לפני 12 שנים. 20 באוקטובר 2012 בשעה 0:26
גברת וולטשמרץ גרה בקומה מעליי, כשאני נתקלת בה במדרגות בדרך לעיסוקיי היום יומיים היא מנופפת אליי בחיוך מתנצל. העפעפיים שלה נפולים במאמץ למנוע את העינוי של לראות את העול בלחיות יום אחד נוסף. עינייה העייפות, מודגש בהן העדר הברק והמבט שלה חודר בתוכי ושותל בי קולות קטנים של ספקות.
שיערה הלבן הוברש אחורה בתקווה אחרונה לחזות מכובדת ושפתיה משוכות אדום בוהק כשהיא אומרת שלום ומברכת אותי ליום נהדר. אני חושבת על כל הימים הנהדרים שכבר לא יהיו לה.
היא מחזיקה יד ביד בנכד שלה, נועם. נער חביב כבן 16, פיו תמיד חצי פתוח וריר מטפס על סנטרו ומרטיב את שולי צווארון חולצתו, גופו הגמלוני הולך ברישול והוא משמיע צלילים ללא הברות או עיצורים. לא משנה לאן תלך אתה תשמע את זה, בתשדיר חדשות או בקמפיין תרומות, "ילדים מיוחדים",
אני לא ראיתי בו שום דבר מיוחד.
בסה"כ נכפה עליו להיות מאושר מכורח הבורות הזו שהוא הגריל במשחק החיים, כי הכרומוזומים שלו הסתדרו לא נכון (או בעצם, הכי נכון שאפשר).
הוא היה דג שחושב שהאוקווריום הוא אוקיינוס ולכן תמיד ראיתי אותו מחייך. ראיתי אותו מחייך והמשכתי הלאה כי איחרתי לאוטובוס, כי מחכים לי למטה כי בדיוק מצלצל לי הטלפון ולא מנומס לדבר ליד אנשים.
הייתי נעלמת מהמציאות שלהם בעוד הם תקועים בה וממשיכים להקרין את הסרט השוודי שחובק בתוכו עלילה יומיומית ובנאלית ומבקרים יגידו שהוא ממצה את המיקרוקוסמוס הקיומי של חיי האנוש.
הם נעלמים אל הדירה שלהם בקומה השלישית, ונועם בוהה בגלגל המזל, הוא משמיע צלילים שככל הנראה מביעים התרגשות וגברת וולטשמרץ מגיחה מן המטבח מסביבה ריח של קיא, תוצר ללוואי של הכימותרפיה וטיגון בשמן עמוק.
היא מתיישבת ליד נועם והוא מחייך שוב. הוא מסתכל דרכה, כרגיל. והיא מדמיינת שלא, כרגיל. כשבתה מתה בגיל 22 כשהיא כבר אמא לבן, האבל פורר את הזוגיות שלה, זה לא שהם אהבו או משהו, מה פתאום, ("מי אוהב אחרי חמש עשרה שנה? זה סיפור אגדה, אני לא חיה באגדה, יש חשבונות לשלם" ), אך גם השלווה העדינה שעוד הייתה שם, דינמיקת כבוד הדדי והערכה, רשת עדינה שהחזיקה מאחוריה משפחה, עם ילדה אחת, כלב בשם מוקי ואוגר בשם אוגר.
אין לדעת מה יעשה ילד אוטיסט בן 4 לזוגיות, אבל לא יכלה לסרב.
בסופו של דבר הרשת העדינה שמורכבת מהמון שקרים קטנים, אחד לשני ובעיקר לעצמם התפרקה ובעלה עזב. הקים משפחה חדשה בגיל 61 עם אישה צעירה אי שם בנתניה. בית עם חצר, כמו שהיא תמיד רצתה והוא תמיד אמר "ומי יטפל בגינה? אה? מי?". מעניין מי מטפל בגינה שלהם.
