דוסטוייבסקי זה לא

בסיוטים שלי אני מרגישה את הסריג האדום ההוא שלבשת כנגד העור שלי. את הצליל של כפתור הג'ינס יוצא ממקומו. המכונית המחורבנת שלך חונה בחניון של יערות הכרמל מול האוניברסיטה. חשבתי באותו הרגע על הספר הזה שקראתי, נראה לי שלראשונה פתחתי את קאמי בהוצאה קצת ישנה, והיה חסר לו עמוד אחד באמצע, זה מה שמצאתי בספריה של החטיבה. היה קר, אמצע דצמבר. לבשתי ג'ינס קרוע בברך וקפוצ'ון. הורדתי אותו כי נהיה חם. הזין שלך התחכך בתחתונים שלי.

לא חוטיני, גם לא ידעתי מה זה. הבליטה שלך נגעה בדגדגן שלי. התנשמתי. העונג הזה היה זר לי. נישקת אותי. אתה אוהב אותי. בעיניים שלך יש לנו עתיד. אנחנו נתחתן, אתה אומר לי. נתעורר כל בוקר, ונלך לישון כל לילה ונתחתן. אתה נוגע באצבע האמצעית שלך, איפה שלימים תהיה טבעת נישואין למישהי אחרת, ואומר, אנחנו נתחתן. בעין הסערה ריצדו האישונים שלך, כמו מחפשים תרמילאים בטיול בדרום אמריקה, מסיט ערבות של צמחים רעילים, מחפש לראות מפל, משהו יפה לצלם ולהראות להורים. מתחת לכל השכבות שנהנת לקלף ציפית למצוא משהו פוטוגני שנעים לעכל. לעסתי את עצמי למימדים נוחים, כדי שתאהב אותי. ואהבת.
הייתי בתולה. דרך עיניים רעבות, הזיכרון המפוכח בוער לי בין הרגליים. פתאום אני מרגישה את החוסר בקרום הבתולין, אני פרוצה אל העולם. העולם פרץ אלי. גברים, נשים, התדפקו על דלתותיי. נשקו על שדיי. אחזו במותניי. כשזיין אותי בתחת גבר שמבוגר ממך בכמה עשורים, חשבתי עלייך. זה כבר שנה אחרי הפעם האחרונה שדיברנו.

אני מתעוררת שטופת זיעה כשאני חולמת עלייך. בראש שלי אתה יצור מיתולוגי. עוף חול שמתרומם מתוך האפר, ההריסות של מה שהייתי איתך. ובעודי מעבירה אצבעות חוששות אל תוך בליל תוכן המאפרה, הוא נצמד לחריצים הקטנים שבעור שלי, נמרח בדרמטיות אפורה ולא מתנקה בקלות. אני מריחה הבזקי זכרונות. ריח הים בבת גלים כשישבנו על הסירה ההיא ונתת לי את השרשרת המכוערת הזו שקרעתי מהצואר שלי כשנפרדנו, הטעם של הזרע שלך בגרון שלי, הריח של המדים שלך אחרי גיהוץ, הכתמים השחורים שעל הידיים שלך, הצורה המצחיקה של האוזניים שלך, הדמעות בגרון שלי, היסורים המתמידים שאחזו אותי שמא תעזוב. חלקיקים ואז זה נעלם.
אני מתכופפת כי אני מחכה למכה שעוד תבוא.
אני חושבת עליך כשאני מתעוררת. הבטן המשובצת שלך, השכמות הכהות שלך מבריקות כנגד הסדין, נוצצים באור הראשון של הבוקר. אני מנשקת אותך בגב. גוף כמו פסל. רציתי לשים אותך על תליון, ללכת איתך על הצוואר שלי. אתה מסתכל עלי לפני שהולך, העיניים השחורות שלך מלטפות אותי, מנקות אותי פעם אחת אחרונה. אני מתנת האל לאנושות. אתה מתיישב לידי ומנשק אותי בצואר. אני אוהב אותך, איך אני שונא ללכת. אני רוצה להשאר כאן, במיטה הזו איתך.
מה שהולך לקרות עכשיו זה שאתה תמשיך בחיים שלך. אשתך תכין לך משהו לאכול. היא מוכשרת. נקיה, מסודרת, מאורגנת, מפוקסת. היא תעשה לך שניים שלושה ילדים, אתם תגורו בקרבת מקום לבסיס. גם היא שירתה שם. היא הצביעה ליכוד.
אכתוב עליך, הזיכרון הפואטי שלי ליסורים. ואני אחזור להתעמק בך. כמובן, בשביל מה היית קיים

