דוסטוייבסקי זה לא

ביום שישי הייתי במסיבה. מהמסיבות האלה שבו כולם עסוקים בלהעלות תמונות לפייסבוק שהם נהנים במקום באמת להנות, כולם הופכים לחבורות-חבורות ותמיד נשאר איזה אחד, אחת,

בדרך כלל אני, מסתכל מבחוץ על המתרחש וחושב איך הוא כותב עליהם פוסט. הם צוחקים בכל רם מדי בכדי שכולם ידעו שהם נהנים, הם שותים כי משעמם, ואז הם לא סתם משועממים, הם שיכורים משועממים וזה יישמע כל כך הרבה יותר טוב ביום ראשון בשיחות החולין על "מה, עשית ביום שבת?"', כי "יצאתי היה משעמם" נשמע הרבה פחות מגניב מ"יצאתי השתכרתי קצת היה משעמם". מסתבר. 

אני מרוקנת לגמרי מכל החוויות האלה, והן ממש רחוקות ומנוכרות ממני. אני לא מרגישה חלק משום סיטואציה. 

התעוררתי בבוקר בתל אביב לקומונה מלאה. 

על שולחן הקפה היו 14 כוסות ושמונה אנשים היו בחוץ במרפסת ועישנו סיגריה. "יש לך אש?", 

שאיפה נשיפה ודממה אחת גדולה. 

כולם יוצאים אל הלו"ז הצפוף והכל נורא מצחיק לנו. סודני אחד ישן על הספסל ליד התחנה המרכזית ושני קשישים מכרו פרחים ליד שדרת המוניות. אנחנו נכנסים לקנות שוקו ולחמניה וכולם אומרים שבבית, 

המאפיות כל כך הרבה יותר טובות ובתל אביב חסר להם ניחוח ביתי, אבל 

אף אחד לא רוצה לחזור. כולם יודעים שהמאפים זה קורבן ששווה להקריב. כי אז, 

אנחנו הולכים לאיבוד ואנחנו מוצאים את המקום הכי יפה בעולם עם האנשים הכי מעניינים בעולם ויש שם אחת עם מכנס ממש קצר וגופייה ממש צמודה שיושבת ומציירת על הברך שלה פרצוף מחייך.

קצת משעמם לנו אבל כולם נורא ביחד, ולאף אחד אין תמונות באייפון מהימים האחרונים, ואף אחד לא יושב בחבורות ואף אחד לא מתלחשש ואם אנחנו צוחקים זה תמיד מהלב עם פרצופים מגוחכים כי מה זה משנה מי יראה, 

ואנחנו נהנים ואנחנו סובלים ואנחנו ביחד וכולנו חלק מאיזה משהו,

משהו. 

לדעתי בתל אביב המאפים טעימים יותר, אבל אני במיעוט 

הדירה ריקה. 

שיר ישן בשלבי סיום מהדהד בין הקירות הלבנים. אני שוכבת על הספה ומדליקה עוד סיגריה בשאיפה שהעשן ימלא לי את המוח במקום את הריאות. 

מנסה לסלק מחשבות טורדניות על הבחור שפעם חשבתי שזה לנצח. זה לא עובד. צליל ההודעה בפייסבוק מטריד את מנוחתי, אחת הנקבות שפעם התרועעתי איתה, הרבה לפני שיצאתי להרתפקאה הדרומית שרק הולכת ומשתבשת החליטה לחדש את הקשר.

אסנן. 

אני נזכרת בבחור שאמר לי, "נראה לי שאת, דווקא את, תחזרי להורים רק בשקית גופות", ניסיתי לומר לו שלא מעבירים את הגופה לביקור אחרון בבית ההורים, אבל ריגשה אותי האמונה שלו בי. 

אני צריכה ללכת לסופר, דחיתי את זה יותר מדי. אבל כשיבואו אורחים כדאי שלא יגלו שאני ניזונה מניקוטין. אני רוצה לחשוב שאני כאן לבד, אבל זה לא לגמרי נכון.

