נכתב פעם, בתקופה רנדומלית במקום אקראי.
הכרנו זמן מה, אבל היכרות אמיתית, לא כזאת שהסתכמה בכאב פיזי בלבד. לבטח שלא בחווית לילה אחד.
הכרנו בזמן לא נוח. לא נוח זה אנדרסטייטמנט, אבל עולם כמנהגו נוהג, הטוב תמיד מפתיע, צירוף מקרים? גורל? מה זה משנה....אהבה!.
בוקר אחד שלחת ציטוט של מאיר:"נפגש פעם אחת נוספת לערב חד פעמי במיוחד", תהיתי מה כוונת המשוררת, אך לא העמקתי.
אותו ערב הנ"ל הגיע. אני כבר הרגשתי אותך, הרגשתי אותך כל כך טוב שידעתי מהי מטרת הערב.
מה שהיה בין ההתחלה לסוף שמור בטיוטה אחרת. טיוטה שמקומה אצלי כחוויה, עוד לא אצלכן כסיפור.
בסופו של ערב, מצאתי עצמי שכוב עלייך, חצי גוף כשהראש על כתפך וידייך מקיפות את גופי העירום.
התחלת. התחלת במלאכת היצירה, מדי כמה שניות ציפורנייך ננעצו חזק יותר. וככה זה נמשך שעות. שאפתי ונשפתי משך כל הזמן הזה.
מימד הזמן הפך להיות המימד שלנו. הכל היה פשוט לא רלוונטי. רק אנחנו.
באיזשהו שלב, אחריי הרבה כנות, הרבה כאב והרבה בכי, הרפית. ידעת שאת צריכה לשחרר. רגע לפניי זה אמרת;" תראה איזו מתנת פרידה קיבלת ממני. אז נכון שזה נגמר, נכון שיש גם רע. אבל תמשיך לעוף מלאך שלי...תמשיך.
הכנפיים שציירתי לך אמנם ייעלמו, אבל עכשיו אתה חופשי. חופשי לעוף לאן. שרק. תרצה".
המשך ערב מהנה:)