בזמן שאתה מועך את בדל הסיגריה אל העור שלי, אני יודעת שתוותר אחרייך שלפוחית שקופה. בלון ממוזער של נאיביות,מחובר בתאי אנוש אל הגשמי. האישונים שלך בעין סערה לבנה בתוך ארובות העיניים שלך, ננעצים בי. דואגים שלא אפול לשאננות. אפילו לא לרגע. האויב מאזין. האצבע שלך בתחת שלי. הזין שלך בפה שלי. אני חושבת שאני עומדת להקיא. מצדי אתה יכול להזדיין. אתה כלום בשבילי. אני קסם. אתה מאמין באלוהים? לא. את רוצה עוד אצבע?

המלצרית מטומטמת. אתה יודע את זה. אני הדבר הכי מעניין במסעדה הזו. סליחה, אפשר תפריט? תקחי את הכוס, את הצלחת הזו ואת הנר המטופש הזה. תודה רבה. למה חשוך כאן? זו מסעדה של זוגות. רק התיישבנו, אני מתה לעוף מכאן. אני רוצה אותך, חלקים ממך או יותר, בתוך הגוף שלי, השאר הוא בזבוז של זמן. מה שלומך? איך בעבודה? סליחה שאיחרתי, היה יום משוגע. אתה נראה נהדר. החולצה הזו יושבת עלייך יפה. אני אשב יפה יותר. (אני מנצחת את כולן). סליחה, מלצרית? תארזי לי. תודה. ותביאי גם חשבון. תנשק אותי בעורף. בחניון אתה מכניס לי אצבע לתחת ואני פותחת את כפתורי הג׳ינס שלך כמו פליט סודני רעב. זה לא בשבילך. מה אתה צריך את זה? יותר לאט. די. האצבע שלך בתחת שלי. זה כואב, בן של זונה. מה לא מובן. אני אנשך לך את הזין בטעות. הוא יקר לי. בואי נסע מפה. נוסעים. הגענו. החוף שקט היום, אתה חושב שעמוס. כל החניונים מלאים. איפה תכאיב לי. אני לא דואגת. בסוף נמצא. אתה מושך לי את השיער, הסטירה הראשונה נוחתת, משמיעה הדף במכונית. אני גונחת. אני גומרת. אני כבר יכולה לדמיין איך חבורה של אנשים להציל אותי, סליחה? מה קורה פה? שמענו קול של אישה בצרה. והם יראו את האצבע שלך מסיטה את החוטיני הורוד ואת הזין שלי בפה שלך ויגידו, סליחה, טעות וכל הכבוד אח שלו. אבל אף אחד לא בא. כי אף אחד לא שומע אותי. אני מאמינה באלוהים. אני קוראת לו כשאני גומרת עוד פעמיים. אני עושה אותך שמח. אתה מחייך. שר עם הרדיו. אתה קסם. מה אכפת לי. לא אכפת לי. אני שונאת אותך כשהאצבע לוחצת על המוגלה וזה כואב. את שונאת אותי? אני חושבת על זה שתיכף תרים את המכנסיים ותסע. אני מחפשת את התחתונים שלי משטיח המכונית. נקי פה. נאצי אלגנט פדאנט, בן של זונה. את שונאת אותי?

מאוחר מדי, אני בנקודת האל-חזור. אם אשוב על צעדיי, אעביר את חיי בתהיה. אני לא יכול להנשא לחרטה הזו. מוכנה לקשור חיי בכל אחת אחרת, רק לא זו.
- למה?
זה בוער בי. אני חייבת לגלות, את הידיים שלך על העור שלי, לפני שאהפוך לריבוע בעיתון.

