כמו חול על קרקעית הים

סיפור שכתבתי לפני מספר שנים, ואף פירסמתי אותו כאן באחד הגילגולים הקודמים שלי בכלוב.
אני מקווה שלא נס ליחו.
-----------------------------------------
נכנסתי לבית הקפה האפלולי, מהמקומות הבודדים בעיר שפתוחים בשעה כזו.
התיישבתי על הבאר והזמנתי קפה.
לשמאלי עמד איש מבוגר מאוד שניהל שיחה עם אחת המלצריות שנשענה בעייפות על הבאר.
היה ברור שהם אינם מכירים היטב, והאיש מנסה להתחיל איתה למרות שיכול היה להיות כמעט סבא שלה.
הייתה לו עברית נהדרת והוא ניסה להקסים אותה עם הומור שנוהגים לומר עליו שהוא "כמו פעם".

ריחמתי עליו במקצת, איש זקן מוצא את עצמו בשלוש בלילה אל מול בחורה יפה וצעירה ומנסה בכל כוחו
לכבוש את ליבה.
לא יכולתי שלא לחבב את הניסיונות האלגנטיים שלו שנלקחו מזמנים ומקומות אחרים.
המלצרית, למרות העייפות שניכרה עליה הקשיבה בסבלנות ומידי פעם הנהנה בראשה
תוך כדי שליחת מבטים נואשים אל עבר המלצרית השנייה.
הוא היה ג'נטלמן אמיתי ובוודאי ידע ימים מוצלחים יותר בזמנו.
האם הוא אלמן? אולי גרוש בפעם המי יודע כמה? ואולי אשתו נמה את שנתה מבלי לדעת שבעלה מזה ארבעים שנה
מסתובב בלילות בבתי קפה ומנסה, השם ישמור, להתחיל עם צעירות ויפות ממנה.

"אני נחום" הוא אמר, "נחום" במלרע כמו שביטאו שמות פעם, עם ניחוח נפטלין, כמו שם של חבר מפא"י.
"ואת, מה שמך?" שאל אותה
"הילה" ענתה לו המלצרית, חושבת איך לנפנף את הנודניק הזה שמזכיר לה אולי ביקורים רחוקים בבית סבא
או את השכן הזקן שגר בקומה מעליה, זה שמידי פעם נעצר ליד דלתה בכדי לצבור כוחות לפני עליה איטית לקומה השלישית.
חשבתי - מה בכלל הופך אדם מאוד מבוגר לזקן? הקלישאה אומרת שזהו דבר פנימי הנובע החוצה מהאדם עצמו,
אך הנה הוא מנסה בכל כוחו להיות צעיר ולא היה ניכר שזה עושה רושם כלשהו על המלצרית.

פעם מישהו אמר לי שגבר הופך למבוגר כאשר הוא מסתכל בראי ורואה מולו את אביו.
נזכרתי בפעם הראשונה בה זה קרה לי:
היה זה בלילה אחד, הייתי עייף מאוד אך לא הצלחתי להירדם.
נכנסתי לחדר האמבטיה והדלקתי את האור.
מנורת הניאון הבהבה, כאילו שוקלת האם להתעורר או להמשיך בתנומתה
ולבסוף נדלקה תוך השמעת המהום של חוסר שביעות רצון.
הבטתי במראה, עטוף בלובן החלבי של הניאון וחדר האמבטיה
ואז לשבריר שנייה ראיתי אותו מולי בראי, את אבי , לרגע קצר פני היו פניו.
עצמתי את עיני ופקחתי אותן שוב - והוא נעלם, רק אני נותרתי שם במראה עם מבט עייף.
וכאילו הגורל רומז לי, מספר שבועות לאחר מכן הגעתי לבית כלשהו ודפקתי בדלת.
הדלת נפתחה וילד בן שש או שבע עמד מולי
ואז הוא פנה לאחור וצעק: "אמא, יש כאן איש מבוגר שמחפש אותך".
מתוך אינסטינקט הבטתי סביבי בכדי לראות אם עומד לידי מישהו אחר אליו התכוון הילד
אבל לא היה שם אף אחד מלבדי.
רציתי לומר לילד: "מה פתאום איש מבוגר? על מה אתה מדבר? אני לא "איש מבוגר"... אני..."

אנחנו מתקדמים ומתבגרים, מזדקנים.
הרכבת הזאת, איטית אמנם אבל לעולם אינה עוצרת, לוקחת אותנו קדימה עוד יום ועוד שנה.
אך מושגי ומושאי היופי הפשוטים והבסיסיים נשארים אי-שם מאחור
מרחק של שנים ועשרות שנים מאחורינו, הולכים ומתרחקים מהישג ידינו.
מושגי היופי שתמיד נשארים צעירים למרות התבגרותנו הכואבת.
והנה האיש הזה עומד כאן לידי, ממרום שנותיו הוא רואה בחורה בת עשרים וחמש שהיא משאלת ליבו של גבר בכל גיל,
ובמה הוא ורצונותיו ותשוקותיו שונים מאשר כל גבר אחר? במה הוא שונה ממני? ובמה אני שונה ממנו?
הרי זה רק עניין של זמן עד שאני אעמוד כך מול אישה צעירה ואנסה ללא תכלית וללא סיכוי לרכוש את ליבה.

