בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

The song of ice and fire

לפני שנתיים. שבת, 31 בדצמבר 2016, בשעה 22:22

בכנות, לא קראתי את כל הפוסטים שלכם בהם סיכמתם את השנה שלכם. כנראה שגם לא אקרא את כולם. 

סביר להניח שכתבו את זה קודם, לפניי, לא זה לא משנה. 

מה קרה?  מה קורה?  מה יקרה?

השגרה אותה שגרה,

האנשים אותם אנשים, 

השמש אותה שמש, הים אותו ים. 

כל שמשתנה הוא בסך הכל התאריך.

סיכומי שנה? איחולים לשנה החדשה? דברים שאקח מ2016? דברים שאשאיר בה?

Who gives a shit?  

פשוט תהנו!!!

 

 

הלכתי לשאוף קצת רוח, 

שתהיה לכם שנה נהדרת, תבלו! 

 

 

 

לפני שנתיים. חמישי, 22 בדצמבר 2016, בשעה 20:50

את שקט.  

כשאני מסתכל עלייך,

כשריחך מערפל,

כשמגעך מורגש, 

וגם כשלא?  

את שקט.

את יודעת את זה, 

כל כך מודעת לזה,

לפעמים זה מחרפן אותך, 

לפעמים כלל לא, 

את שקט. 

את לא צריכה אותי, 

אני יודע,  

את אולי רוצה, 

אני אולי יודע,

את שקט. 

את לא תמיד מבינה, 

לא תמיד תביני.

אבל רצית להבין, רצית לדעת, 

אז שאלת,

אז עניתי, 

 את שקט. 

 

עוד אחד מהמגירה, 

המשך ערב מהנה

לפני שנתיים. שלישי, 13 בדצמבר 2016, בשעה 19:21

לפעמים,

היא מגיעה רטובה. 

אז הוא,

נתן לה מטריה.

והיא? 

בשלה, 

מגיעה מחוייכת

ורטובה. 

 

לפני שנתיים. שבת, 3 בדצמבר 2016, בשעה 01:50

לא פעם יצא לי לדון בסוגייה על שמירת דברים בבטן. הדעה הרווחות היא: שעדיף לשתף. הרי בסופו של דבר הכל "מתפוצץ". 

אני נוטה שלא להסכים, יש דברים מסויימים שאני מעדיף להתמודד איתם לבד.

הרי כמה אנשים יש שיודעים עלי הכל? אפילו לא אחד. לחלק אעדיף לספר X ולחלק Y.

אני אוהב לשמור בבטן,  אוהב את אותם הדברים שהם אך ורק שלי, שאף זר לא יבין, גם באם ואסביר, לא יבינו, למה? כי זה פשוט שלי, אני.  

אותם דברים, שאני משאיר אצלי, הם לא בהכרח דברים רעים, לא בהכרח מחשבות אובדניות או "סטיות" כאלה ואחרות. אולי רק לעיתים. פשוט עדיף שאתמודד איתם לבד. אז כן, אעדיף לבכות לכרית לפעמים, אעדיף לסוע לים ולצרוח עד שגרוני יבגוד בי, אעדיף לפרוק דברים על דף, פשוט אעדיף לשמור עם עצמי.

אוהב לשמור בבטן, כי שם...שם הכי בטוח. 

 

המשך ערב מהנה

לפני שנתיים. ראשון, 20 בנובמבר 2016, בשעה 21:03

עולם ההיכרויות הוירטואליות רחב ובו אין ספור דרכים להכיר. 

לאחרונה החלטתי להוסיף את המשפט "לא חובב וניל" באחת הפלטפורמות. סתם..  שיהיה.. 

"זה שאתה לא חובב וניל כבר מאיר אותך באור אחר", זאת ההודעה הראשונה שהיא שלחה. 

דיברנו מעט,  לא שאלתי, הרי לא הכרנו פה... 

עברנו לטלפון ואחרי שיחה לא קצרה לפתע היא אמרה:" לא מבינה איך אנשים אוהבים גלידות בטעם וניל, קטע שגם אתה לא חובב וניל, אתה אוהב גם מריר? "

כן... באמת,  לא מאשים אותה.

אם וכאשר אסביר לה את כוונת המשורר,  מעניין אותי לראות את תגובתה :)

 

 

 

המשך ערב מהנה. 

 

 

 

לפני שנתיים. שישי, 18 בנובמבר 2016, בשעה 23:14

 זה מה שאת.  טיוטה. 

לא כי זה מה שאני בהכרח רוצה,  מצידי ישר לתייק אותך בספר או בקלסר. 

אבל מטעויות למדתי.

מעדיף להתחיל אותך אט אט,  לכתוב בפירוט,  למחוק,  לתקן,  להוסיף תיאור,  להוסיף הארה. 