אתה שחור לבן, כמו קסם. סרט של היצ'קוק. החן שלך טמון בכל האיזורים האפורים. אני לא מפסידה בכבוד. אתה הפוך מוקה סקיני לאטה. אתה הדלת הפתוחה במעט בחדר ילדותי החשוך- מטיל חשכה על מתלה המעילים, גורם לצללים של מפלצות על הקיר שלי .גורם לצללים של מפלצות על התודעה שלי. מאיימות לפרוץ ולאכול ולבלוע, וברוח סערה לקחת את הוויתי, להשאיר אחריהן דפים של מילים ריקות על רצפת החדר, והווילון מתנדנד לרצונה של הרוח הפורצת והאלימה מחלוני.
אני מפחדת. מפחדת למצוא עצמי קבורה בקרחת יער. שם אף אחד לא ישמע אותי צועקת. מדמיינת, איך אתה שם את החול על שדי, ומותני, מסדר שיערי מאחורי אוזני, נושק במצחי. משאיר אותי לזאבים. בעיתון היה כתוב, נערה נמצאה מתה, נקברה בצורה פולחנית ביער בצפון. אין חשודים. הותר לפרסום: הנערה נהגה להפגש עם גברים מפוקפקים שניצלו אותה מתוך אתרי סקס שיש להטיל ספק בהגינותם. כיווני חקירה אלו נחקרים על ידי המשטרה וגורמים נוספים.
אתה הסולו בסטירווי טו הבן. רוקד את התווים בדיוק שניה לפני שנחתו אל תהומי הבנאליה. אני קוראת לך מאמי. אקט מינורי של מחאה, אני לא נשלטת. בוא תכאיב לי. אני לא שייכת. אתה לא שולט עלי. אתה לא דמות. אתה בראש שלי. תזכור לנגב ידיים אחרי שאתה עושה לי ביד ולפני שאתה נוגע בכל החיווטים העקורים שבקרביים שלי. שלא תתחשמל, שלא תתאבד, שהפוטנציאל לא יפול חסר רוח חיים על רצפת החדר.
אתה קסם. חלק בי מקווה שאם אמצמץ - תעלם. הודיני מחלקיקי אטומים של גועל נפש. השאר, מקווה לנשום אותך, לפורר אותך אל תוך הפצעים הפתוחים שלי. הכנות שלך תשרוף לי; תחטא את חטאיי. אמרח את הלב שלך בין הרגליים שלי. הוא יפעם. 120 לדקה. אתה בדם שלי. הבדיקה יצאה פוזיטיב, אני נשאית של הנגיף שלך (השם יתברך, הסימפטומים רדומים).
תשחק בחוטים שלי. הם שקופים אבל נראים לך. תקח את הסכין החדה הזו, תבהיר את הנקודה שלך. תקיף יותר. אני לא שומעת. או, אני מבינה שאתה צודק עכשיו כשהדם סביב היריכיים שלי, מטפטף אל שלולית אדומה.
אני מפחדת. להקבר חיה תחת מערכות יחסים עם חרטות. אתה קסם, תראה איך תגע בי וכבר אין לי מצפון. אתה קסם, קיבלתי מברק מגיהנום. שמרו לי מקום לידך. תנשק אותי שם בעורף כשהלהבות יחרכו את העור שלנו.
אם אמות, תהרוג אותי

 - 

מוקדש לגבלס. הנאצי החביב עלי. בתווי הפנים הקשים, הידיים המחוספסות, והמבט 

אני שמנה. אני זין בעין. אני ללכת שעה בחול, למצוא את חברים שלך, למות מחום ולגלות שהשאירו את הבירה בחוץ ועכשיו היא חמה. אני ילדה של אבא. אני ילדה של אבא שהוא לא באמת אבא שלי בכלל, אבל כשהוא מזיין אותי בתחת כשהפנים שלי מרוחים על הקיר באמבטיה, אז אני כן. אני לצום עשרים וארבע שעות ולגלות שסבתא בכלל לא הכינה את העוגיות שאתה אוהב. אני לחזור לחופשה ולהבין שסבא שלך מת ולא היית זמין. אני כמו מוכרת זקנה בחנות, עם קול צרוד מסיגריות, שקוראת לך מותק ואומרת שאולי כדאי לך לשמור קצת כי המכנסיים מתפקעים מהיריכיים שלך. אני כמו זבנית בסופרפארם.

