בית קפה שנעים לשבת בו לבד בערב.
באר עץ ארוך וצר
וכיסא גבוה ליד חלון גדול ממנו נשקפת פינת רחוב תל-אביבי.
הספר שהבאתי נותר סגור
ואני מביט בהשתקפות שלי בחלון, ודרכה החוצה.
מוכר הפרחים כבר מקפל את הדוכן שלו ושוטף את הרצפות
ואני חושב על חיי בבית, איתה, והמבט התמידי החוצה דרך החלון...
עוד לגימה מהקפה הטעים.
"קפוצ'ינו צריך להיות מוגש פושר" - כך אני חושב לעצמי, "לא חם מידי".
כל באר-מן מכין ומגיש את הקפה בצורה אחרת
ועוד מעט אשוב ואכנס הביתה, אליה
והיא חמה ואוהבת כמו תמיד, כמו אתמול, כמו מחר
אך בכל זאת משהו תמיד מרגיש עצור, מת,
משהו בי הולך שם לאיבוד ונעלם.
שש עשרה שנה...
אילו רק יכולתי להבין את המניעים, את הכוחות הפועלים
המושכים אותי החוצה, למקום אחר
את כוחה של התערטלות הדדית במקום זר, מעורבבת עם שונות מסקרנת.
עלייה במדרגות לקראת דלת שאיני יודע מה מאחוריה.
צלצול בפעמון, קול נקישות נעלי עקב מתקרבות מהצד השני
וליבי הפועם איתן באותו הקצב: "קליק, קלאק"...
הדלת נפתחת ואישה מזמינה אותי פנימה בחיוך מסתורי... "בוא, תיכנס".
ריח שיער לא מוכר
מגע יד מטופחת, עדינה
מבט אל תוך עיניים זרות ומצועפות
שילוב הצבעים הניצחי, הפטאלי: שחור, לבן, אדום
שהוא נעלי עור גבוהות, תחתוני תחרה, עור חיוור חלק וענוג, אודם, לק, פיטמה, ערווה...
עיניי עצומות ואני נושם מלוא ראותיי: אישה.
ואז הרצון העז לפתור את השאלות:
האם שפתיה תהיינה רכות ומקבלות או גמישות וחלקות?
והטעם... מה יהיה טעמן?
מה יהיה טעם שפתיה האחרות?
והציפיה למשמע אותה אנחה...
כמו חול על קרקעית הים
היא מוקפת באפלת חדר השינה
והגבר שלצידה נם את שנתו.
נשימותיו סדורות ובטוחות
קצובות כמו מטרונום.
"אפשר לנגן בפסנתר לפי נשימותיו" היא חושבת,
"אפשר לחיות לפיהן חיים" – חיים שפעם חשבה שהיא רוצה...
שוכבת על גבה בעלטה
ומנסה לדמיין את מראה פניו של הגבר האחר, ההוא,
זה שהיה בכוחו לעקור אותה מתוך האדמה הדחוסה והאפורה של חייה
זה שהבליח אל תוך עולמה לאחר שתיקה של שנים ואז נעלם שוב.
היא מדמיינת אותו, מציירת את פניו מולה
אבל הפעם דמותו חומקת, מרצדת.
זוכרת כמה מרגיע היה חיוכו,
כמה אהבה להביט בו מהצד ולחייך איתו
אך הזמן שעבר נותן את אותותיו בזיכרונה,
את פניו היא מנסה לבנות מולה בחושך, והן כבר מעורפלות
היא שולחת יד ומנסה לגעת
אך הוא מתפוגג
כמו מכניסה את ידה למים ומנסה לאחוז בהם
וכל פעם המים חומקים מתוך כף ידה הנותרת ריקה.
היא עוצרת, מוחקת הכל כמו צייר שאינו מרוצה מיצירתו ומתחיל בשנית.
מתי ראתה את פניו בפעם האחרונה?
היא אפילו לא זוכרת אם היה זה במציאות או בתמונה
שכן כל-כך הרבה זמן עבר.
הזמן... אותו כוח אדיר שאין שני לו,
זה שבכוחו להקים ולהחריב
זה שמרפא כל פצע וסודק כל אבן
הזמן מטשטש את דמותו של זה שהיה גבר חלומותיה
זה שהסעיר אותה לרגע קצר עד כאב.
מבנה שפתיו חומק מזיכרונה
היכן אותו חיוך שכל-כך אהבה?
היא נוזפת בעצמה - "איך יכולתי לשכוח?"
והקמטים בצידי עיניו, מה היתה צורתם?
והזיפים... אולי תזכור את מגע לחייו...?
התסכול גואה בה, היא נשבעה מזמן שלא תביט שוב בתמונותיו
המוסתרות אי שם במעמקי המחשב העומד דומם בחדר השני
מכיל את סודותיה בתוך קרביו
אלא תסמוך רק על זכרונה. אך הזכרון בוגד בה.
"לא יתכן שאני כבר לא זוכרת... לא יתכן..."
דמעה עומדת בקצה עינה
והיא בוכה בשקט בעלטה
לילה, ואני צופה בסרט תיעודי על חייו ויצירתו של המשורר דוד אבידן.
אישתו דאז, לילי, מספרת על תגובתו כאשר סיפרה לו על רצונה בילד ממנו.
כדי להמחיש את סלידתו מהרעיון, נשמע אבידן אומר: "הדבר הראשון שקורא לי אבא - אני יורה בו".
באותו רגע ממש שמעתי את קולה של ילדתי הקוראת לי: "אבא, בוא אלי".
נטשתי את הטלוויזיה ובאתי לחדרה.
"אני לא מצליחה להירדם" אמרה לי, "תישאר איתי קצת".
התיישבתי על קצה מיטתה וליטפתי את ראשה.
היא הדבר הראשון שקרא לי "אבא" בקולה ממיס הלבבות,
ובכל זאת לא יכלתי שלא להבין משהו מהאימה שחש דוד אבידן לנוכח המחשבה שיצוץ ילד בביתו.
הידיעה שהסתיים החלק הראשון של חייך כגבר ומתחיל חלק חדש של מחוייבות ואחריות,
יש שחושבים – תחילת האמצע או תחילת הסוף,
ואשרי אלו החושבים שזו התחלה בלבד.
אני מניח שגברים רבים לא יבינו, ישנם כאלה אשר חתונה ו\או ילדים הם שלבים טבעיים בחייהם,
אליהם ירוצו בזרועות פתוחות. אין לי אלא לקנא בהם.
באותו סרט, לאחר שאבידן הבטיח את העלמת הדרדק המאיים נשמעה דפיקה בדלת ביתו.
