנחיר, נתקע לי בשיניים. תסתכל כמה אני רוצה אותך.
ואני רוצה לראות בעיניים שלך שאתה רוצה שאני ארצה.
מסובך לך משפטים מורכבים? טוב, אני אסביר לאט. אני רוצה.
שאתה תרצה.
שאני ארצה.
אני רוצה שעצם ההתחננות תכווץ לך את הפופיק ושהוא יעכל את המוך שלו עצמו. אני רוצה שזה יעמיד לך, שאני יודעת, שאני כלום בלעדייך.
ואז
פה אתה מזיין אותי.
מה איפה? איפה שבא לך. אל תשאל אותי. זה לא מעניין מה אני רוצה.
מה אתה רוצה? אני בשבילך. אני למענך.
I AIM TO PLEASE.

מבין?
אני יודעת שזה נראה לך מוזר, בעצם. סה"כ אני רוצה שקט. אז מה שאני מוצאת את כל השקט הזה רק בשלולית של שתן? מה, אם תעליב אותי לא אבכה? אבכה, אבל אאונן תוך כדי. אם תצבט אותי לא יכאב? יכאב, אבל ירטב לי. אני בן אדם,
אבל לא בא לי להיות.

לא, אה?
חבל.

תקשיבי לי טוב, זונה מפגרת. אני לא צוחק איתך, יש לי דברים להגיד לך ואת הולכת להקשיב. מה את מטומטמת? תעני לי. יופי, ככה אני אוהב אותך. די, נו מפגרת. איזה פוסטמה את, מה.
את.
בוכה.
יופי, את צריכה סטירות כדי להירגע? מפגרת.
מחדש, ועכשיו תעשי את זה כמו שצריך, את תקשיבי לי כמו ילדה טובה? כל הכבוד. רואה? כשאת רוצה את יכולה. טוב, בסדר, את בוכה. טוב נו, לא אכפת לי.
מפגרת.
אני שונא. שאת. גורמת. לי. לעשות. לך. דברים כאלה.
שונא.
אני צריך לבעוט לך בצורה כדי שתסתמי.
למה אני צריך למשוך אותך מהשיער בכל הבית כדי שתקשיבי? את יודעת שאני אוהב אותך. את יודעת, זה הכל מאהבה.
מטומטמת.
את הרי רוצה את זה. מה, לא? איך לא? אל תגידי לי די. ואל תשלפי לי את המילת ביטחון המטומטמת הזו כל פעם שאת בוכה. את לא מבינה שזה אמיתי עכשיו? כל הילדים האלה שהיו לך, עכשיו זה אמיתי. עכשיו את צריכה להבין מה אני מדבר אלייך. רק אני מחליט, רק אני קובע. מילות ביטחון זה לילדים קטנים.
אל תבכי. די. אל תבכי. יכאב, בסוף יהיה טוב. בסוף הדרך עוד תהיי מאושרת.
על הזין שלי בעצם.
כ'סראבק שלך מפגרת, מה את רוצה?
אני לא יכול לשחרר אותך. גם ככה אני צריך לשמוע את הקול המעצבן שלך מתבכיין לי באוזן. טוב, תמצצי.
כלבה מפגרת, אני נראה לך משאיר לך מקום לסירב? אני לא שאלתי. אני אמרתי. קדימה.
עכשיו.
מטומטמת.
אם זה לא ייכנס מהפה זה ייכנס בחור אחר. וזה יכאב. אל תבכי. פשוט תמצצי, מפגרת. יופי. ככה.
תכניסי עד הסוף י'עלובה.
זה עד הסוף?
בלי ידיים מטומטמת. למה את טובה?
מה את מדממת, מה. כולה קצת חתכתי אותך.
עוד פעם אחת שאת מעיזה לעשות עם היד את תתפללי שלא תהיה לך יד.
איה, מפגרת!
טוב לך שאני מעקם לך את היד מאחורי הגב? אני אשבור לך אותה. לא אכפת לי. תמיד רציתי לזיין בתחת בחורה עם גבס.
מפגרת.
תמצצי כבר. או'ח, כל כך טיפשה. מילא היית יפה, אבל אפילו זה לא. שמנה מכוערת, דוחה, סתכלי על עצמך, איך את יוצאת ככה לרחוב, י'עיוורת. קצת מודעות עצמית, זה מה שביקשתי.

יופי.

או'ח, ככה זה טוב. כל הכבוד כלבה שלי. מפגרת שלי. מוצצת על,
זה הדבר היחיד שטוב בך.

תוציאי. על ארבע.
טוב לך שאני משפריץ עלייך? טוב לך שזה נדבק לך לשיער?
אל תנקי, אני אוהב שאת ככה, מזוהמת. את במילא מזוהמת מה זה משנה.

אל תבכי, אני רוצה שיהיה לך טוב.