אני התחושה שרק מתעוררים בבוקר יום ראשון. אין זין בעין. אני קללה. אני מחלה. אתה חולה בי. אני מדבר. אני מדבר ללא ניסים. אני מדבר שלא קרתה בו התורה. אני אשדוד. אני נתניה. הדבר הכי יפה בי זו הטיילת. אני בית תמחוי. אני הכוס שלי. הכוס שלי אני. שנינו עייפים. אני החול הכתום באישונים שלך. אני האלבום הכי חדש של מטאליקה. אני ריב בצ'ט הכללי על פוליטיקה. אני הליריקה של לנה דל ריי. אני קעקוע של אות סינית על הכתף. אני הכביסה שלא טרחת לעשות בחודש האחרון. 

אני להקיש באצבעות למלצר. אני זיון בתחת שהיא מפסיקה כי כואב עוד לפני שהכנסת את הקצה. אני מתמזמזת במושב האחורי של האוטו אבל לא מוצצת כי זה מוריד מכבודי. אני זונה. אני חרא של בן אדם. אני זין בעין. אני הג'ל של יאיר לפיד. אני הבן אדם שאמר לו, "ואי אחי, איזה עמוק אתה. חייב לרוץ לפוליטיקה",

אני שמנה. אני זין בעין. אני ילדה של אבא. אני ילדה של אבא שהוא בכלל לא אבא שלי, אבל כשהוא מלקק לי את השפתיים אחרי שהשתין לי בפה, אני כן. אני האצבעות שלך בכוס שלי.

אני הזין שלך בתחת שלי. 

אני השתן שלך על הצוואר שלי.

אני הזרע שלך על השיער שלי.

אני הטעם של חור התחת שלך בלשון שלי. 

אני הריח של הזוהמה שלך בגוף שלי. 

אני התחתונים הספוגים שעל הרצפה בחדר המסריח ההוא. 

אני העצב. 

אני עצב גולמי.

אני גרם של קוק מסודר בשורות. 

אני הירואין לא מבושל ארוז בעטיפות כסופות בתוך מזוודה גדולה. 

אני חרא שלא הורידו באסלה.

אני כמו לספר לך שבסוף הוא מת. 

אני ספר של ארז צדוק.

אני זין בעין. אני שמנה. אני מדבר. אני ילדה של אבא שהוא בכלל לא האבא האמיתי שלי, אבל כשהוא כותב, ילדה שלי, לילה טוב, אז אני כן. 

ברגעים כמו אלה שאני מבינה דברים, בדרך שהם נוחתים עלי מגבוה בלי אזהרה, אני נשארת דרוכה הרבה אחרי המכה. מחכה, אני מחכה לאיזה סימן שיגיד לי שאני בשוך הסערה. שזה בסדר, שאני יכולה להתרווח במושבי ולנשום עמוק כי זה נגמר וזה מאחורי. הבנתי. הבנתי שאני אני. 

מה לימודי רפואה עכשיו? 

יום מוזר. 

אני אשחיז את השיניים ואגלח את השיער, אבל את השיריון אי אפשר להשיג כי זה לצבים מלידה בלבד. ואין במידה שלי. 

צריכה מישהו שירצה אותי ככה, כולל הכל

עם הכל,

בלי כלום 

שמנה, מכוערת, דרמטית, 

שירצה אותי ככה 

ומי בכלל דיבר על אהבה? 