הכל בא לי בקלות בעיר הזו. 

אני אתגעגע אליה. 

יש לי קטע מוזר להתנהג למקומות כאל אנשים חיים.

אנרגיה טובה לכולם, 

סופ"ש מבורך

מוזר הלבן הזה בכל העריכה של הבלוג. מסנוור, 

כאילו מזהיר, תראי טוב-טוב מה את כותבת. זה חרא. 

אני לא רוצה לכתוב, באמת. אבל צורב לי בגרון ובאצבעות ובעיקר בכוס. אני מרגישה דברים עכשיו, זה פתאום

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי שום דבר. הרגשתי שרטוב או יבש והרגשתי שרועדות לי הברכיים לפני שאני גומרת. אבל עכשיו לפני שאני גומרת אני רועדת בכל הגוף והשפתיים שלי לוחשות שם אחד.

הוא מדבר על הכוס שלי, אני מרגישה את זה בלב,

הוא מדבר על הלב שלי ואני מרגישה את זה בכוס.

מה עושים 

המגע המחוספס של כריות האצבעות שלו, צייר קווים עגולים של עונג על היריכיים שלי. הוא נעץ את המבט שלו לתוך העור ואני ידעתי שזה אסור.
הוא לא השמיע קול אבל הוא היה נחוש לעשות לי דברים רעים ואני הייתי נחושה להרשות לו. הברק מטבעת הנישואין שלו סינוור אותי,
הוא רצה להוריד ואני עצרתי אותו. "תשאיר"
הוא חייך והוריד בכל זאת.
מסתבר שכל הדרכים למקומות הכי יפים עוברים דרך הכוס שלי, ליטפתי את הראש שלו בזמן שהוא עלה וירד ועשה דברים שגברים עושים שחושבים שהם מהנים אבל בעצם הם לא, ואני מלמלתי כמה אוושות וגניחות שהוא חשב שהן אמיתיות ובעצם הן לא,
ואני לקחתי את טבעת הנישואין מהשידה, ועל האצבע שלי זה הרגיש כאילו יש לי אהבה ומשפחה,
הוא דחק את האצבע שלו לתוך הכוס שלי,
והבנתי כמה אני לא.


האירוניה האמיתית בחיים שלי היא שושנים כחולות בידיים הלא נכונות,
והידיים הנכונות מחזיקות סתם שושנים אדומות.