חכי רגע,
אל תזוזי.
אני צריך להשתין.

פתחי פה.
אל תבכי,
זה מאהבה, את יודעת.
אני אוהב אותך.

"אורה!", אני שומעת קול קטן צועק לי מהחדר השני, ילדה דקיקה בת 5 שכובה במיטה שלה מכוסה עד הסנטר, ומאוורר תקרה פועל סיבובים סיבובים, צלילים קטנים מכרסמים את הדממה שלי.
"מה מותק?", אני שואלת, אני בודקת אם היא מכוסה, ומתכופפת מעט ליד המיטה שלה. "אמא הגיעה?", זה שובר לי את הלב כשהיא שואלת את זה.
כבר מאוחר. רק שלא יבואו ויראו אותה ערה וחבל על התחת שלי.
"עוד לא, תיכף. תלכי לישון ולפני שתדעי יבוא הבוקר והם כבר יהיו בבית ואמא תכין לך קורנפלקס", אני אומרת ומלטפת את השיער שלה, מסיטה אותו אל מאחורי האוזן ומהדקת סביבה את השמיכה, אני מנשקת אותה בלחי והיא צוחקת, "שוקו", היא מתקנת אותי ואני חוזרת אחריה באישור. "שוקו".
"את רוצה כוס מים?", היא מהנהנת ואני הולכת למטבח. ידעתי שעד שאחזור לחדר היא תרדם, אבל רק מהסיכוי הקטן שלא העדפתי בכל זאת להביא לה את המים. לא אומרים לילד משהו ומחליטים שלא, חבל על התת אגו העדין שלה.
היא נרדמה.

חזרתי אל הסלון ופתחתי את הספר והלפטופ ותמרנתי בינהם, המילים נטמעו בי מכאן ומשם והלכו והסתובבו בי ומכאן לשם נשרפו להן דקות שלמות ומספר בודד של חצאים של שעות עד ששמעתי את קרקוש המפתח בדלת. סגרתי את הלפטופ, ונעמדתי. "חזרתם",
שני הורים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. כל הבית שלהם מריח כמו קונדום קרוע. היא רוסיה מינוס ההטבות (עיניים חומות, שיער חום, שמנמנה) והוא גבר אשכנזי מתוכנת מהספר, עיניים כחולות ושיער חום בהיר קצוץ, מתנשא ל1.90 מעל פני האדמה, או יותר נכון מעל קרמיקה מעוצבת היטב ב120 ש"ח למ"ר.
הוא לבש חליפה, ארמני. נעלי אלגנט מעוצבות ושעון במותג שאני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד איך לבטא אותו.
הוא שלח יד אל הכיס, הוא מדבר אליי בעיניים שלו ואני שותקת לו בעיניים שלי,
בזמן הדיאלוג הער הזה בין שנינו היא שואלת. אמהות, זה העסק שלהן בעולם, לשאול. "הם אכלו? מה אכלו? אה, שניצל ואורז? סיימו מהצלחת? היא הרגישה טוב? ומה איתו, אה, ישן כל הערב. מעולה. את עושה עבודה טובה, את באמת מקסימה איתם. זה מפתיע, את כלכך צעירה! כן, טוב, כן. אני מכירה את אבא שלך הרבה שנים. טוב, בסדר"
בין מילה למילה שלה, הוא מסתכל עליי. מחייך לי, סוקר את גופי מלמטה למעלה, על הקמיצה שלו מעוטרת טבעת נישואין פשוטה. מעניין אם חרוט עליה משהו.
הוא צוחק כי הוא רואה כמה משועממת אני.
היא הולכת אל החדר לוודא שהן ישנות והוא נשאר עומד בסלון. הוא טוחב את ידו לכיס ומוציא את הארנק, "אני מקווה שיש לי מזומן", אני מסתכלת על הארמני והשעון ואומרת, "אני לא דואגת"
פיזרתי את השיער ואספתי מחדש, זה מה שאני עושה כשאני נדלקת. אבושים שולטים בעולם שלי.

"יפה לך פזור" הוא אומר,
"אני ממש רוצה ללכת הביתה"
"את סובלת?"
"קצת"
"אני לא מאמין"
הוא מתקרב אליי קצת ואני מתרחקת. מה הוא חושב שהוא עושה?

אשתו יוצאת מן החדר. אני שומעת את עקביה מקישים על הקרמיקה בקצב איטי. "שילמת לה?",
"רגע...נשים....", הוא מוציא שטר מהכיס ונותן לי.
"זה יותר מדי"
"אל תדאגי לזה" הוא אומר וקורץ לי.