גברת ולטשמרץ נקשרה אל נועם,
וכשכבר גילו את הסרטן בשד,
יצאה יום אחד מהחדר ואמרה בקול שקט, "יש לי הפתעה בשבילך", נועם אפילו לא הסתכל אליה, המשיך לבהות בגלגל המזל ולהמהם בלי סדר לוגי, הוא הזיז את ידיו ורגליו במהירות ובמרחקים קצובים מתזוזה לתזוזה. "אני חושבת שאנחנו צריכים לבלות יותר ביחד", נועם עדיין לא הגיב אך הפך שקט. הוא הסתכל קדימה במבט חלול,
היא נגעה בברך שלו והעלתה אותו כלפי מעלה, "אתה יודע, עשיתי כל כך הרבה בשבילך. וויתרתי על הנישואין שלי, על התחביבים שלי, על הקריירה שלי" היא משתהה בפתאומיות באמצע המשפט ואז לוקחת את ידו ומניחה אותה על ירכה. "כל כך הרבה",
היא מזיזה את ידו מעלה אל בין רגלייה ונועם,
כאילו משכה לו באיזה שהוא חוט, או לחצה על איזה כפתור, פשוט נכבה. לוח האם קרס. כרטיס הזיכרון נשרף. גיים אובר.
אצבעותיו הגבריות לא תאמו את האדישות התינוקית. הוא לא התנגד לה, הוא גם לא עזר לה, הוא היה בובת סמרטוטים. זרועותיו ורגליו נפלו והתרוממו בהתאם לאיך שפעלה בהם,
ובכל פעם שנגעה בו, ובכל פעם שרטיבות איברה הקיפה את אצבעותיו ובכל פעם שהשמיעה גניחה באוזניו שהוא שמע אך לא הקשיב לה, ובכל פעם שהשמיע צליל שדמה להתנגדות אבל בעצם אולי בכלל לא היה, היה מת עוד קצת מבפנים והאישיות שאי שם מתחבאת הייתה בורחת רחוק יותר אל מחוזות שהמדע לא יודע איך להגיע אליו,
ובכל פעם שהיא מגיע עמוק יותר לתוכה הייתה גברת וולטשמרץ מחייכת, ועוד קצת טינה הייתה משתחררת כמו הסידן מעצמותיה ונדמה היה שקמטיה מחליקים והחרטות שלה נעלמות וכל דבר שאי פעם השאיר אותה ערה ומתהפכת בלילות היה נודף ממנה והאנרגיה השלילית הייתה מקיפה את החדר ובורחת מהחלון,
וכשהיא מרגישה את האורגזמה נבנית במעמקי התודעה שלה, גלים-גלים אל הלב שמגביר פעימותיו והיא רואה בדמיונה את בעלה יושב בחצר שהיא תמיד רצתה עם בחורה שהיא תמיד שנאה והיא מחייכת אליהם מהצד בהשלמה והיא מחליטה שהיא בסה"כ רוצה שהוא יהיה מאושר,
היא רואה את הילדה שהם אמצו והיא רואה את הנדנדה האדומה שהיא שמה לב אליה בקטלוג לפני כמה שנים והוא נפנף אותה בטענה שזה לא נחוץ, והיא רואה אותו שוטף כלים ומבשל ומזיין כמו שצריך ליותר מחצי שעה והכל היה בסדר, הכל היה בסדר כאילו לא היה חשוב כלל, ואולי זה באמת היה כך.
כשחלפתי על גברת וולטשמרץ והנכד החולה שעל זרועה, נועם, מיהרתי. כי איחרתי לאוטובוס, כי צלצל לי הטלפון, כי מישהו מחכה לי למטה וזה לא מנומס לתת לו לחכות, ולא שמתי לב איך מיום ליום הפך חיוכה של גברת וולטשמרץ למתנצל פחות, למבטה מנותק יותר, ואיך נועם היה שם,
ונעלם.
