כמו חול על קרקעית הים

פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר הפך משום מה לקרב מוזר בין ישראל לאיראן, כמו זירות הספורט למיניהן,
ושוב הוכח עד כמה קשה להיות סתם קורקטי וענייני בעולמינו המורכב.
מספר מכרים שלי הרימו גבה והביעו פליאה לנוכח נצחון הסרט האיראני, ואני בתגובה נזכרתי ביצירה "רגע של תמימות" של מוסחן מחמאלבף,
שאם לזוכה האוסקר, "הפרידה", היתה רק את מחצית הקסם שלו - עדיין היה ראוי לפרס, ללא תחרות.

ראיתי את "רגע של תמימות" במקרה, לפני כעשר שנים, וכאשר הסתיים נשארתי מאובן על הספה, חושב שוב ושב האם יתכן יופי שכזה.
הבמאי יצר סרט חצי דוקומנטרי, על מקרה אמיתי שקרה לפני ההפיכה של 79, כעשרים שנה לפני הזמן בו מתרחשת עלילת הסרט,
כאשר היה מהפכן צעיר וניסה לחטוף את נשקו של שוטר במשמרות השאח.
הוא גייס לשם כך נערה צעירה שתעבור כמה פעמים לפני כן על-פני השוטר ותסיח את דעתו, כך שיוכל הוא להפתיע ולתקוף.
במהלך התקיפה הצליח לדקור את השוטר אך נתפס והושלך לכלא, ודרכיהם נפרדו ל-20 שנה.
הסרט מתחיל בהווה, כאשר הוא כבר במאי ידוע, ואותו שוטר מוצא אותו ודורש לקבל תפקיד באחד הסרטים שלו כפיצוי על מעשהו האלים בעבר.
הבמאי מסכים, ומציע ליצור סרט על אותו ארוע דקירה ישן שקשר את גורלם.
הוא מגייס לשם כך שלושה שחקנים - שני בחורים וצעירה אחת בכדי שישחקו את השוטר, את נערת הפיתוי ואותו.
במהלך הסרט מדריכים השוטר והבמאי את הכפילים שלהם, כל אחד לבדו עם דמותו הצעירה בסימטאות של טהרן,
מרכיבים את התסריט על-פי פיסות זכרון, חווים את עברם שוב, בונים לעינינו לאט את אותו רגע מכונן בעברם, כל אחד מנקודת המבט שלו.
הדמויות האמיתיות ודמויות הכפילים נפגשות, נפרדות ומצטלבות,
הסרט עובר שוב ושוב בין העבר להווה, מתמרן בין אור לצל, בין מציאות לדמיון
ומכיל הומור, נוסטלגיה ואנושיות בכמויות שקשה למצוא בסרט בודד.

השוטר זכר כמובן את אותה נערה בה הספיק התאהב לפני הדקירה, ולא היה בטוח במשך כל השנים כיצד היתה מעורבת באותו ארוע -
האם היתה נערה תמימה שהתקרבה אליו ורצתה אותו , או שליחה שהסיחה את דעתו בכוונה.
הוא מספר לכפיל הצעיר שלו על אהבתו אליה. והסקרנות והספק מקננים בו עד שהוא מגלה לפי הסרט הנבנה לנגד עיניו שפיתתה אותו בכוונה.
הגילוי הזה הוא אחד הרגעים המרגשים בסרט, אך הוא מתגמד לעומת סצינת הסיום אליה מכוון הסרט שבתוך הסרט, וגם זה בו אנו צופים -
המפגש בו התמונה קופאת כאשר הנערה במרכז, מימינה הדוקר - מרים את הסכין המוסתר ע"י כיכר לחם, ומשמאלה השוטר המגיש לה פרח.
ועם התמונה הקפואה הזו: נערה , לחם, פרח, מסתיים אחד הארועים המרגשים שחוויתי.