הוא פותח את הדלת, ואז מתגלה לעיניו ילד קטן הצועק "אבא!".
אבידן מגיב מיד בבעיטה לראשו של המעצבן וכך מסלק את אותו פחד מעיק.
זכור לי אותו מקרה בו הקטנה שלי רצה ונפלה בבית. היא נחבלה, ופצע נפער מעל עינה השמאלית.
דם ניגר, ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו אני אישתי והילדה בחדר המיון.
"צריך לתפור", אמר פלסטיקאי צעיר ועייף, והוביל אותנו לחדר מואר עם מיטת טיפולים במרכזו.
"תחזיקו אותה", אמר.
החזקנו,
והוא עשה את שלו ופצח במלאכת התפירה.
הקטנה צעקה ובכתה: "אמאל'ה, אבאל'ה שלי"... עוד עוד....
אני החזקתי בכח ובכיתי גם אני בשקט, ראשי מופנה הצידה.
לא רציתי לראות ולא רציתי שייראו אותי,
ידעתי שליבי איתה, לתמיד, והנה פיסה מאותו פחד מתממשת ואיני יכול לסלק בבעיטה את התכווצות הלב לנוכח הבכי שלה.
אף אחד לא מכשיר אותך לאבהות.
העידוד העצמי לא יעזור, לא אהיה אב "מצוין ונפלא" אלא אהיה אני ותו לא. התובנה הזו נוחתת לאט לאט.
אפשר להשתדל ולנסות, אך בסופו של דבר קיומה של ילדתי לא ישנה אותי אלא יוציא ממני עוד פן שייחשף על יתרונותיו וחסרונותיו.
יתכן ולא אהיה הורה טוב יותר מהורי שלי, לא "יתכן ולא" אלא "וודאי שלא".
אהיה אחר, זה בטוח, לטוב ולרע
ויום יבוא בו בתי תטיח בי דברים קשים כמו שכל ילד מטיח בהוריו ומוכיח אותם על חסרונותיהם, לא אחמוק מזה.
בסיום קורס ההכנה ללידה נדרשתי להגיע לפגישה נוספת שנקראה "מעגל גברים".
המנחה ביקש מכל משתתף לומר מהי המשמעות של המילה "אבא" מבחינתו, והקרקס החל:
"אבא הוא מנהיג ומוביל!" – הכריז אחד, "אבא הוא אדם המשתפר כל הזמן" – טען השני
וכאשר הגיע תורי, למרות שרציתי, משהו לא נתן לי להשתתף בחגיגת האופטימיות הקוסמית הזו
והתחלתי לסגור חשבון עם הדוברים לפני:
"או שאתה מנהיג או שלא. הילד שלך לא יהפוך אותך לאחד כזה", אמרתי לראשון.
"לא יהיה שום שיפור, כמו שלתוך זוגיות אתה מביא אך ורק את עצמך", אמרתי לשני, "מי שאתה - כך תהיה, לא תוכל לברוח".
כך היטחתי בהם את הפחדים שלי במסווה של ראייה מפוכחת,
וגם אם היבטתי נכוחה אל המציאות הקרבה ובאה בצעדי בחילות צירים ואפידורל,
היום אני יודע שעשיתי עוול לאבהות ולמה שהיא מביאה איתה.
לא יכלתי לדעת מה אחוש כלפי הקטנטנית שלי המפצירה בי להישאר איתה קצת כי אולי מפלצת מתחבאת מתחת למיטתה. לא ידעתי.
קונטרול - שליטה - הוא כנראה שם נפוץ בעולם הקולנוע, שכן זכורים לי לפחות ארבעה סרטים בשם הזה.
הטוב מבניהם הוא דווקא זה ההונגרי מ-2003.
העלילה מתרחשת בהונגריה שלאחר העידן הקומוניסטי
במבוך התת-קרקעי בו נעה הרכבת התחתית המסועפת של בודפשט.
מערכת של מנהרות רכבת וביוב,
תחנות מוארות באורות ניאון חוורים
עם שלל טיפוסים ודמויות משולי החברה שמתנקזים אל אותו מימד תחתי וקלסטרופובי:
זונות וסרסורים, קבצנים ושיכורים, אלימות וטירוף מתערבבים לכדי מערבולת סבוכה כמו מערכת המסילות עצמה.
מצלמות האבטחה הפזורות ברציפים משוות תפאורה של במה, ובמרכזה גבר בשם בולצ'ו -
דמות מהפנטת עם נוכחות חודרת מסך, משוחק על-ידי שחקן כריזמטי המשרטט פרופיל מושלם של אנטי גיבור.
אלו הם חייו בעולם התחתי המסויט הזה, עולם של מנהרות ומחילות ורכבות שמאיצות כמו תולעים ענקיות בין התחנות.
בולצ'ו משמש כראש חולית עובדי רכבת, חבורה כושלת המונה חמש דמויות אנושיות ושלומיאליות.
הם עובדים כבודקי כרטיסים, מעין "שומרי סף" המנסים לשמור על מעט סדר בתוך הכאוס והאלימות.
בולצ'ו השאיר מאחוריו את העולם "הרגיל" והמואר, את חייו השפויים, ומעביר את כל ימיו ולילותיו למטה.
מידי פעם הוא משחק במעין משחק רולטה מסוכן כנגד עובד אחר:
בדיוק בחצות הם מתחרים בריצה במנהרה מרציף אחד לשני, על הפסים, כאשר הרכבת האחרונה דוהרת בעקבותיהם.
מי שיספיק להגיע בריצה לרציף הבא לפני הרכבת – יינצל, מי שיכשל – ימות.
את העלילה מלווה דמות מסתורית של רוצח עוטה ברדס שחור הדוחף אנשים העומדים על הרציף אל מותם מתחת לגלגלי הרכבת.
הוא בוחר את קורבנותיו באקראי ומצליח תמיד לחמוק ממצלמות האבטחה הפזורות ברציפים.
הנהלת הרכבת והמשטרה אובדי עצות, ובולצ'ו עצמו נחקר בחשד לאותן רציחות.
לקראת סוף הסרט, לקראת חצות, בולצ'ו מוצא את הרוצח באחת התחנות.
הם נאבקים.
הרכבת של חצות מיד תגיע. בולצ'ו חומק מהדמות השחורה, מזנק למסילה ומתחיל לרוץ במנהרה.
הרוצח במעיל השחור לא מהסס וקופץ אחריו - והמרוץ מתחיל.
הרכבת האחרונה כבר יוצאת מהתחנה ומתחילה לדלוק בעקבותיהם.
הם רצים, וכבר לא ברור מי רודף אחרי מי...