הלילה היה קר. טיפות קרות של זיעות נאגרו על מצחי. הלכתי הרבה. לא היה חכם לקחת איתי רק את הכפכפים הכחולות הישנות האלו. הפכתי את התיק. מצאתי מסטיק. (מסטיק? באמת?) לעסתי אותו. לאחר כמה דקות הדבקתי אותו לעורף גבי מתחת לחולצה. בפעם הבאה שאלעס אותו, טעם של זיעה מלוחה יתפשט בכל חלל הפה שלי.
חשבתי על הארוחה על האחרונה שאכלתי. טוסט בגבינה צהובה. כבר נהיה מאוחר. בספסל ההוא בפינה יש מעט חריצים בין קרש אחד למשנהו, שמתי את התיק. הסתכלתי בכוכבים. הם לעגו לי. צינת הערב חדרה לעצמותיי. נרדמתי.
התעוררתי.
הבוקר לא התבייש היום. השמש קורעת מעליה את קורי הלילה, שולחת את קרניה נגדי במלוא המרץ. הסוודר נדבק אל חזי, הורדתי אותו. אמנם ריח הזיעה היה דומיננטי, אבל כשקירבתי את קצוות שיערותיי לאפי עוד הרגשתי את שאריות השמפו. קשה להאמין שזה היה אתמול.
התחלתי ללכת. (לאן?)
התחשק לי לשיר. לא הבאתי איתי מכשיר סלולרי. היו לי מאה שקלים במטבעות ושטרות של עשרים. ידעתי שזה יספיק עד שזה יספיק. שרתי שיר של הביטלס. פתאום הוא עמד לידי. לא ראיתי שהוא הגיע, כנראה החש צעדיו. לא נבהלתי. חשבתי על הגבינה מאתמול. הייתה צמיגית. כנראה מקולקלת. היה לה טעם צהוב. היה לה את הטעם הכי צהוב בעולם. אולי אם הייתי גבוהה יותר, הייתי מותחת את ידיי עד שיגיעו לשמיים, וכשאקח ממנה ביס, יהיה לה טעם של הגבינה הצמיגית ההיא, בטעם הכי צהוב בעולם.
השמש בהקה בלבן. לא יכלתי להישיר אליה מבט, לא רציתי. למה, הייתי מפוכחת גם כך. "שלום", הוא אמר. אחרי מספר דקות בדממה. "את שרה נורא", הפסקתי לשיר. "אל תפסיקי". מהרתי צעדיי, כן עשה גם הוא. הוא התנשף. לא רגיל הוא בהליכה. גם אני לא, כשחושבים על זה.
הוא שר גם. שרנו ביחד. "רוצה סיגריה?", נעצרתי. הסתכלתי לעיניו החומות. לקחתי את הסיגריה. "אפשר לשמור את המצית?", הוא צחק. "את גם מדברת".
"אני גם מדברת. אפשר?", הוא משך בכתפיו. לקחתי את המצת האדומה. כבר צהריים. ידעתי שבמעלה הגבעה הארוכה מחכה גן משחקים שאין בו הרבה אנשים. הלכתי לכיוונו. ההליכה הייתה מאומצת. מהרתי מאד. (למה?)
כשהגענו הבחור הניח ידיו על ברכיו והתנשף. "הגענו?",
"זה משנה?"
טיפסתי על המגלשה הירוקה וישבתי בתוך בית העץ, הבית האדום היה לי מחסה. אני רעבה. תמיד חשבתי שהלילות יהיו קשים. אבל הצהריים אלו ששברו אותי כל פעם מחדש. כשהשמש יורדת, החום נשבר, כשהכוכבים לועגים לך, קל יותר לעצום עיניים. מחר בבוקר זה יגמר. בצהריים אתה חווה הכל, ואין לאן להמלט.
"עוד סיגריה?", עשנתי. אולי זה לא חכם במיוחד להזין התמכרות שאין איך לספק אותה. אבל עישנתי. בעשר דקות הקרובות עשנתי את הסיגריה עד תומה, אולי גם את הפילטר. הוא שם את היד שלו על הברך שלי. לא טרחתי להזיז אותה.
"שמי נאור", הוא אמר. "יופי" סיכמתי. "ממש יופי".
"ושמך?"
"נרי"
"ועכשיו באמת?"
"זה משנה?"
הוא השאיר את קופסאת המלבורו אדום שלו על רצפת העץ בבית האדום, התגלש במגלשה הירוקה ולא ראיתי אותו כמה זמן. הקירות החומים והבית האדום. עם הגג האדום. הרגשתי חנוקה. העץ ספג את החום של הצהריים, נדמה שספג את כל הצהריים מקום המדינה. הלב שלי הלם בחזי. אני לא יודעת איפה אני. לאן הוא הלך? לאן זה משנה. אני אמות כאן בבית עם הגג האדום. זה הבית שלי. הדמעות נזלו על הצוואר שלי, לעסתי שוב את המסטיק ההוא. הרגשתי שטעם של דמעות יהיה קצת יותר מדי בשבילנו. אמרתי לעצמי שתיכף ארגע אבל זה רק הלך והתגבר. זה הבית שלי. התפייחתי, הכאב הלם בי, הפך לחלק ממני, לראשונה הרגשתי אותו כמו גוש בחזה שלי, רציתי לתלוש אותו מעלי, ידעתי שזה לא אפשרי. ידעתי שמכאן זה יהיה חלק ממני. נעצתי ציפורניי בעץ, השארתי סימני שריטה. אני זועקת לעזרה. (ממי?) זה הבית שלי. מתחת לגג האדום ובעץ הבלוי. והילדים שאינם משחקים פה עוד. כאן הבית שלי. אני נושמת מהר מדי, אני מרגישה שזה עומד להרוג אותי, שתיכף כבר אמות, שהרגשתי את כל העצב בכל העולם, של כל הצהריים לכל האנשים שבתים בגני משחקים הם הבית שלהם, תיכף כבר אמות.