ככה אני מכיר,  ככה אני יודע,  להתחיל עם קו מחשבה מסויים ולא להפסיק ללמוד.  לפעמים מסתפק בקו אחד פשוט,  לפעמים בשני בקבוקי מוחקן. 

זה חלק מהיופי שבך.  

פעם תלויה בגאון על אחד מקירות חדרי ליבי. ופעם,  גרוסה בעומקי זכרוני. 

עם הזמן אני לומד אותך,  לומד לקרוא בין שורותייך,  לומד אותך מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה.  

לפעמים שוכח ממך, מדחיק אותך,  אך לפעמים,  את הכי קרובה שיש.  

כזאת את,  טיוטה. 

לרוב לא נשארת,  אך לפעמים מוצאת עצמך כרוכה.

 

לפני שנתיים. שני, 14 בנובמבר 2016, בשעה 20:23

כן,  באמת שזה הגובה.  

אני לא משחק כדורסל. 

אני לא מוצא נעליים בארץ. 

אני לא מקבל משוטים כשאני קונה נעליים. 

המזג אוויר למעלה לא שונה. 

לא אכלתי שמרים. 

אין לי מושג איך זה קרה,  כנראה גנים. 

לא אמרו לאמא שלי "מזל טוב,  נולד לך כבל" (בכל זאת,  פג). 

לא הייתי רוצה להיות נמוך. 

אני לא הגבוה היחיד בארץ. 

אני צריך סולם להחליף מנורה ( טוב..  לא תמיד.).

אני ישן עם הרגליים בחוץ ,ברוב המיטות לפחות.

אני לא יכול לשבת בכסא רגיל באוטובוס,  בטח שלא במטוס. 

בכנות,  אם באמת הייתי יכול, הייתי מביא לך כמה ס"מ.

כן,  על ארבע את תהיי גבוהה ממני. 

אצלנו,  אמא החביאה את הממתקים בארון למטה,  לא למעלה. 

יש לי מושב נהג ברכב שלי,  לא הוצאתי אותו.

 

אז כן, אני גבוה,  גבוה וטוב לי.

 

המשך ערב מהנה. 

 

 

 

לפני שנתיים. שישי, 4 בנובמבר 2016, בשעה 22:27

רמת הגולן.

שבוע הבדל.

עם בגדי טיולים, על הגב תיק ובו בגדים חמים, פק"ל קפה אוכל וכו'...

הלכנו בין השבילים המסומנים, רוב הזמן מבסוטים, בין שאכטה לשאכטה מצאנו שפע של טבע ושפע של שקט. ישנו באוהל, באמצע שום מקום. קמנו בבוקר לשקט רועם ולנוף עוצר נשימה. 

פוייקה, מדורה, בישולים על גזיות.. טיול מדהים באדמת הצפון.

שבוע אחרי...

הפעם עם מדים. על הגב רובה, תחמושת ושאר ירקות. בלילה עומד מזויין על איזה גבעה.

החבר'ה השתנו אך עדיין החיוך נשאר על הפנים, הקפה מעט שונה. האוכל השתנה קלות. ובמקום מדורה, יש חרמונית.

 

אותה מחשבה.

כמה דם נשפך על האדמה הזאת???

גם בטיול הראשון וגם בשני התלבטתי,

התלבטתי מה גורם לי להרגשה טובה יותר?

לטייל עם מקל ותרמיל? ללכת ולטייל על האדמה הרוויות דם, יזע, דמעות וסיפורים הזאת. להסתכל קדימה, להביט ולנשום עמוק. להתנתק לשקט הממכר.

לעומת זאת, ההרגשה השנייה, זאת שמעבירה צמרמורת. לעמוד באותם המקומות, עם אותו הנוף,  חמוש בנשק, נסיעת לילה ברכב ממוגן, יחי ההבדל.

 

כל כך שונה, כל כך אחרת.

עדיין לא החלטתי מה עדיף… מה אני יותר אוהב, לאיזה צד אני יותר מתחבר.

הרי בשניהם אני נהנה.

 

הנוף אותו נוף.

אבל במדים,

לא בטוח שהוא אותו מדהים.

 

 

 

המשך ערב מהנה.

לפני שנתיים. ראשון, 30 באוקטובר 2016, בשעה 20:49

אז שוב הגיטרה הונחה לה ליד התיקים הגדולים.

בספסל האחורי הנוף קצת השתנה; שק שינה, אוהל, חרמונית והכי חשוב, מגבונים לחים !

כרטיס הזיכרון הוחזר והוא שוב בתול.

שוב נסיעה לרמת הגולן, הפעם באווירה מעט שונה. לטובה? לרעה? 

אגלה בעוד כשבועיים...

 

בקיצור, יצאתי למילואים..

 

 

 

המשך שבוע מהנה:)