לפעמים אתה פשוט חייב להשתין בכיור

על מסך הטלוויזיה מרצדת תוכנית כלשהיא, הדמות נכנסה לקונפליקט כלשהוא והיא תפתור אותו איך שהוא ועל הדרך היא גם תמצא אהבה עבודה והרבה כסף. הראש שלי מונח על הכתף שלה בעוד היא מלטפת את הירך שלי בציפורניה ומעבירה בגבי צמרמורת, אני מזיזה את ידה ומביטה בה במבט זועם. היא צוחקת. "מה?"
"את הרי לא תשכבי איתי. את סתם משחקת איתי. זה לא הוגן. תראי טלוויזיה בשקט",
"אני נותנת לך משהו לאונן עליו"
"את יודעת שאני לא יודעת לאונן", היא מורידה את היד ואני גונבת את הפוך שהיא לקחה לי מקודם. "עכשיו קר לי",
"יופי!!" אני טוענת בתוכחה. "תחזירי לי עכשיו. קר לי. את רוצה שאני אסבול?"
אני קמה, לוקחת את הפוך ומניחה אותו עליה, מצמידה אותו לגופה ומנשקת אותה בלחי. "ככה טוב?" היא מחייכת. "עכשיו תני לראות טלוויזיה בשקט", אני מריחה את השמפו שלה, ואת הליפגלוס שלה, את קרם הגוף שלה, אני לא יכולה להתעלם מהנוכחות שלה.
היא לוקחת את השלט ומכבה את הטלוויזיה. "מה את עושה?!"
"היא בדיוק התחילה..."
"הם ביחד בסוף."
"למה גילית, זונה?!"
"אני רוצה לשחק משחק."
"איזה משחק?" אני עונה לה בכניעה, מגניבה אנחת ייאוש.
"תשכבי על הבטן" היא מורה לי.
"מה?"
"נו. עכשיו."
אני עושה כדבריה. "עכשיו תחליקי את היד שלך אל בין הרגליים שלך. אל תעשי כלום פשוט תשאירי אותה שם." היא מלטפת את השיער שלי ונשכבת לידי,
הראש שלה ליד שלי, היא מנמיכה את עוצמת הקול שלה לוחשת בעדינות אין קץ אל האוזן שלי דברי זימה. "למה את לוחשת?" אני שואלת אותה ומגחחת.
"זה לאווירה!" היא אומרת בווליום הנורמטיבי שלה,
היא מפסיקה ללחוש ואומרת, "תכניסי את היד לתחתונים, תפסקי את השפתיים, ותגעי. תחפשי עיגול קטן ורגיש,"
"אין לי כזה" אני קובעת.
"תסתובבי ותפסקי. אבל תפסקי רחב, אין לי כוח להתאמץ עכשיו. אני מקווה בשבילך שגילחת."
היא מפסקת את שפתי הכוס שלי במכניות ואוטמטיות, האצבעות שלה נטולות רגש, מבחינתה זה היה יכול להיות צעצוע או עוף ממולא,
היא טוחבת את אצבעה לתוכי ונגעה בחוזקה על הדגדגן שלה. "הנה את מרגישה?"
צמרמורת עוברת בגב שלי ורגליי רטטו באופן לא רצוני, "לא"
"שקרנית"
"תעשי את זה שוב."
ככה.
הפעם השנייה כאבה והיא צחקה. "תשימי את האצבע שם ותסתובבי. עכשיו תזיזי קצת, לאט. לאט...לאן את ממהרת? ככה. קצת יותר מהר. בדיוק."
"רטוב?" היא לוחשת.
אני מהנהנת והשפה התחתונה שלי רועדת. "עכשיו טוב לך שאני לוחשת, נכון?"
אני מחייכת ולא עונה שום דבר.
"תכניסי את היד השנייה ותדחפי שתי אצבעות עמוק. אין צורך לפורפליי, המטרה היחידה היא לגמור. אז מהר, ועמוק. אל תפסיקי לגעת בדגדגן.
תצמידי את האגן אל תוך המזרן, יותר חזק, תעלי ותורידי.. לא ככה מהר, את לא כלבה בייחום, טוב, אולי כן. אבל לא כרגע. ככה. תגבירי מהירות,
הנה. את מרגישה את זה? את מרגישה את זה מגיע?
תעצרי.
תעשי את זה לבד, זה נראה לך מנומס כשיש אורחים?
טוב תדליקי את הטלוויזיה אני במתח".

"תקשיבי לי טוב", אבי נעמד בפתח חדרי. מבטו רושף, שפתיו קפוצות, ידו אוחזת בידית הדלת ומאיימת לתלוש אותה ממקומה. "תפסיקי להסתובב בבית עם תחתונים כשיש פה אורחים", הוא משתתק לרגע ואז ממשיך, "בעצם, תפסיקי להסתובב עם תחתונים בכלל!",
"אתה רוצה לחשוב על המשפט הזה רגע, אבוש?"
הוא בוהה בי ולפתע מאדים, מרים את ידו בבהלה ואומר,"תפסיקי להסתובב עם תחתונים בבית. זאת אומרת, תלבשי תחתונים אבל גם מכנס קצר, או משהו. וגם בחוץ תלבשי תחתונים, כאילו..זה..
הגיינה..ו...כאילו..."
"בסדר, אבא. חדל"
לבשתי גופייה אפורה עם ציור של טוויטי ותחתון תחרה שחור שחצי ישבן מבצבץ ממנו.
"חם לי אבל אני אשתדל", שמעתי אותו קורא לי אבל לא התייחסתי,
ראיתי בסלון שלושה גברים לבושים מכנסיים מחוייטים וחולצות מכופתרות, צבעים זהים,
כחול כהה, לבן שמנת.
קפאתי במקומי שנייה, וחשבתי שעדיף שלא אבהל, כך אביך גם אותם וגם אותי. מיהרתי אל המטבח, לקחתי בקבוק קוקה-קולה וכוס והלכתי אל החדר בצעדים מהירים.