עד שהוא חזר כבר עשנתי את כל הקופסא.

אני רוצה סיגריה, אחת אחרונה. שאיפה אחת. אפילו לא את כולה, חצי סיגריה. שמישהו יביא לי חצי סיגריה. אני אשאף ממנה פחות מכמה שניות, ואז אנשוף החוצה עשן מתגלגל, ובין לבין ארגיש את העשן יורד אל הריאות שלי, ממלא אותם ואז מתנקה. 

אני לא אקח סיגריה, מה נראה לי, עד שהפסקתי. כבר שנה שלא נגעתי בגבר.

לא מתגעגעת לזין שלכם בכלל, הוא לא חסר לי. יש משהו קסום במגע של קצות אצבעותיו של זכר על פנים היריכיים שלי. וקצת חסר לי ידיים בשרניות על הלחי שלי, וקצת חסר לי תלתלי חזה על הסדינים שלי. 

קצת חסר לי הריח שלכם בבוקר כשאתם מתעוררים. חסר לי הרגע החמים הזה שאתם מסתכלים לי בעיניים בזמן שאתם משתינים לי על הפנים. חסר לי הכף רגל שלכם, מידה 46, על הצלעות שלי. התשוקה להשרף מבלי למות.

אני חושבת שאני אשכב על הגב, ואתה תשכב מעליי, ואני ארגיש את הזקפה שלך. כמה עצובה אני. איך בא לי סיגריה. כבר שנה שלא נגעתי בגבר. אפופת גופות נרקבות של זכרונות, מבעד עיניים מפוכחות הילדות נראת לי מעוותת ואפילו רגעים טובים כבר איבדו מקסמם, כי אני יודעת מה הולך לבוא. הכאב שולי, הציפייה בלתי נסבלת. אני כל הזמן מחכה למכה הבאה שעומדת לנחות.

תחדור אלי, לאט. אני יבשה. תחדור אליי בכל זאת. תחדור אליי ותנשק אותי בצוואר. תשמור את הרחמים לעצמך. תחדור אליי עד שאצעק. אני אצעק. אני צועקת. תחדור עוד יותר עמוק. 

תכרוך את ידייך סביב צווארי, תעמיק סימנים כחולים אל העור שלי. עוד קצת. כן. ככה. 

אני אבכה, אני אבכה כי אתה מכאיב לי, אני אבכה כי כואב לי. אני מרגישה את הכאב הזה בעצמות שלי, כואב לי. ואת העצב שורף בתעלת הדמעות, נסחט בצורה של טיפות שקופות, נמרחות על הלחי שלי, משאירות שובל מלוח של ציפייה. המכה לא נוחתת. אז תנחית אותה אתה. 

תדרך עליי, תשתין עליי, תסטור לי, תחנוק אותי. תכאיב לי עד שלא אזכור את שמי. אדמם אם צריך, אבכה אם צריך, אני רוצה להרגיש את הכאב בנימי נפשי, אני רוצה לדעת שזה נגמר

אני רוצה לחוש הקלה,

אני רוצה לדעת שאין עוד הפתעות והכל תם ונשלם. 