בולצ'ו מקדים את הדמות השחורה אך במעט
מדלג אל המסילה וממנה
קופץ מעל צינורות וקווי חשמל
בעקבותיהם כבר נשמעת המיית הרכבת.
הדמות השחורה לא מפגרת אחריו, נושפת בעורפו, מרחפת בעקבותיו
כמו הצל שלו
כמו סיוט
אורות הרכבת נראים מאחוריהם ושאון הגלגלים רועם במנהרה.
הוא מקדים את הדמות הרודפת במטרים בודדים בלבד, מתנשף,
רץ על חייו
אותו עולם תחתי כבר נתן בן את אותותיו
והוא חבול ועייף, רץ נגד עצמו
כל האפילה והרפש של חייו רודפים אחריו, לובשים את צורתה של אותה דמות מסתורית חסרת פנים,
אותו חלק רקוב ומעוות שנמצא בכל אחד
הדמות ששולחת יד שחורה ממעמקים וגוררת אותו, אותנו, למטה.
או דוחף אנשים אל מותם מתחת גלגלי רכבות.
וכך הוא בורח מעצמו
מנסה להשאיר מאחור את הרוצח בברדס השחור
את הרוצח שבתוכו.
אין דבר נפלא כמו לגלות את פריז ביחד עם אהבה חדשה.
כל-כך הרבה זמן עבר מאז, ואני עדיין זוכר היטב את אותו מלון ישן ורומנטי במרכז העיר
שמסדרונותיו צרים וגבוהים ועל קירותיו טפטים תכולים ודהויים עם הטבעות של פרחים.
חריקת רצפת העץ נבלעת בשטיח עבה ומנורות ישנות מאירות באור חלש.
מלון שקירותיו לוחשים סודות עתיקים, הסטוריה של מסעות ומלחמות, אהבות ובגידות.
בכל בוקר יצאנו מהמלון אל צינה ארופאית מרעננת
והלכנו בפסז' מקסים המוביל לאותו רחוב קטן וחבוי, אל בית הקפה הפינתי
אליו היינו נכנסים ותופסים מקום קבוע בפינה ליד החלון.
בעל המקום היה פריזאי מבוגר ורזה עם שפם אפור ומבט זועף.
הוא דיבר רק צרפתית, לבוש סינר לבן עמד מאחורי דלפק ירוק וכבד.
לא ידעתי אז צרפתית, בפעמים הראשונות ניגשתי אליו והזמנתי באנגלית שני קפה
אך בימים שלאחר מכן הוא כבר זיהה אותנו מיד כשנכנסנו,
היה מסמן לי באצבעותיו "שתיים" מאחורי הדלפק ושואל: "deux café?" - "שני קפה?"
ואני הייתי מחייך ומהנהן בראשי "כן". וכך פעלנו אני והוא מידי בוקר על-פי הבנה, כמעט ללא שפה.
הזמן שלנו בפריז תם, וגם ביום האחרון רצינו לשמור על מסורת הבוקר הפריזאית הקטנה שלנו.
נכנסנו אליו בפעם האחרונה, אל אותו מקום חם ונעים עם ריח גרגירים טחונים ומאפים טריים.
"doux café?" - הוא שאל כמידי בוקר
אך אני השתהתי מולו לרגע...
רציתי לומר לו שזהו הבוקר האחרון שלנו בעיר האורות והביקור האחרון אצלו.
רציתי לספר לו מהיכן אני וכמה יפה פריז,
ושהבחורה שיושבת שם בפינה ומחייכת, זו שבאה איתי מידי בוקר - היא זו שאני אוהב
וכמה נהנינו לשבת שם ולהביט החוצה אל הרחוב הקטן, וזה בזו.
רציתי לומר לו את כל זה אבל הוא לא דיבר בשפה שאני מבין ואני לא דיברתי אז בשפתו,
רציתי שיבין אותי מיד, שידע, אך היה זה בלתי אפשרי.
עמדתי מולו נבוך, ורק אמרתי: "oui, deux café" - "כן, פעמיים קפה".
הוא חייך, מן הסתם שמח שלמדתי אצלו כמה מילים בצרפתית
ופנה אל המכונה הישנה כדי להכין שתי כוסות של אותו נוזל שחור וקסום.
שנה לאחר מכן, איתה, במקום אחר
היא עמדה מולי כאילו רוצה לומר לי דבר כלשהו אך משהו עוצר בעדה.
האם לא דיברה את שפתי? האם ידעה שאני לא מבין את שפתה?
ראיתי שהיא נבוכה...
האם לא היה לה כח להסביר, וחששה שלא אבין את אשר יש לה לומר לי?
וכך היא לא אמרה לי שיום לאחר מכן היא לא תבוא אלי, היא לא תשוב עוד לעולם,
ממשיכה לנוע, עוברת למקום אחר רחוק ממני, רחוק יותר מפריז.
עמדה שם מולי ללא מילים, ולבסוף אמרה רק: "בוא נרד לשתות קפה, נדבר..."
לפני זמן רב היכרתי אישה מיוחדת.
ההיכרות היתה שטחית אמנם אך היא עשתה עלי רושם עז.
כתבתי את סיפורה מתוך פרטים מעטים שידעתי,
ואני מקדיש אותו לה:
מרים הולכת לישון לבד כבר כמה שנים, לילה אחר לילה
בידיעה שיאיר ואשתו חולקים את אותה קורת גג ואת אותה המיטה,
אוכלים בכל בוקר טוסטים מאותו כיכר לחם עם גבינה מאותו מקרר, יוצאים בערב לתיאטרון
או להיפגש עם קבוצת חברים
ומרים רואה אותם לעיתים, רואה ולא רואה, אשת צללים, מביטה בהם מגיעים ביחד ועוזבים ביחד
מלכסנת מבט בזהירות כדי שאישתו של יאיר לא תראה, לא תבין,
כי נשים מבינות, מי כמוה יודעת, והרי צריך להיזהר.
"צריך להיזהר"... אין צמד מלים בשפה העברית שמרים מתעבת יותר מאשר את הביטוי הזה
ואם רק יכלה הייתה עוקרת אותו מהשורש ואז מכה ורומסת אותו עם פטיש, אות אחר אות.
מרים עוסקת באותיות ומילים,
מדפיה מלאים ספרי שירה, אומנות ופרוזה,
מוזיקה קלאסית, ג'ז ושאנסונים לרוב.
על שולחן הכתיבה עבודות תרגום והזמנות למפגשים קבוצתיים עם משוררים ואנשי רוח.
מעטות הן הפעמים בהן פגשה גבר שישווה לה, שיאתגר אותה, גבר כמו יאיר.