אבי הצמיד את מצחו אל הקיר ומלמל, "מה עשיתי שזה מגיע לי, שמע ישראל! אלוהים, אני צם בכיפור, אני שומר שבת, אני יהודי כשר, מה עשיתי..." ,גלגלתי עיני למשמע התחינה האומללה, רצה השם והחליקה הכוס מידי ונשברה.
מיד התכופפתי להרים את הזכוכיות וישבני פנה אל היושבים בסלון שכעת כבר נעצו מבטים בגלוי בעוד אבי מייחל להם מוות כלשהוא בייסורים ושוכח להזיז אותי מהזכויות כי אני שלומיאלית וזה רק עניין של זמן עד ש...
נחתכתי.

כף היד שלי דיממה ושלולית של דם קיטשה את המרצפות, הוא לקח את ידי ומשך אותי אל חדר האוכל וסימן באצבעתו המורה על הכיסא, האורחים הביטו בי ואני חייכתי אליהם העברתי יד בשיערי, האדמתי קצת וקיוויתי שהם לא רואים. וישבתי רגל על רגל ושמתי פלסטר,
כשסיימתי הוא סינן מבין שפתיו, "עופי. לחדר.", בהיתי בו מעט בחיוך משועשע שנמחק כשאמר, "עכשיו!". מי אמר שאני לא יודעת לקבל מרות, מי?

בדרך לחדר שמעתי, "מה, היא בגירה? איך אמרת שקוראים לה? חמודה...חמודה דווקא..."
בבוקר היה על המיטה שלי שלושה מכנסיים קצרים חדשים בצבע כחול. ופתק,
"... את הורסת לי את החיים. אבא"

יש את המעבר ההתייחסותי בין שלוש בלילה לארבע בבוקר. נשגב ממני מה בשעה הזו, דווקא בשעה הזו, הופך את הלילה לקצת יותר בוקר. אני מסתכלת בשעון מאחוריי ואני כבר יודעת שבפעם הבאה שאני אציץ עליו כבר יהיה בוקר, עוד זריחה מכאיבה ששופכת אור על כמה שהחיים שלי רקובים.
התעוררתי לא מזמן. צלצול הפלאפון שלי פילח את הדממה וקמתי כאילו לא ישנתי בכלל. מהצד השני היה שקט, לא רציתי להיות הראשונה שתדבר,
שמעתי נשימות קלות, וקרקוש המאוורר חזר חלילה כל כמה שניות.
"הלו", נשמע קול.
"ליאור?" אני מזהה מהר, "כן"
"מאוחר",
אני מסכמת. הייתה שתיקה. ידעתי שקרה משהו לא טוב, אבל לא רציתי לנחש. אני מחכה שהיא תדבר ובינתיים אני מהתפכת במיטה, אני נאנחת כי כואב לי הגב.
היא שותקת, "הכל בסדר?"
היא מחכה קצת ואומרת, "אני צריכה למצוא מילים", ואני דמיינתי אותה לובשת שמלה ורודה קצרה בשדה של אותיות והיא הולכת יחפה, החול נכנס בין האצבעות שלה והיא מוצאה סימני פיסוק מהשיער שנתלים בו כמו זרדים, ואיך היא מתכופפת והבד נמתח על הישבן שלה, היא עדיין שתקה. לא רציתי להאיץ בה, הכנסתי יד למכנסיים והעברתי יד על הכוס שגולח לא מכבר, ואחרי הרבה זמן שכבר לא עשיתי את זה, אני מגלה אותו מחדש. אני מעבירה בעדינות את האצבע מלמטה מסרטטת את החריץ העצוב שבין השפתיים, משתדלת שלא לפסק בינהן, היא עדיין לא מדברת. האצבע עוברת כאילו מבלי משים על הדגדגן וזה שולח בי זרם,
אני מתכווצת מעט, אני משתדלת לגעת בי כאילו זו מישהי אחרת.