בספר "על העיוורון" של סארמאגו גורם העיוורון לאישה צעירה ויפה להתאהב באדם זקן.
משוחררת מהמגבלות של חוש הראייה היא שכבה איתו והתאהבה בו למרות גילו, ללא קשר לגילו.
אבל ספק אם המלצרית הזאת קראה את סארמאגו, וגם אם קראה וליבה החסיר פעימה לנוכח היופי שבדבר –
הרי שספר לחוד ומציאות לחוד. מבחינתה שמישהי אחרת תממש את אידאל האהבה העיוורת
עם גבר נפלא אך זקן, לה זה מספיק רק לקרוא על כך ולהתרגש.

"ובכן הילה" אמר "שיהיה לך לילה טוב, אני אשוב בהמשך השבוע".
אמר ויצא.
האם היה מאוכזב? האם באמת חשב שיש לו סיכוי?
אולי בהיותו משוחרר לרגע ממבטה הבוחן והחשדני של אשתו - לא יכול היה שלא לנסות
ולו רק כדי לחיות שוב לרגע אחד קצרצר את אותה התרגשות של גבר הניגש לאישה.

נשארנו היא ואני.
"דווקא איש נחמד" אמרתי לה.
"כן" ענתה "אולי אני אשדך לו את סבתא שלי"
ואני הייתי עייף מידי מכדי לשאול אותה אם היא רצינית או לא.

פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר הפך משום מה לקרב מוזר בין ישראל לאיראן, כמו זירות הספורט למיניהן,
ושוב הוכח עד כמה קשה להיות סתם קורקטי וענייני בעולמינו המורכב.
מספר מכרים שלי הרימו גבה והביעו פליאה לנוכח נצחון הסרט האיראני, ואני בתגובה נזכרתי ביצירה "רגע של תמימות" של מוסחן מחמאלבף,
שאם לזוכה האוסקר, "הפרידה", היתה רק את מחצית הקסם שלו - עדיין היה ראוי לפרס, ללא תחרות.

ראיתי את "רגע של תמימות" במקרה, לפני כעשר שנים, וכאשר הסתיים נשארתי מאובן על הספה, חושב שוב ושב האם יתכן יופי שכזה.
הבמאי יצר סרט חצי דוקומנטרי, על מקרה אמיתי שקרה לפני ההפיכה של 79, כעשרים שנה לפני הזמן בו מתרחשת עלילת הסרט,
כאשר היה מהפכן צעיר וניסה לחטוף את נשקו של שוטר במשמרות השאח.
הוא גייס לשם כך נערה צעירה שתעבור כמה פעמים לפני כן על-פני השוטר ותסיח את דעתו, כך שיוכל הוא להפתיע ולתקוף.
במהלך התקיפה הצליח לדקור את השוטר אך נתפס והושלך לכלא, ודרכיהם נפרדו ל-20 שנה.
הסרט מתחיל בהווה, כאשר הוא כבר במאי ידוע, ואותו שוטר מוצא אותו ודורש לקבל תפקיד באחד הסרטים שלו כפיצוי על מעשהו האלים בעבר.
הבמאי מסכים, ומציע ליצור סרט על אותו ארוע דקירה ישן שקשר את גורלם.
הוא מגייס לשם כך שלושה שחקנים - שני בחורים וצעירה אחת בכדי שישחקו את השוטר, את נערת הפיתוי ואותו.
במהלך הסרט מדריכים השוטר והבמאי את הכפילים שלהם, כל אחד לבדו עם דמותו הצעירה בסימטאות של טהרן,
מרכיבים את התסריט על-פי פיסות זכרון, חווים את עברם שוב, בונים לעינינו לאט את אותו רגע מכונן בעברם, כל אחד מנקודת המבט שלו.
הדמויות האמיתיות ודמויות הכפילים נפגשות, נפרדות ומצטלבות,
הסרט עובר שוב ושוב בין העבר להווה, מתמרן בין אור לצל, בין מציאות לדמיון
ומכיל הומור, נוסטלגיה ואנושיות בכמויות שקשה למצוא בסרט בודד.

השוטר זכר כמובן את אותה נערה בה הספיק התאהב לפני הדקירה, ולא היה בטוח במשך כל השנים כיצד היתה מעורבת באותו ארוע -
האם היתה נערה תמימה שהתקרבה אליו ורצתה אותו , או שליחה שהסיחה את דעתו בכוונה.
הוא מספר לכפיל הצעיר שלו על אהבתו אליה. והסקרנות והספק מקננים בו עד שהוא מגלה לפי הסרט הנבנה לנגד עיניו שפיתתה אותו בכוונה.
הגילוי הזה הוא אחד הרגעים המרגשים בסרט, אך הוא מתגמד לעומת סצינת הסיום אליה מכוון הסרט שבתוך הסרט, וגם זה בו אנו צופים -
המפגש בו התמונה קופאת כאשר הנערה במרכז, מימינה הדוקר - מרים את הסכין המוסתר ע"י כיכר לחם, ומשמאלה השוטר המגיש לה פרח.
ועם התמונה הקפואה הזו: נערה , לחם, פרח, מסתיים אחד הארועים המרגשים שחוויתי.