כמו חול על קרקעית הים

מצאתי תרוץ כלשהו בכדי לצאת לבדי לנסיעה לילית.
איש חביב שעבר ברחוב נתן לי סיגריה, ואני התנעתי את הרכב
ושמתי פעמיי לעבר אותו קו גבול מטושטש בין רמת-גן לגבעתיים, אותו גבול תמוה ושרירותי.
יש משהו ברחוב ארלוזורוב הרמת-גני וסביבתו המזכיר לי את העיר שאני כל-כך אוהב - את חיפה.
כאילו פיסה משכונת הדר החיפאית נחתה בדרך העולה מהבורסה בואכה ככר נח,
ומשהו בגבעתיים מכיל את האווירה השוררת בשכונות שבמעלה הר הכרמל.

הדמיון גדל כאשר אני משווה את אותן שתי נשים, האחת מגבעתיים והאחרת מחיפה.
קווי הדמיון בניהן רבים: שתיהן מקסימות ויפהפיות - היפות ביותר שהכרתי, ושתיהן שברו את ליבי, כל אחת בתורה.
שמותיהן מתחילים באות א' והן מתגוררות היום, במקרה, באותה עיר אירופאית צוננת עם בני זוגן
אך מבלי להכיר זו את זו.

א' הראשונה היא שפחה חרופה לאותו אדון פנימי רעב שדורש את מזונו ולא יודע שובע,
והיא מספקת לו מנחות של חיזוקים ומחמאות שהיא משיגה מגברים בזכות יופייה וקסמה.
העבודה סיזיפית של פולחן האגו גרמה לה לשקר ולבגוד בכל אחד מהגברים שהיו בני-זוגה
כולל אותי שחשבתי שהבטחה ושבועה יש בהן בכדי לגבור על אותו גמד אפל שמושל ומצליף בה מבפנים,
דורש את שלו.
מעולם לא ידעתי עד כמה יופי מהמם יכול להשחית כל חלקה טובה, לעכל ולסאב את ישותה של האישה הנושאת אותו.
יש אמירה לפיה אישה מתה פעמיים: בפעם הראשונה כאשר גברים מפסיקים ללוות אותה במבטם
ובפעם השנייה כאשר היא מחזירה את נשמתה לבורא.
אותה א' - המוות הראשון יהיה לה קשה מנשוא, כאשר יאבד לנצח היופי אשר שימש לה קרדום לחפור ולקדוח בו אל תוך לבבותיהם של גברים.

א' השנייה יפה כמו הראשונה אך מלבד זאת היא ההפך הגמור.
היא אמנם לא נענתה לחיזוריי אי שם באמצע שנות התשעים בחורף קר במיוחד,
אבל לא יכולתי שלא להעריך את כנותה ויושרה שגרמו לי רק לרצות אותה יותר.
הייתי המורה שלה (עבודת סטודנט זמנית) והיא ישבה בשורה הראשונה בכיתה,
משגרת לעברי חיוכים שגרמו לי מבוכה גדולה עד כדי כך שנמנעתי בכוונה מלהסתכל עליה, לצערי.
למרות הזמן הרב שעבר אני עדיין זוכר כל שיחה שלנו, כל פרט וכל מילה שאי פעם אמרה לי ובעיקר את אותו חיוך ממיס לבבות שאין שני לו בעולם.
התרגשתי במחיצתה מאוד והניסיונות שלי להתקרב אליה באותה תקופה היו מגושמים משהו.
כבר למן ההתחלה הייתה לי תחושה שהיא אינה מושגת ולצערי הייתה זו נבואה שמימשה את עצמה.

מוזר לי קצת לקרוא לשתיהן "נשים", הן לא היו נשים כאשר הכרתי אותן אלא בחורות צעירות,
וכל-כך צר לי שלא הייתי לצידה של זו השנייה כאשר הפכה מבחורה לאישה ואני יחד איתה - מבחור לגבר.

וכך נותרו פיסות מליבי בשתי הערים הללו - גבעתיים וחיפה.
פיסות ליבי הפזורות לאורך שדרות הנשיא ורחוב כצנלסון כמו שאריות של חתול חסר מזל
שחצה את הכביש בדיוק כשעברה משאית שריסקה והעיפה את קרביו לכל עבר.