ואולי מעולם לא פגשה איש כמותו שנראה לה לעיתים טוב מידי מכדי להיות, ועם זאת הוא כל-כך אמיתי.
כמה היא אוהבת לבחור בשבילו שיר אהבה יפה, להקריא לו בצרפתית ואז בעברית,
להתרפק על המשמעות והתוכן שיוצקת אהבתה ליאיר אל תוך השירים והרומנים שהיא קוראת,
שהרי המילה הכתובה והתו המנוגן הם התבניות אותן אנו ממלאים בתוכן מתוך עולם הרגש הפרטי,
ואיזה מילוי נפלא היא האהבה.
אילו רק היה נעלם הצל הזה שמעיב על הכל...
מספר פעמים ישבה בביתה לבדה בערב, אוחזת בשפופרת הטלפון
ומתלבטת האם להתקשר אל ביתו של יאיר בידיעה ברורה שאשתו היא זו שתענה.
לעיתים חייגה כמעט את כל המספר אך התחרטה לפני הספרה האחרונה.
פעם אחת אפילו סיימה לחייג והמתינה עד ששמעה אותה עונה: "הלו?, כן?"... ואז ניתקה.
היא רצתה להטיח בה את האמת ולספר לה שבעלה בעצם אוהב אותה, את מרים,
והוא בא אל דירתה כמעט בכל פעם בה הוא מסייר, כביכול, בפרוייקט כזה או אחר,
מחבק אותה ופותח בפניה את צפונות ליבו
ורק איתה הוא שוכב.
במשך כל השנים הללו בהן יאיר לא נגע באשתו, בהן המילה "סקס" הפכה בביתם לפאטתית ומגוחכת בחוסר הרלוונטיות שלה -
בכל אותן שנים הוא בעצם שמר אמונים רק לה, למרים.
היא רצתה לחגוג את ניצחונה המפוקפק בקול גדול לאחר כל-כך הרבה תבוסות והפסדים קטנים ויומיומיים שהפסידה לאשתו של יאיר.
אך איזה מין ניצחון עגום הוא זה? שהרי עדיין רק אשתו יכולה להביט בו עשרות ומאות פעמים ביום,
באדם שהוא האהוב והקרוב ביותר למרים.
אחרי הכל אשתו ולא אחרת היא זו שרואה אותו מידי יום ישן, ער, מתקלח, קורא ספר או צופה בטלוויזיה,
ערום או לבוש, עצוב או שמח.
היא זו שמסדרת לו את מגירת התחתונים והגרביים, מגהצת את חולצותיו, מכינה לו חביתה וסלט בכל ערב
והוא ניגש למכולת לפי בקשתה בכדי לקנות עגבניות, זיתים ולחם.
היא זו המניחה את ידה על מצחו כאשר הוא חולה ואומרת בדאגה: "אתה חם, לך לנוח ואני אכין לך כוס תה",
והיא אם ילדיו.
ומרים מקנאה וכואבת, יודעת שאשתו של יאיר מאמצת אותו לחיקה בכל פעם שהוא חוזר לביתו,
מכניסה אותו אל ארצה, שומרת אותו בתוכה, ברחמה,
ולמרות שהזוגיות שלהם היא כבר שנים עניין שנע מכוח ההתמד בלבד, דבר רשמי ותו לא,
בכל זאת אישתו היא זוגתו החוקית והלגיטימית, כך כולם יודעים. כך כתוב חתום.
לעיתים נדמה למרים שהאהבה שלה ושל יאיר כל-כך נסתרת מעיני העולם עד שכלל אינה תקפה, אינה קיימת במציאות.
וגם אם ביתו מרגיש ליאיר כמו בית כלא הרי שהוא עצמו הסוהר
והוא זה המסרב לעזוב ולהעניק למרים את האושר לו היא מייחלת.
ובכל זאת מרוב אהבתה אליו המשיכה מרים לחכות לו כך במשך שנים,
המשיכה להגיש לו מגבת בכל פעם שסיים להתקלח בחופזה בביתה לאחר ששכבו,
ממהר לחזור לאישה בה הוא בוחר מחדש מידי יום ומשאיר את מרים לנעול אחריו את הדלת וללכת לישון לבדה, שוב.
כאשר היא עומדת בפתח ויאיר מתכונן לצאת מביתה בפעם המאה ארבעים ומשהו - רוצה מרים לפרוץ בבכי מר.
מתוך נהמת ליבה היא רוצה לאחוז בו בכל כוחה ולהתחנן אליו בדמעות שלא ילך, שיישאר איתה.
אבל היא אישה צרפתיה, מאופקת, והיא שולטת היטב ברגשותיה מאז שבכיתה ב' בבית הספר בכפר ליד שטרסבורג
גערה בה בחומרה המורה על כך שהיא בוכה בקול לאחר שז'אן-פייר הילד מהכפר הסמוך הטמין עכבר בתיק שלה
והפחיד אותה עד מוות.
ועכשיו, מרחק ארבעים שנה ואלפי קילומטרים - כאילו עומדת שוב אותה מורה במרכז הסלון שלה
ועם פנים חמורות סבר היא מתרה בה לבל תעז לפרוץ בבכי.
מרים מחניקה ובולעת את דמעותיה, נוגעת בכתפו של יאיר ואומרת: "להתראות אהובי, סע בזהירות".
שילך כבר, רק שתוכל כבר לבכות לבדה.
מרים אישה חזקה ובוגרת, תמיד שלמה עם החלטותיה ודרכה.
היא הרי ידעה מראש מה המחיר שיהיה עליה לשלם -
יאיר אמר לה כבר מן ההתחלה שהוא לעולם לא יוכל לעזוב את אשתו
אך אהבתה אליו הלכה וגדלה ומילאה אותה והיא החליטה לקחת על עצמה את העול הזה הכבד מנשוא.
היא לא מתחרטת, אבל גם הפלדה החזקה ביותר תיסדק ותישבר לאחר תהליך שחיקה כה ארוך ומתמיד.
ומרים מרגישה את אותה השחיקה, את הבדידות והתסכול שלעולם אינו תם.
האושר כאילו נמצא תמיד מספר מילימטרים מחוץ להישג ידה והיא יכולה רק לגעת בו נגיעות קטנות ומרוחקות.
היא נזכרה במבנה האבן במרכז הכפר בו גדלה,
אותה מאפיית לחמים לתוכה נהגו ילדי הכפר להציץ דרך החלונות מכוסי האדים
בכדי לעקוב בערגה אחר הבולאנז'ר הזועף המוציא את הלחמים החמים מן התנור
ומניח אותם לצינון על המדפים.