אני רוצה סיגריה, כבר שנה שלא נגעתי בגבר 

בטח חשבת עליה בזמן שהשתנת לי על הפנים, בזמן שכרעתי מולך על הקרמיקה הלבנה הדהויה במקלחת העייפה ההיא. 
אני חשבתי על השתן שלך בפה שלי, אבל אתה היית במקום אחר. לדעתי, חשבת על הטבעת שתקנה לה. משהו פשוט עם אבן קטנה, משהו צנוע, כי אתה לא מרוויח כל כך טוב. אולי תחרוט עליה משהו, סנטימטים תמיד היו הקטע שלך. 
אני אוהבת שאתה משתין עליי במבט המהורהר האגבי שלך. 
אני יודעת שאתה חושב על הטבעת הזו. כשתסיים אני אנשק לך את התחת, הלשון שלי תלטף את כל הגועל נפש שלך ועדיין אתה תחשוב עליה.

אחרי זה אני אצא ערומה בלי להתנגב
להכין תה, אני אשאיר אחרי שביל של מים, זה התפקיד שלי. 
אני אשאל אותך איך אתה שותה את התה שלך, זקן שלי, ואתה תגיד בלי סוכר. ואני אביא בזהירות את שתי הכוסות ואתה תהיה כבר לבוש. 
אתה תשב בטרינינג שלך וחולצת סיום קורס חרטה כלשהוא מהצבא ותראה טלוויזיה, יהיה לך ריח של נקי וגם לי, לא רואים עליי שרק לפני כמה רגעים התפלשתי בזוהמה שלך.

אתה תראה סרט בשחור לבן, אתה תספר לי על הפעם שיצאת לטיול עם הכיתה וכל האמהות שלחו מסר מוקלט לילדים שלהם, ואמא שלך בחרה לשיר שיר. אתה קצת תסמיק. אני אספר לך על הפעם הראשונה שאמא כיבתה עלי סיגריה, איך ישבנו ליד שולחן האוכל וביקשתי עוד, והיא הסתכלה עליי ואמרה, שמנה, מי ירצה אותך ככה? את לא חושבת שהספיק לך? ואז היא תתפוס ביריכיים השמנמנות שלי ותמעך את הסיגריה הלוהטת אל העור שלי ואפילו לא בכיתי. נשבעת, נשבעת שאפילו לא בכיתי. 

אתה תסתכל עלי ותלטף את הירך שלי, תעביר את ידך מעלה מטה עד שתחוש צלקת עגולה וקטנה, תקח שאיפה אחרונה מהסיגריה ותכבה אותה במדויק, 

עכשיו תדעי שזה מאהבה. תנגב את הדמעות שלי. את יודעת? 

הסרט לא מצחיק אותי, אני אוהבת אולדפאשן רק כשזה ניכר הידיים הגדולות והשזופות שלך. 
אני אשען עלייך והשדיים החשופים שלי יזדקרו כי קצת קר. 
אני אלך לשטוף כלים ולא יעבור זמן מה עד שאני ארגיש אותך נצמד אליי.

הזקפה שלך (שלי) תלטף אותך ובכל זאת אדע שאתה חושב על הטבעת ההיא. 
תזמין אותי לחתונה? 
בטח, תגיד לי. 
תלבשי את השמלה הזו שאני אוהב, הכחולה. 
תתנשק איתי,
את יודעת שזה יהיה אסור, את תתנהגי יפה נכון?
למה אתה לא מתחתן איתי? 
את צעירה מדי, אני צריך ילדים. 
אני לא רוצה ילדים,
אני יודע. 
רוצה ללקק לי את התחת?
אתה תצחק לי. יש לך גומות חמודות. 
יום אחד היא תגלה. 
אולי.
בטוח. 
אתה אוהב אותי, היא תגלה את זה
אולי
אני אתכופף ואקבור את פני עד האף בתוך התחת שלך, אתה תאנח. אני אלטף את החור השחור מסביב, מאיים לשאוב אליו את האומללות שלי אבל אני נלחמת עליה, מתבוססת בה, כי כולם כבר לקחו לי הכל וזה רק עניין של זמן עד שתשבור לי את הלב, ומה עוד נותר לי מלבד להיות אומללה. 

