לפני 7 שנים. 18 בנובמבר 2016 בשעה 21:14
זה מה שאת. טיוטה.
לא כי זה מה שאני בהכרח רוצה, מצידי ישר לתייק אותך בספר או בקלסר.
אבל מטעויות למדתי.
מעדיף להתחיל אותך אט אט, לכתוב בפירוט, למחוק, לתקן, להוסיף תיאור, להוסיף הארה.
ככה אני מכיר, ככה אני יודע, להתחיל עם קו מחשבה מסויים ולא להפסיק ללמוד. לפעמים מסתפק בקו אחד פשוט, לפעמים בשני בקבוקי מוחקן.
זה חלק מהיופי שבך.
פעם תלויה בגאון על אחד מקירות חדרי ליבי. ופעם, גרוסה בעומקי זכרוני.
עם הזמן אני לומד אותך, לומד לקרוא בין שורותייך, לומד אותך מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה.
לפעמים שוכח ממך, מדחיק אותך, אך לפעמים, את הכי קרובה שיש.
כזאת את, טיוטה.
לרוב לא נשארת, אך לפעמים מוצאת עצמך כרוכה.