כמה זמן עבר מאז? מרחק זמן בו לא רק התמונות אלא גם הזיכרונות כבר מצהיבים ודוהים.
אבל למרות הזמן היא יודעת שהיא מרגישה כך גם היום -
עומדת מבחוץ ומביטה פנימה בלי יכולת לפרוץ את החלון ולהיכנס.
שואפת בערגה לריאותיה את ריח גן העדן הבוקע מבפנים,
גן העדן שהוא הרגע בו תשכב במיטתה לפני השינה ויאיר סוף-סוף יהיה שם,
יחבק אותה מאחור ויחמם את עורפה בנשימתו
וריחו הוא ריח הלחם החם הזכור לה מאותה מאפייה בכפר.
והיא מחכה.
אתמול בערב מצאתי עצמי באחד מאותם רגעים בהם הבית כולו ישן ואילו אני ישוב על הספה בסלון.
על השולחן ספר אחד שבדיוק הסתיים ועוד ספר שעדיין לא החל, וצלחת עם קליפות פומלה עסיסית.
שמתי יהבי על מכשיר הטלוויזיה, בתקווה שהיא לרוב חסרת סיכוי -
למצוא באחד הערוצים משהו שניתן לכנות אותו "טוב".
משהו שאחריו אהיה אדם מעט שונה, אולי יודע יותר, אולי מבין יותר.
והנה שוב להפתעתי - אותו סרט שנקרא "שמיים" ("Heaven" באנגלית) עם קייט בלאנשט
שרבים יסכימו איתי שניתן לכנותה "מהממת".
שלד העלילה דווקא פחות מעניין, משהו על מורה אמריקאית המתגוררת באיטליה,
שהחליטה לטמון פצצה ברכבו של סוחר סמים, ובשל כך נעצרה והיא עוברת חקירה בעזרת מתורגמן צעיר, פיליפו שמו,
המתאהב בה ומסייע לה להימלט.
לכאורה סרט מתח, סרט הימלטות, אבל התחושה כבר למן ההתחלה היא שיש כאן סרט אחר, עדין ונוגה
בניגוד גמור לתיאור היבש העלול לגרום לנו לחשוב שמדובר ב"הנמלט" עם הריסון פורד.
הסרט אינו סרט של מלל אלא של שתיקה, התקרבות מתוך מבטים ונגיעות עדינות,
עדינות עד כדי ריחוף אוורירי, ומכאן שמו: "שמיים". ואולי השם "אוויר" היה מתאים לו יותר
מפני שהוא כאילו אינו שייך לארץ ולממשות הפיזית, אלא מרחף מעל
כמו בריחתם והתאהבותם המנותקות מכל מה שהיה לפני כן: הפשע, המעצר, החקירה.
התסריט הוא של קישלובסקי, בסגנונו האיטי והעדין, וכל חלקו האחרון הוא מסע אהבה שקט ואיטי
על רקע טוסקנה הקסומה עם השדות והדרכים בצבעי ירוק, צהוב וחום,
החוות והבתים המבודדים שנראים כאילו מעולם לא נבנו אלא צמחו מן האדמה ביחד עם הגבעות הקסומות.
מי שהיה בטוסקנה מבין עד כמה זהו מקום חד פעמי, מקום אליו חייב אדם לבוא פעם אחת עם אהבת חייו.
מי שחווה את טוסקנה מתוך ליבו ולא רק מתוך עיניו מכיר את האווריריות המרחפת של העיירות והגבעות.
בתוך השקט הזה מתקרבים הנמלטים זה אל זו לא רק בתחושותיהם אלא גם במראה שלהם:
ששניהם מגלחים את ראשם ומתלבשים בצורה זהה, עם חולצת טי לבנה ומכנסיים כהים -
לבוש שבצורה אירונית דווקא בולט ומבליט אותם על רקע המקום והתושבים
אך הם בעצמם נטמעים זה בזו, כמו שמותיהם הדומים: פיליפו ופיליפה.
ואיך אתאר עד כמה קייט בלאנשט יפה בפשטותה, בשתיקתה, בראשה המגולח?
כמו טוסקנה שמהותה היא בסך הכל אדמה, שדות, בתים בודדים.
עד כמה פשוט הוא היופי ועד כמה יפה היא הפשטות.
לקראת הסיום הם מוצאים עצמם מסתתרים בחווה מבודדת, על גבעה
ובערב האחד האחרון, תמצית חייהם, הם רצים זה לצד זו ונעמדים מתחת לעץ גדול,
שם הם פושטים את בגדיהם ועומדים זה מול זו עירומים
על רקע עץ ושקיעה זהובה
ואנו רואים אותם מרחוק, את צלליותיהם בלבד, כך שקשה להבדיל ביניהם.
שתי צלליות עירומות, צמודות, זהות.
היא הייתה חדשה באתר הכלוב, צעירה, נשלטת.
אם זכרוני אינו מטעני קיבלתי ממנה הודעה בעקבות משהו שכתבתי בבלוג וכך נוצר בינינו הקשר.
בשיחות הטלפון הרבות שניהלנו היא סיפרה לי על חייה, על בדידותה,
סיפרה על העימותים האינסופיים עם המשפחה, הבעיות, החובות,
מלחמת העצמאות האמיצה שהיא מנהלת כבר שנים והשדים שרודפים אותה ללא רחם.
בניגוד לכמה נשים המעידות על עצמן בפרופיל שלהן שהן "ילדה-אשה" (לרוב זו לא יותר מאשר קלישאה) -
היא הייתה ילדה אמיתית למרות גילה, גיל בו בדרך-כלל בוקעת ומזדקפת האישה מתוך נערותה.
ילדה אמיתית הלומדת להתנתק מהכבלים האחרונים של הבית והמקום הקשה ממנו באה
ומגלה בהתפעמות את עצמאותה בתוך עולם חדש ומסעיר.
בסשן S&M ראשון עם דמות לא מוכרת יש תמיד משהו מופלא וקשה כאחד.
מין התוודעות ראשונית מפתיעה, עוצמתית, כמו תאונת דרכים בסרט "קראש" של דייויד קרוננברג.
והיא הייתה בסשן כמו בחיים: סרבנית, לוחמנית.
כשאמרתי לה לשתוק - היא דיברה
כאשר הוריתי לה לפקוח את עיניה - היא עצמה אותן בחוזקה
וכשציוויתי עליה לזוז היא נעמדה בעקשנות, מתגרה, מתריסה ובוחנת אותי שוב ושוב.
ואני הפעלתי עליה יותר ויותר לחץ, מגייס את כל השיטות והתחבולות שאני מכיר בכדי להכניע אותה.