"אולי אני אחזור לישון ותתקשרי אחר כך?"
"לא, תני לי דקה."
ביקשה, קיבלה. אני חוזרת לדימוי המאולץ הזה עם האותיות ואני מדמיינת אותה מנסה לקטוף כל מיני צמחים שלא נקטפים, הם מחוברים יותר מדי לאדמה, למוסכמות והם מפחדים להתחבר לאותיות חדשות, שאולי יצרו מילים שהן לא מתחברות למשמעות שלהן.

"אני בבית חולים", היא אומרת.
עוד לפני שהספקתי לשאול מה קרה, היא מספרת שהיא לקחה כמה כדורים ולא התעוררה. "מה, בטעות?"
"לא. לא בטעות."
לא הרגשתי שום דבר. ידעתי שאני אמורה להיות עצובה פה, ולנחם עוד שתי דקות, אולי אפילו לכעוס אבל לא הרגשתי שום דבר.
שאלתי מה שלומה, והיא אמרה שבסדר, שאלתי אם היא תתאשפז והיא אמרה שאולי, ביקשתי שתעדכן ולא הקשבתי לתשובה. כאב לי שלא כאב לי.

אני כותבת על זה כי חשבתי שאולי אני לא מעכלת. אולי אם אני אחזור על זה ואהפוך את זה ואסגנן את זה לשיח ורבאלי גדול ואסתטי אז יכאב לי, אבל זה לא בא.
פרץ הרגשות הזה שאמור להכאיב לי ולגרום לי להבין שאני מאוהבת בה עד כלות נשמתי פשוט לא מגיע.

אני מתגעגעת לפעם ומשתוקקת ל'יום אחד...' אני רוצה,
שקללת הפוטנציאל שרובצת עלי תעלם, ואני רוצה
דממה שתהרוג אותי משלווה, אני רוצה להעביר את החיים שלי בחדר אטום לחלוטין,
ושאתחיל לשמוע קולות שרק אני מייצרת, אני מייצרת רק דברים שאני יכולה להתמודד איתם.

4:11
בוקר טוב

אני לא מבינה למה כשמישהו מכאיב לי זו העדפה מינית, אבל כשאני מכאיבה לעצמי זו בעיה שיש לטפל בה.

"את לא חושבת שראוי שתצאי מהמקלחת שעל גופך קצת יותר ממגבת קטנה?"
"צניעות זה לשמנות."

בהתחלה לא זיהיתי אותו. היה לו זיפים על גבול הזקן שפעם לא היו יותר מחספוס קל שנובע בעיקר מעצלנות, והעיניים שלו נראו כבויות, בניגוד לניצוץ המתריס שזכרתי.
כשהייתי בכיתה ט' יוני כבר היה בשנה הראשונה לשירות הצבאי שלו והוא הסתובב הרבה בחבורה שלקחתי בה חלק באותה תקופה.
אני זוכרת איך היינו יושבים במחששה שמאחורי החושה של המסוממים מתחת לחטיבה והוא היה מנגן. הוא אלתר את השירים הכי מצחיקים על המקום, בלי לחשוב או אפילו להשתהות, היה לו חיוך לבן וגומות,
כל הבנות רצו אותו, כל הבנים רצו להיות איתו.

הייתי מספיק צעירה בשביל שזה יעבוד עליי אבל לא מספיק טיפשה בשביל לא לדעת שזה רק טיפוס, הכריזמטי המצחיק היצירתי המוזיקאי,
שמבפנים נורא ריקני ואומלל ומיוסר. תמיד הייתי מטומטמת שמודעת לעצמה.

