שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

על חבל דק

לפני 3 שנים. שישי, 4 בדצמבר 2015, בשעה 09:15

מרחוק יכולתי לשמוע את יללת הסירנות שהתקרבו למקום, הולכות ומתחזקות.

בשניות הראשונות לא הבנתי מה קרה. הסתכלתי סביבי וראיתי שברי זכוכיות פזורים בכל מקום. חלקם מגואלים בדם. הסטתי את ראשי לאחור וראיתי את המכונית של בן זוגי מעוכה כמו ארקודיון על גזע עץ פיקוס רחב. צמרמורת עברה בגופי. עברנו תאונה.

'איפה אסף?' שאלתי את עצמי, מסובבת את ראשי בניסיון לאתר אותו. 'או אלוהים הוא בטח לכוד במכונית' חשבתי לעצמי. לפני כל נסיעה, תמיד התווכחנו על חגורת הבטיחות. הוא טען שזה מציל חיים ואני טענתי שניתן להילכד ברכב במקרה של תאונה. הסכמנו שאנחנו לא מסכימים. ככה זה בזוגיות. הרמתי את עצמי מהאספלט, ניערתי מעליי את הזכוכיות ולמעט כאב קל באזור הכתף ודימום בכף יד ימין הייתי שלמה ובריאה. התקדמתי לעבר המכונית והתפללתי שגם הוא בסדר וסתם לא יכול לצאת החוצה.

כשהגעתי אל המכונית, כבר שמעתי את סירנות האמבולנס קרובות. הצצתי פנימה לעבר המכונית וראיתי את גופו חסר ההכרה רכון קדימה וראשו מוטל על כרית האוויר שנפתחה. כשהסתכלתי על המושב שלי, הגיע הפלאשבק הראשון. אני עפתי מהשמשה הקדמית בזמן שהתנגשנו בעץ. שלחתי יד אל תוך חלון הרכב המנופץ ואחזתי בכתפו "אסף אסף" אמרתי בעודי מטלטלת אותו קלות. הוא לא ענה.

שאון האמבולנס מחריש האוזניים פסק ומתוכו זינקו מספר חובשים. הם שאלו מספר שאלות והכניסו אותי אל חלקו האחורי של האמבולנס. כף ידי נחבשה בזמן שחילצו את בן זוגי מהרכב. דקות ארוכות שנראו כמו נצח חלפו להן, עד שהוכנס שכוב על אלונקה עם כל מיני צינורות ושקיות משונות. דלתות האמבולנס נסגרו בטריקה והוא החל שועט לכיוון בית החולים הקרוב.

הסתכלתי על בן זוגי שרוע על האלונקה, חשוף בפלג גופו העליון, פצוע ומדמם. חשתי בושה, כשגל של חום עלה לי מהבטן לכיוון הגרון, והעביר בי רטט של גירוי למראה הדם שנמרח על גופו. "הוא בסדר? הוא יחיה?" שאלתי בהסיטי את מבטי ממוקד הגירוי. "תתפללי" ענתה החובשת כשהיא גוזרת את מכנס הג'ינס ומשאירה אותו בתחתונים בלבד. "מה זה?" שאלתי מבועתת למראה ירכו המשופדת במוט ברזל. המבט המבועת התחלף במין תחושת ריחוף למראה הדם הזולג ומשאיר שובלים פתלתלים על ירכו. היא ענתה לי משהו אבל הייתי בעולם משלי. ניסיתי להסוות את הבושה בכך שהנהנתי לדבריה. הדם גירה אותי. מאז ומעולם לא שלטתי בהנאה שהציפה אותי למראה דם שפורץ מגופו של גבר.

"פצוע גב במצב קשה וללא הכרה ופצועה קל" נשמע קולו של החובש בקשר.

'מה זה אומר פצוע גב קשה?' שאלתי את עצמי. 'נכה? כיסא גלגלים?' בעודי מהרהרת משכתי את עיניי מירכו ונעצרתי בחבילה העטופה בתחתוני הבוקסר השחורים. 'מה יהיה על זה?' תהיתי בזמן שעיניי נעצרו על קצה איברו שבצבץ לו בחוצפה ונטה על צידו. החובשת הבחינה בדאגתי כשמבטינו הצטלבו. "יהיה בסדר" אמרה "היום ניתן לטפל בהכל" הוסיפה "העיקר שיישאר בחיים" וסיימה את דבריה במבט חפוז לעבר איברו.

לילה שלם של המתנה מורטת עצבים בבית החולים, הסתיימה בהודעה שהוא יחיה אך יישאר צמח לכל חייו ולא ברור אם וכאשר ישוב להכרה. בני משפחתי וחבריי הקרובים שעברו איתי את הלילה, שמעו יחד איתי את הבשורה המרה. “מה את מתכוונת לעשות מעתה ואילך?” שאלה אימי כשהיא מניחה את ידה החמה על כף ידי. היא לא חיבבה את אסף מהרגע הראשון כשראתה את צווארו המקועקע “את עדין צעירה, נועל'ה” הוסיף אבי למקרה שלא הבנתי את הרמז של אימי. גם הוא לא נמנה על מעריציו של אסף. למען האמת, אף אחד מבני משפחתי וחבריי לא התלהב מהקשר בינינו בלשון המעטה. “איזו חוסר רגישות” נזפתי בהם. “אני לא אעזוב את אסף, בטח לא עכשיו שהוא הכי זקוק לי בעולם.” אמרתי ופרצתי בבכי. אמא קמה ממקומה, חיבקה אותי ואמרה “אני מבינה לליבך אבל את צריכה לחשוב על עצמך ועתידך. הוא מוטל על המיטה כמו גוש בשר וכך זה ישאר לנצח.” בזה אחר זה הם קמו ונפרדו ממני בחיבוקים ונשיקות ועזבו את בית החולים. כמובן שהבנתי אותם וידעתי שהם צודקים, אך היו לי תוכניות אחרות לגמרי לגבי אסף שלא יכולתי לשתף איש מבני משפחתי ומחבריי הקרובים.

***

המשך יבוא...

טיזרית שנותנת{ט.ש.} - כמה טוב ששבת הביתה
לפני 3 שנים
נשלטת לתמיד - מחכה להמשך(:
לפני 3 שנים
Syat Vada - מצוין. מרתקת אותי המציאותיות של הסיפור הזה, לפחות עד כה.
כמה פעמים בוודאי קרו דברים כאלו בדיוק ולא נודעה מילה אחת ויחידה.
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י