את מילת הביטחון עליה סיכמנו מראש היא בחרה שלא לומר,
ובסוף הסשן רק עמדה עירומה בפינת החדר וכיסתה את פניה בכפות ידיה.
שאלתי אותה האם היא בסדר והיא ענתה: "אני בסדר, רק רוצה להיות לבד עכשיו".
חשתי חרטה על כך שאולי לא הייתי מספיק רגיש במהלך הסשן, למרות שהשתדלתי - אולי פיספסתי משהו
למרות שבאי-אמירת מילת הביטחון בחרה שלא לעצור.
גם בסיום מפגשי S&M יש משהו מוזר. פתאום הכול נעצר ואנחנו מורידים את מסיכות התפקידים שלבשנו
וחוזרים לעצמנו, לדמויות האמיתיות שאנחנו, אלו שהשארנו בצד באותו פרק זמן אינטימי כך-כך.
רגעים כל-כך אינטנסיביים בהם חדרנו זה לנבכי נשמתה של זו ולהיפך
חשפנו את עצמנו וגילינו את המקום החבוי והשמור ביותר.
כמה מוזר שבזמן לבישת המסכות והתפקידים עליהם החלטנו לפני הפגישה - דווקא אז גילינו כל-כך הרבה,
וכאשר זה מסתיים ואנחנו הופכים להיות "נורמלים" ושווים זה לזו -
אנחנו מדברים בהיסוס, במבוכה, כאילו מתרגלים מחדש לדמויות וללבוש היומיומי שלנו. האמיתי, או שמא המזויף.
אבל הפעם כאמור היא רק עמדה שם בפינה, ואני ליטפתי ונשקתי לכתפה הלבנה, והלכתי.
בשיחת הטלפון שניהלנו למחרת הבנתי לשמחתי שהיא שבה לאיתנה.
היא סיפרה לי שנהנתה מאוד בפגישה למרות הלם המפגש הראשון עם S&M שגרם לה להגיב כפי שהגיבה.
הבנתי גם את מה שלא סיפרה, את המבוכה שחשה הלוחמת שנכנעת בפעם הראשונה בחייה.
מה שאהבה יותר מכל, כך הוסיפה ואמרה לי, היה הרגע בו הייתה שרועה על גבה על המיטה ,
קשורה ופיה חסום, ואני ישבתי מאחוריה וחיבקתי אותה.
לא אמרתי לה זאת אבל גם אני אהבתי את הרגע הזה כמוה,
ואיני יודע מדוע לא אמרתי.
והיא התאהבה בי.
בסוף הקשר שלנו היא הודתה בכך בפה מלא אך לפני כן לא אמרה זאת במפורש.
הבחנתי באהבתה לאורך הדרך מתוך דברים שכתבה ואמרה לי,
המחמאות שהרעיפה עלי והרצון העז לדבר ולהיפגש בדחיפות הולכת וגדלה
אך אני לא יכולתי להיענות לה אז, סיבות גדולות וכבדות מנעו זאת ממני
ולכן ידעתי שאחריתו של הקשר שלנו קרבה והולכת.
לפני המפגש השני שלנו היא התגרתה בי בטלפון:
"בפעם הקודמת אמנם תפסת אותי לא מוכנה, אך הפעם אני כבר מכירה את השיטות שלך, חכה חכה!" -
כך התריסה עם חיוך שחדר והתפתל לו בנבכי הרשת הסלולרית עד שהגיע לאוזני.
הערצתי אותה על רוח הלחימה והמשאבים הבלתי נדלים של סרבנות ועקשנות,
ועל הצהרת העצמאות הזו בה היא מודיעה לי מראש שלא תיכנע...
ידעתי שהיא אוהבת את הים ולכן בחרתי מקום מפגש המרוחק עשרות מטרים בלבד מחוף תל-אביב.
גם הפעם הפתעתי אותה בסשן וגברתי עליה במשחק המוחות והכוח
וגם בסוף הסשן הזה היא רצתה להתבודד, שכבה עירומה ומכווצת על המיטה ואמרה לי שוב שהיא רוצה להיות לבד.
הפעם חיבתי אותה, נשקתי לה שוב והלכתי.
וידעתי שהים קרוב
והוא ינחם אותה כי אני איני יכול, ואת אהבתו אולי ייתן לה במקומי.
כמו בפעם הראשונה גם מהסשן הזה היא השתקמה במהירות מפתיעה ורצתה עוד, רצתה יותר
ועם זאת ידענו שנינו שזה הסוף.
ואני לא אשכח לעולם איך עמדה שם עירומה בחדר בסוף הפעם הראשונה, בגבה אלי,
ראשה מורכן ופניה מופנות לקיר
כמו בוכה, כמו מתפללת
לאחר שנטלתי ממנה את חרותה למשך שעה משחררת, מענגת וכואבת
ואני חששתי שמא פגעתי בה או אפגע בה
אך היא רק רצתה להיות לבד בדרכה המוזרה והעצובה.
היא הנשלטת שהיתה לי.
"יש לי הלילה מארב במלונית בהרצליה, אני צריך לצלם מישהי שתגיע לשם" אמר לי ארז בטלפון, והוסיף:
"כרגיל אני אשב לפחות שעתיים באוטו, אתה רוצה להצטרף אלי?".
ארז, חבר ותיק, הוא חוקר פרטי ומידי פעם הוא מזמין אותי להצטרף אליו למעקב או פעילות בילוש כזאת או אחרת.
לאורך השנים הולכות מתמעטות הפגישות שלנו. נדמה שהוא עובד כל הזמן, יום ולילה, חי בתוך רכבו,
לרוב תוך המתנה של שעות על גבי שעות בכדי לראות או לצלם מישהו נכנס או יוצא ממקום כלשהו,
מישהו נפגש עם מישהו אחר, אולי מוסר חבילה, אולי מקבל.
"הערב דווקא מתאים לי" אמרתי, וקבענו מקום ושעת מפגש.
בשנים האחרונות התרחקנו מעט זה מזה, העבודה שלו העבירה אותו לתחום האפור של החיים, תחום שהוא זר לי לחלוטין.
מדי פעם הוא מספר לי על מעורבותו בפרשייה כלשהי שפורסמה במדור הפלילים בעיתון או על היכרות שעשה עם עבריין ידוע או דמות מפוקפקת.
גם משהו בצורת הדיבור שלו השתנה והוא משתמש במלים כמו "אובייקט" (האדם אחריו הוא עוקב) ו"לקוח".
אם היה בו קודם איזשהו שריד לאותו דבר הנקרא "תמימות" הרי שהוא נופץ ונרמס זה מכבר על-ידי עשרות ומאות חקירות ומעקבים
אחרי שקרנים מסוגים שונים, חשיפת תרמיות, מקרי סחיטה, ריגול עסקי והונאות ביטוח.