לא היה לידו שום נרתיק גיטרה,
אני זוכרת את הנרתיק הזה שהיה רקום עליו את השם המלא שלו והוא היה אומר לי שהוא רואה את אמא שלו מקרינה מהחוטים למרות שהיא מתה,
זה היה נשמע לי הדבר הכי פיוטי בעולם. ידעתי שמשהו רע קרה לו אם הוא כבר לא מסתובב עם הגיטרה בכל מקום.
אני זוכרת איך הוא שלח את היד לכיס של החוברת תווים והוציא משם שני קונדומים ואמר, "רוצה?"
אני זוכרת איך סירבתי, אני זוכרת איך הוא צחק, אני זוכרת איך שכבנו והוא שר לי שיר במקום על בתולה שחושבת שהיא גויאבה,

אני כבר הייתי מאוהבת באקס, וזה לא שינה לי. אבל הקסם שלו עבד גם עליי.

הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו. ראיתי בעיניים שלו את הזכרונות מתנערים מאבק ועננה של לכלוך מתפזרת סביבו,
הילה של דברים שפעם היו,
מרגישים אותם ומריחים אותם אבל הם לא ממש שם.
הוא צוחק.
אני פתאום רואה את היוני שפעם הכרתי, מתחפר בגומות שלו. יש לו קמטים קטנים של צחוק בצדדים של העיניים. "אורה"
הוא אומר, "הרבה זמן"
לא אמרתי דבר, לא ידעתי איך להגיב, הסתכלתי על השמלה שאני לובשת והוא אמר, "את נראת נהדר, מה את דואגת? בואי שבי"

"אין לך רישיון?" הוא שוב צוחק, הכל בדיחה אצלו. זה הקסם שלו.
"לא התראנו איזה בג'יליון שנה וזה מה שאת שואלת?"
"אין כזה מספר בג'יליון"
"את מוכנה להפסיק להתעסק בשטויות?!!?!?" הוא נראה קצת כועס. אבל הבוהק שבחיוך שלו פיזר במהירות את הערפל.
"תחייכי" הוא מצווה.
אז אני מחייכת. " לא ככה! תחייכי באמת."
הוא שם לי יד על הברך, והחיספוס בכריות האצבעות שלו מגלה לי שהוא עדיין מנגן, "ככה."
הוא מסתכל עליי בחיוך ואני שמה לב שאני מחייכת.

"אז מה?"
"מה?"
"יש לך מישהו?"
"מה זה משנה?"
"שנצא."
"מה נצא, אתה בן בג'יליון שנה. עזוב אותי. תתעסק עם נשים מבוגרות ואחראיות. מה קורה איתך? איך החיים?"
הוא מסיט את הג'קט שלו ומראה לי תג שם של אחראי משמרת בדומינוס פיצה.

"איזה לוזר", טאקט אף פעם לא היה הצד החזק שלי. "חזרי שנית?"
"לוזר. אתה הבחור הכי מוכשר שאני מכירה ואתה פשוט לוזר. פשוט לא התאפסת על החיים שלך, אתה כל כך לוזר."
הוא נראה קצת בשוק.
"את שופטת אנשים במקום שהם עובדים בו?"
"לא! מפגר מטומטם, אני מתה עלייך. אני שופטת אנשים לפי הצורה שהם בוחרים לממש את עצמם. ואתה לוזר"
הוא שתק. הוא השעין את ראשו היפה על החלון ואצבעותיו חרשו את זקנו הקטן, "ותתגלח. אם כבר מדברים"
"איי אורה, נשארת אותו דבר...ואת ממש שונה."
"כולה גדלו לי הציצים, אל תזיין את השכל"
הוא צחק.

"אזמה, יוצאים?" הוא אמר. "לנאור יש את הטלפון שלי. תתקשר כשתפסיק להיות לוזר. סבבה? סבבה."

הוא הלך למשמרת שלו,
ואני המשכתי בחיים שלי.