"ידעתי!!!" היא צועקת, "מה?" שנינו אמרנו במשותף,
"את מזדיינת איתו!"
"את מטורפת?" אני פולטת, "את לא תגידי לי שאני מטורפת. אני כבר הרבה זמן חושדת, אבל עכשיו...עכשיו אני יודעת",
אני רוצה להגיד "את רצינית?" אבל לא אומרת דבר,
הוא מסתכל עליי ואנחנו צוחקים. אבל היא בשלה. "אתה סוטה. היא עוד לא התגייסה אפילו, זה כל כך מגעיל אותי. היא יכולה להיות הבת שלך",
"תגידי, השתגעת?" הוא אומר,
הוא מחניק צחוק ומנסה להגיד משהו, "נראה לך בכלל?"
"תודה באמת" אני אומרת,
"כאילו..אל תעלבי, את סבבה והכל, באמת אבל את צעירה"
"נחמד שאתה מוצא את הזמן להתנצל. רק לא בפני האישה הנכונה!!!" היא זועמת, והולכת אל המטבח, ומטיחה צלחות אקראיות אל הרצפה, השברים מתפזרים בערבובייה, מתמזגים בלבן של הרצפה, כמעט ולא מבחינים שהם שם, רק הניפוץ האקראי וההתזה של הרסיסים מכוונים את תשומת הלב שלך למיקום המדוייק. כמעט כאילו הכאוס הזה נועד לקרות, כאילו היא ישבה ועצבה את הבית שלה, עד לרגע בו היא תמצא את בעלה ותחשוד בו שהוא מזיין את הבייביסיטר, והיא תטיל צלחות על הרצפה, ולמען השלום הדקורטיבי, נאה שיהיו באותו הצבע.
"את. חתיכת. זונה. קטנה" אחרי כל מילה נשמעו התנפצויות, "ואתה! זבל! אני רוצה שתעוף מכאן", היא נראתה רצינית והוא נראה מפוחד.
זה משך בחוט שפרם את כל הסוודר הבורגני החם מדי הזה שהוא לובש עליו, "השתגעת?! אני אוהב אותך! אני אוהב רק אותך!!!"
היא נשענת על הכיור היקר, מכסה את פניה בידייה ובוכה.
לבי יוצא אליה.
זה נורא לחשוב ככה. שכל מה שחשבת לא קיים, שכל מה שהרגשת חד צדדי, שכל מה שנשאר הלך ותם, ונשפך אל הביוב,
והמחשבה הכי נוראית, להיות עוד נתון בסטטיסטיקה,
עוד אישה שנשואה לגבר שלא הצליח לשמור את זה במכנסיים, עוד נישואין שהמציאות הייתה חזקה מהם, עוד ילדים עם אגו נסוג, עוד סידור משמורת של כל שבת שניה.

"לכי" הוא אומר לי.
לקחתי את הכסף והמחשב שלי ורצתי אל החדר מדרגות, לא רציתי להכנס הביתה.
ישבתי ועישנתי סיגריה, ועוד אחת. כבר עברו כמה שעות. הלילה העמיק. סיימתי עוד פרק בספר. "זה לא בריא"
נבהלתי, הספר נפל והתגלגל במדרגות, תוך שהוא משמיע את הטחותיו במדרגות בשאון שהלם באוזניי. "אמא!"
"איפה?"
"אתה לא מצחיק" אני אומרת,
עיניו הכחולות נצצו בחושך הזה, והחיוך שלו סינוור אותי. אם הוא רוצה לצאת לתקן את הרכב בלילה בלי שיפגעו בו, כל שהוא צריך זה לחייך. אפוד זוהר בתחת.