הכרתי את ארז בטירונות והחברות בינינו חושלה בחורף נוראי בו התפלשנו וזחלנו בבוץ במקומות שכוחי אל
ולאחר מכן באין ספור לילות הזויים בעמדות שמירה, מוצבים חודרים, מארבים ופשיטות, כתף אל כתף
ונדמה שהוא עדיין נמצא שם עד היום, ממשיך להתבוסס בבוץ מתוך מכוניתו עם שלל מצלמות וטלפונים סלולרים.
תהיתי האם מדובר רק בו ובמקצוע שבחר לעצמו או שמא גם אני מתבוסס בבוץ משלי?
הייתה לי תחושה שהערב תינתן לי תשובה מוחצת לכך.
נפגשנו בתחנת הדלק ונסענו למלון.
"אחרי מי אנחנו עוקבים?" שאלתי אותו.
"אישה שבוגדת בבעלה" ענה לי, "היא אמורה להגיע למלון בסביבות השעה שמונה, נחכה לה בחניון ונצלם אותה עולה לחדר".
הבטתי בו מהצד ונראה היה לי שהוא מבוגר ממני בעשר שנים לפחות למרות שאנו בני אותו גיל.
משהו בו נראה מנותק, כאילו התרגל לכך שהוא עוקב אחר "אובייקטים" ולא אחרי בני-אדם שחייהם יהרסו בקרוב
בזכות אותן ראיות חד-משמעיות שיסופקו על ידו.
הוא חצה מזמן את הקו שממנו אדם רואה אנשים אחרים אך ורק כחלקים מפאזל שצריך לפענח, ולא כבני-אדם.
נסענו לאורך הטיילת של הרצליה עד שארז אמר לפתע "זה כאן".
היה זה מקום שהכרתי היטב. יכולתי לנחש מראש באיזה מלון מדובר שכן הייתי בו לא פעם ולא פעמיים.
הוא כיוון את הרכב לשביל הגישה שהוביל אותנו לחניון ממנו ניתן להשקיף על הקיר האחורי של המבנה בן שתי הקומות שניבט אלינו דרך שימשת האוטו,
אותו קיר מוכר עם המדרגות והדלתות שמאחורי כמה מהן כבר הייתי.
ארז התקין רשתות צל שחורות על החלונות בכדי להסתיר את נוכחותנו והכין את המצלמה, ואילו אני הבטתי אל אותן דלתות.
מה ההבדל ביני ובין אותה אישה שתגיע מיד עם המאהב שלה ותתועד בצילומים שיוטחו בפניה על-ידי בעלה הנבגד?
הרי גם אני "אובייקט" שהגיע בחשאי לאותו מלון זול, לפעמים ביחד עם "אובייקטית" ולפעמים כאשר היא כבר מחכה לי בחדר.
מעולם לא חשדתי שבאחת המכוניות מסתתר בלש פרטי עם מצלמה בכדי לתפוס אותה או אותי על חם.
והנה נדמה היה לי שאני רואה את דמותי שם, מולי, עולה עם מישהי באותו גרם מדרגות חלוד אל הקומה השנייה,
מביט בה מאחור ומדמיין את מה שיקרה בעוד שניות ספורות. והנה אני שם, למטה בקומת הקרקע צועד לכיוון החדר הקיצוני,
שומע גניחות בוקעות מאחד החדרים וממהר אל זו שמחכה לי עירומה מרחק שלוש דלתות ממני.
גם אני התבוססתי ברפש של המלון הזול הזה ובאחרים, לעתים עושה דברים העולים בקנה אחד עם מקום מוזנח שכזה
ולעתים מטנף אהבה בלית ברירה, באין מקום אחר זמין להתייחד בו.
במסגרת רומן אחד ומיוחד שהיה לי חשתי לא פעם שהאהבה בינה וביני ראויה ליותר מאשר מלונית כזאת
ואם היה סעיף בחוק האוסר להכתים אהבת אמת במגע עם מיטה זולה וחורקת וקירות מתקלפים – הרי שהיינו היא ואני אשמים, ללא ספק.
האם הפער המתסכל והבלתי נתפס בין מה שקראנו לו "אהבה טהורה" לבין המציאות האפורה והמוכתמת היה אחד הגורמים לסיומה של אותה אהבה?
אבל מה יכולנו לעשות? מה שמתקיים על בסיס שקר, באפילה, לא יכול להיות נקי וטהור גם עם נקרא לו "אהבה".
כנראה ששקרים באים בד בבד עם סדינים מוכתמים ופקידי קבלה מנומנמים שמגניבים אליך מבט מבין.
ואולי בדיוק להיפך? אולי בתוך תוכנו רצינו אני והיא משהו שכל תכליתו היא התגנבות למלונות זולים
אבל קראנו לזה "אהבה" בכדי לטהר את השרץ, בכדי שנוכל לחיות באשליה שאנחנו יותר מאשר בוגדים,
כאילו אנחנו טובים יותר מאותה אישה שאני וארז מחכים לה כרגע.
כך או אחרת - מי כאן בעצם מתבוסס ברפש? ארז או אני? ככל הנראה שנינו, אני מצד אחד והוא מן הצד השני, מעבר לעדשת המצלמה.
הבטתי בו שוב, והוא אוחז במצלמה קטנה, מוכן ומזומן להסריט את אותן שניות בהן מישהי תטפס במדרגות עם מפתח בידה כאשר לצידה גבר שאינו בעלה,
מוכן לחשוף אדם במערומיו, לעיתים תרתי משמע, לחשוף פיסה מביכה ממעמקי נפשם וליבם של איש או אישה
שלא השכילו לחיות חיים שלמים ובחרו בדרך של רמייה ובגידה, כמוני.
שתי מכוניות נכנסו לפתע לחניון בזו אחר זו וחנו בקצה החשוך.
"הנה הם" אמר ארז.
אישה כבת ארבעים וגבר שנראה מעט צעיר ממנה פסעו זה לצד זו מהמכוניות לכיוון המבנה.
הבטתי בה: אישה יפה, אלגנטית, מחייכת. חשבתי על האישה הזו שתכנס עוד מעט בחפזון לחדר עלוב בכדי לחוות כמה רגעים של סיפוק.
ניכר היה שהיא מאושרת, אבל האם אושר של שעתיים בשבוע הוא אושר?
מניסיוני אני יודע שהפנטזיות שלפני המעשה והסיפוק שאחריו מאריכים ומעצימים את האושר
אבל זה עדיין "מעט המעיד על העיקר" – חיים וחסרי סיפוק. לא יתכן אחרת, שום דבר אחר לא מצדיק בגידה ושקר.
