מר-מתוק

 

רק רגעים

 

מכילים

 

את הנצח

 

אני מתגעגעת אליך

 

למגע עורך בעורי

ללשונך החוקרת

לידיך הבולשות בגופי

לריחך המוכר, הגברי

לנשיפות האלה שלך שגורמות לי

להרטיב באופן מיידי

לאיברך המפלח את גופי

 

אבל גם

 

למבט בעיניך הנח על פניי

לגעגוע הניכר בפניך

לשיחות שלנו

ולשיתוף, הכל כך לא מובן מאליו, מצדך.

 

כל יום שעובר אני פשוט מבינה שאני אוהבת להיות במחיצתך.

 

 

כנראה שאני בעצם אוהבת אותך.

 

באמצע הלילה

אהבתי אותך

יותר מהכל

שאני שואלת את עצמי

"מה התכלית?"

זה קורה במיוחד כשאני עושה
זום אאוט על הכל
ומסתכלת על כדור הארץ מהחלל
ואז אנחנו אפילו לא כמו נמלים
יותר כמו חיידקים...
מתרוצצים סביב עצמנו
במרדף אינסופי אחרי
מה שלא יהיה

ואלה בדיוק הרגעים שאני שואלת את עצמי
בשביל מה?
מה התוחלת?


*עדיין אין לי תשובה

כמה שאני אוהבת

ע ו נ ג

שבת

מלהתרוצץ לי בראש כל היום בלי הפסקה??!

 

הצורך שלנו באהבה

הוא כמו

הצורך שלנו באוכל - 

 

מתים בלי זה!!!

 

כולי נוטפת....

 

מהרקות 

לצידי הפנים

עד לסנטר

 

מהצוואר אל בין השדיים

טיפות עגולות שמותירות אחריהן שביל בוהק

 

מהשכמות במורד הגב 

עד לדגדוג הבלתי נמנע 

במותניים

 

והכי הרבה - 

 

מהכוס

 

 

 

 

אתה כאן.

 

אני יודעת שאתה קורא

 

ויחד עם זאת

לעולם לא תדע

שהשיר הזה מוקדש לך

ובשבילך

 

 

ממני...

אין לי

עצם בלשון!