"תביאי אחת", הוא מוציא סיגריה ושם בין השפתיים שלו, "יש לך מצית?" הוא אומר ומשתדל שהסיגריה לא תיפול,
"מה? לא שמעתי." אני אומרת בחיוך מתריס, "אל תזייני...ת....זה...נו...", הוא חוטף את המצית מהיד שלי ומדליק את הסיגריה, "אז, גברת אורה, סיבכת אותי. מה?"
"זו לא אשמתי" אני אומרת, וקופצת, לוקחת את הדברים שלי ומסתובבת ללכת. "מה קפצת? בואי לפה, שבי"
הוא מושך אותי ביד, "פעם ב, היא תופרת לה את הסרטים שלה, להפיג את השיעמום בחיים הריקים שלה"
"אתה צריך לזיין אותה יותר, זה יעסיק אותה", הוא צחק.
הוא התקרב אליי ונישק אותי, הלשון שלו התערבבה בשלי, אני נתרעת קצת, "אתה בטוח שזה חכם?"
"מה את חושבת?"
אני לא עונה. "אני לא חושבת כרגע"
הוא נישק אותי, משך אותי והצמיד אותי לקיר, הזקפה שלו התחככה לי בפופיק, (כן, אני גמדה, עכשיו תקראו ותסתמו), "אתה כזה חרמן מגעיל"
"תסתמי, אני יכול לתת לך להתחצף עד רמה מסויימת. את יודעת שבסוף אני מתעצבן, נכון זונה?"
"כן."
"כן מה?"
"אוי, אל תתחיל עם הקלישאות האלה."
הוא הטיח בפניי סתירה והצליל שלה הדהד בין כל הקירות בחדר המדרגות. הסתירה השנייה פחות הרעישה אבל כאבה יותר. השלישית השאירה סימן אדום חלש על הלחי שלי. הוא שלח יד לתוך החצאית שלי והלם את הגניחות שלי באצבעותיו שהניח בחוזקה על הפה שלי,
נעתי וזזתי על האצבעות שלו, מעכלת את כולן בתוכי ומכילה אותן, הכוס שלי נפתח ומתעצב סביבן, חונק אותן בחוזקה ועוטף בחום ורטיבות.
"את לא גומרת"
"אני לא?"
"לא"
"אתה חושב?"
"תסתמי כבר מטומטמת. כמה את יכולה לענות לי? כמה מילים יש לך להגיד לי?", אני לא עונה שום דבר. שותקת. הוא מסתכל עליי,
שולף את האצבעות שלו מתוכי ושם אותן בפה שלי,
"מחר תעברי למשרד שלי כרגיל? יש לי כמה צעצועים חדשים להדגים עלייך."
"תביא רגע"
אני מוציאה את טבעת הנישואין שלו מהאצבע והופך אותה, חרוט עליה מילה אחת, 'אמון'. וואלה.
"כן, אני אגיע, אל תתגעגע יותר מדי".

הוא לא רצה לעשות לי את כל מה שהוא עשה לי אבל הוא עשה בכל זאת. הידיים שלו כיווצו את השדיים שלי ואני ראיתי מה הוא חושב.
שמעתי את מה שהוא אומר, וראיתי את מה שהוא חושב. ראיתי בעיני רוחי את ייסורי המצפון שלו תופסים צורה, מלפפים את זרועתיהם סביב צווארו, נשימתו הלכה והפכה כבדה מרגע לרגע.
הוא עצר רגע והסתובב,
הוא מלמל משהו,
שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד,
הוא הוריד את טבעת הנישואין שלו והניח אותה על השידה, הוריד את חולצתו בתנועה חלקה ואז שלף מעליו את הציצית ובחזה חשוף הוא קיבל אותה בעדינות, מעליה הניח את הכיפה שהוריד מהראש באיטיות אין קץ,
ברוך שם מלכותו לעולם ועד,
הוריד את מכנסיו השחורים ואת התחתונים. הוא הסתכל על זקפתו במבט מלא בוז, הסיט את מבטו ממנה והסתכל עליי. שכבתי על המיטה חשופת חזה, שיחקתי ביד אחת בפטמתי המתקשה, ואז ליטפתי את בטני, חייכתי אליו חיוך לבן מלא שיניים, "אתה בא?"
ואהבת את אדוני אלוהייך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך,
הוא לא ענה לי, "אדוני?" אני שואלת, הוא מטיל בי מבט זועם חמור סבל וביטל את דבריי,
הוא התיישב על סף המיטה והוריד את גרביו, גלגל אותם אחד אל השנייה והניח אותם על השידה גם הם. כבר לא נשאר מקום. לא נשאר מקום פה למה שהוא היה לפני שנכנס אל החדר.
והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפכשכם,
ליטפתי בציפורניי את הגב שלו, בעדינות, עור הברווז לא איחר להגיע. נקודות קטנות ושיערו סמר, הוא חייך. לאט לאט סדקתי את מעטה העולם החיצון, וכל ליטוף ברא קצת מחדש את האדון שלי. החדש.
הוא הוציא את מכשיר הטלפון שלו מהמכנסיים, "תראי," הוא אומר, מכוון אליי את המכשיר, "איזה יפה, לא יודע ממי קיבל את זה, בטוח לא מאמא שלה",
על הצג עמדה ילדה אפרוחית כבת 7. היא חייכה, מחובקת עם נערה קצת יותר גדולה ממנה, כנראה אחותה הגדולה. או חברה שלה.
"תעיף את החרא הזה מהפנים שלי", הוא צוחק. מכבה את הטלפון. התמונה נעלמת. מחזיר את המכשיר.
השמרו לכם פן יפתה לבבכים וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם,
הוא נעמד ומסתכלת במראה, מותח את גופו. הוא מדבר קצת על יומו, על אשתו. המילים שלו ריקות בעיניי. לא אומרות לי כלום.
קליפה. גם הוא, גם אני. שנינו, ערימה של שאריות.
שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד,
הוא צוחק, זונה, מוכנה או לא, הנה אני מגיע,
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,
לו יש את הטקסים שלו,
ולי יש את הטקסים שלי.