אני אאונן, אני אגמור על רצפת המטבח, אני אדמם מכל הפצעים הפתוחים שיצרת בי, שלוליות קטנות של רוק, זרע, נוזלים נשיים ודם, יוצרים ונמהלים אחד בשני, 

הריח בחדר גורם לך לחייך, 

כדאי שלא נתחתן, אני אגיד לך, 
צודקת,
חשבתי על זה ואת צודקת.

לכל הגברים ששואלים אותי איך אני רוצה את זה, אז ככה: 

אבל בתוך הכוס שלי. 

תודה,

שלום 

קמתי בבוקר אל מציאות מאכזבת. חלמתי משהו נהדר. חלמתי עלינו, חלמתי שאת יושבת על החול בחוף הכרמל ומאחורינו במסעדה יושבים כמה ילדים והם צוחקים. חלמתי שיש איזה שיר של לד זפלין ברקע, חלמתי שאת מזמזמת ורוקעת את כפות רגלייך השחומות בתוך גומות קטנות לפי הקצב. חלמתי על הבגד ים שלך, חלמתי אותו ברור. חלמתי את הצבע הבהיר שלו על העור בצבע דבש שלך. חלמתי את השיער שלך גולש על הכתפיים, את זיעת השיזוף ניבטת ממך ונוזלת בשבילים קטנים ובלתי נראים לאורך הצוואר ובין השדיים שלך. חלמתי על האצבעות הארוכות שלך משוחות במניקור יוקרתי שעשית בסלון מהמעלה הראשונה וקבעת אליו תור חודש מראש. חלמתי על היריכיים ההדוקות שלך אחת לצד השניה, מתחככות זו בזו, חלמתי עלייך, יפה שלי. 

קמתי בבוקר אל מציאות מאכזבת. חלמתי משהו נהדר. קמתי והלכתי אל העבודה. באוטובוס קרה לי משהו מוזר. נדמה שנחתתי בעשור אחר. מולי התיישב גבר שאחז בצד מושבו באימה, למרות שהאוטובוס לא נסע מהר. חולצתו המשובצת, המגוהצת להפליא, הייתה פתוחה למחצה, ושיער החזה המסובך אך מסודר להפליא שלו היה לבן ברובו. על אפו נחו משקפי קרן ותווי פניו היו חדים וקרים. הוא היה שחום. חולצתו הייתה מקופלת כאילו כך נוצרה. מכנסי הג'ינס שלו היו ישנים ובלויים אך נקיים. ריח של אפטרשייב נדף ממנו. נדמה שהוא לא שייך לכאן. האנרגיה שלו הייתה שונה. הוא לא מיהר לשום מקום. לא התעסק בשום דבר. לא קרא ספר, ולא בדק את הפייסבוק ולא דיבר בטלפון. הוא בהה באוויר דרכי, וחיכה. 

קמתי בבוקר אל מציאות מאכזבת. בעבודה אחד הלקוחות הסתכל עלי ואמר, היי בייבי, יש חלב דל? ואני רציתי לומר לו, שאיזה מחורבנים החיים שלי, שלפני כמה זמן הייתי על הים ליד היריכיים בצבע דבש שלך, ועכשיו אני הבייבי שתעניק לו חלב דל.  קיבלתי הודעה. אורורה היקרה, בלה בלה בלה, הגעת לככה וככה אחוזים ממסגרת האשראי שלך. חרא. חלב דל, אמרת? חזק או חלש? קטן או גדול? מוקצף או רגיל? דל, חזק, גדול. זה שנים עשר שקלים בבקשה. תודה, אדוני. רציתי להגיד לו, שלפני כמה זמן נישקתי את הצוואר שלך והיה לו טעם של שוקו, ושהזיעה המלוחה שלך התערבבה לי בשפתיים, רציתי להגיד לו. אבל הוא לקח את העודף שלו ונעלם.

קמתי בבוקר אל מציאות מאכזבת. כשחזרתי הביתה הבנתי פתאום שבכלל לא נשאר לי כסף. קמתי בבוקר אל מציאות מאכזבת, והלכתי לישון ממנה.

אקום אליה גם מחר, אבל עוד כמה דקות, אני אחזור אלייך יפה שלי.

ונשב על החול. 

נדבר על כמה שאת יפה