לאחר מכן היא תשוב לביתה, בטוחה שהסוד שלה שמור ונצור עימה.
היא לא מודעת כלל ליום הדין המצפה לה בבית, היא לא מודעת לבעלה הזועם והכואב שיקבל בעוד זמן קצר את ההוכחה, את האמת.
"החלק הקשה ביותר בעבודה" אמר לי ארז תוך כדי כיוון המצלמה ותיעוד הזוג המטפס במדרגות
"הוא הרגע בו אני מראה את התמונות ללקוח - אתה ממש רואה איך אדם נשבר מולך לרסיסים,
והאמת היא שגברים לוקחים זאת יותר קשה מאשר נשים".
היה לי קצת קשה להאמין לזה, והוא הסביר: "לאישה יש אפיקים אליהם היא מתעלת את הכעס,
ולרוב המילה הראשונה שהיא אומרת היא "ידעתי!", כאילו גאה בעצמה על כך שהחושים שלה לא התעו אותה,
אבל הגבר... אתה ממש יכול לראות איך הוא סופג את המהלומה, את הפגיעה באגו, גבר פשוט לא יכול להכיל השפלה שכזו".
"ומה אתה אומר להם באותו רגע?" שאלתי
"אני לא אומר דבר" ענה, "אני פשוט מקשיב, חוקר פרטי הוא הרי חצי פסיכולוג.
למדתי שזה חלק ממה שהלקוח מצפה לו - מישהו לדבר איתו על הדברים איתם אי אפשר לדבר עם אף אחד אחר".
"הלקוח אמור להתקשר אלי בכל רגע" המשיך, "מייד תהיה עד לתגובה טיפוסית של גבר ששומע שאשתו מזדיינת עם גבר אחר במלון מסריח של 80 שקל לשעה".
"60 שקל לשעה" תיקנתי אותו וחייכתי.
הוא הביט בי במבט מופתע. מופתע לשם שינוי מעוד אמת כעורה ודלוחה שנחשפת מולו, הפעם ללא שום מאמץ מצידו.
הנה אני פורש בפניו את האמת שלי והוא מגלה שתי אמיתות במעקב אחד.
והוא רק שאל "גם אתה? אפילו אתה?"
"מסתבר שכן", עניתי, וידעתי שמשהו בו נצבט, עוד משהו כבה.
מצאתי תרוץ כלשהו בכדי לצאת לבדי לנסיעה לילית.
איש חביב שעבר ברחוב נתן לי סיגריה, ואני התנעתי את הרכב
ושמתי פעמיי לעבר אותו קו גבול מטושטש בין רמת-גן לגבעתיים, אותו גבול תמוה ושרירותי.
יש משהו ברחוב ארלוזורוב הרמת-גני וסביבתו המזכיר לי את העיר שאני כל-כך אוהב - את חיפה.
כאילו פיסה משכונת הדר החיפאית נחתה בדרך העולה מהבורסה בואכה ככר נח,
ומשהו בגבעתיים מכיל את האווירה השוררת בשכונות שבמעלה הר הכרמל.
הדמיון גדל כאשר אני משווה את אותן שתי נשים, האחת מגבעתיים והאחרת מחיפה.
קווי הדמיון בניהן רבים: שתיהן מקסימות ויפהפיות - היפות ביותר שהכרתי, ושתיהן שברו את ליבי, כל אחת בתורה.
שמותיהן מתחילים באות א' והן מתגוררות היום, במקרה, באותה עיר אירופאית צוננת עם בני זוגן
אך מבלי להכיר זו את זו.
א' הראשונה היא שפחה חרופה לאותו אדון פנימי רעב שדורש את מזונו ולא יודע שובע,
והיא מספקת לו מנחות של חיזוקים ומחמאות שהיא משיגה מגברים בזכות יופייה וקסמה.
העבודה סיזיפית של פולחן האגו גרמה לה לשקר ולבגוד בכל אחד מהגברים שהיו בני-זוגה
כולל אותי שחשבתי שהבטחה ושבועה יש בהן בכדי לגבור על אותו גמד אפל שמושל ומצליף בה מבפנים,
דורש את שלו.
מעולם לא ידעתי עד כמה יופי מהמם יכול להשחית כל חלקה טובה, לעכל ולסאב את ישותה של האישה הנושאת אותו.
יש אמירה לפיה אישה מתה פעמיים: בפעם הראשונה כאשר גברים מפסיקים ללוות אותה במבטם
ובפעם השנייה כאשר היא מחזירה את נשמתה לבורא.
אותה א' - המוות הראשון יהיה לה קשה מנשוא, כאשר יאבד לנצח היופי אשר שימש לה קרדום לחפור ולקדוח בו אל תוך לבבותיהם של גברים.
א' השנייה יפה כמו הראשונה אך מלבד זאת היא ההפך הגמור.
היא אמנם לא נענתה לחיזוריי אי שם באמצע שנות התשעים בחורף קר במיוחד,
אבל לא יכולתי שלא להעריך את כנותה ויושרה שגרמו לי רק לרצות אותה יותר.
הייתי המורה שלה (עבודת סטודנט זמנית) והיא ישבה בשורה הראשונה בכיתה,
משגרת לעברי חיוכים שגרמו לי מבוכה גדולה עד כדי כך שנמנעתי בכוונה מלהסתכל עליה, לצערי.
למרות הזמן הרב שעבר אני עדיין זוכר כל שיחה שלנו, כל פרט וכל מילה שאי פעם אמרה לי ובעיקר את אותו חיוך ממיס לבבות שאין שני לו בעולם.
התרגשתי במחיצתה מאוד והניסיונות שלי להתקרב אליה באותה תקופה היו מגושמים משהו.
כבר למן ההתחלה הייתה לי תחושה שהיא אינה מושגת ולצערי הייתה זו נבואה שמימשה את עצמה.
מוזר לי קצת לקרוא לשתיהן "נשים", הן לא היו נשים כאשר הכרתי אותן אלא בחורות צעירות,
וכל-כך צר לי שלא הייתי לצידה של זו השנייה כאשר הפכה מבחורה לאישה ואני יחד איתה - מבחור לגבר.
וכך נותרו פיסות מליבי בשתי הערים הללו - גבעתיים וחיפה.
פיסות ליבי הפזורות לאורך שדרות הנשיא ורחוב כצנלסון כמו שאריות של חתול חסר מזל
שחצה את הכביש בדיוק כשעברה משאית שריסקה והעיפה את קרביו לכל עבר.