כמו חול על קרקעית הים

"יש לי הלילה מארב במלונית בהרצליה, אני צריך לצלם מישהי שתגיע לשם" אמר לי ארז בטלפון, והוסיף:
"כרגיל אני אשב לפחות שעתיים באוטו, אתה רוצה להצטרף אלי?".
ארז, חבר ותיק, הוא חוקר פרטי ומידי פעם הוא מזמין אותי להצטרף אליו למעקב או פעילות בילוש כזאת או אחרת.
לאורך השנים הולכות מתמעטות הפגישות שלנו. נדמה שהוא עובד כל הזמן, יום ולילה, חי בתוך רכבו,
לרוב תוך המתנה של שעות על גבי שעות בכדי לראות או לצלם מישהו נכנס או יוצא ממקום כלשהו,
מישהו נפגש עם מישהו אחר, אולי מוסר חבילה, אולי מקבל.
"הערב דווקא מתאים לי" אמרתי, וקבענו מקום ושעת מפגש.
בשנים האחרונות התרחקנו מעט זה מזה, העבודה שלו העבירה אותו לתחום האפור של החיים, תחום שהוא זר לי לחלוטין.
מדי פעם הוא מספר לי על מעורבותו בפרשייה כלשהי שפורסמה במדור הפלילים בעיתון או על היכרות שעשה עם עבריין ידוע או דמות מפוקפקת.
גם משהו בצורת הדיבור שלו השתנה והוא משתמש במלים כמו "אובייקט" (האדם אחריו הוא עוקב) ו"לקוח".
אם היה בו קודם איזשהו שריד לאותו דבר הנקרא "תמימות" הרי שהוא נופץ ונרמס זה מכבר על-ידי עשרות ומאות חקירות ומעקבים
אחרי שקרנים מסוגים שונים, חשיפת תרמיות, מקרי סחיטה, ריגול עסקי והונאות ביטוח.

הכרתי את ארז בטירונות והחברות בינינו חושלה בחורף נוראי בו התפלשנו וזחלנו בבוץ במקומות שכוחי אל
ולאחר מכן באין ספור לילות הזויים בעמדות שמירה, מוצבים חודרים, מארבים ופשיטות, כתף אל כתף
ונדמה שהוא עדיין נמצא שם עד היום, ממשיך להתבוסס בבוץ מתוך מכוניתו עם שלל מצלמות וטלפונים סלולרים.
תהיתי האם מדובר רק בו ובמקצוע שבחר לעצמו או שמא גם אני מתבוסס בבוץ משלי?
הייתה לי תחושה שהערב תינתן לי תשובה מוחצת לכך.

נפגשנו בתחנת הדלק ונסענו למלון.
"אחרי מי אנחנו עוקבים?" שאלתי אותו.
"אישה שבוגדת בבעלה" ענה לי, "היא אמורה להגיע למלון בסביבות השעה שמונה, נחכה לה בחניון ונצלם אותה עולה לחדר".
הבטתי בו מהצד ונראה היה לי שהוא מבוגר ממני בעשר שנים לפחות למרות שאנו בני אותו גיל.
משהו בו נראה מנותק, כאילו התרגל לכך שהוא עוקב אחר "אובייקטים" ולא אחרי בני-אדם שחייהם יהרסו בקרוב
בזכות אותן ראיות חד-משמעיות שיסופקו על ידו.
הוא חצה מזמן את הקו שממנו אדם רואה אנשים אחרים אך ורק כחלקים מפאזל שצריך לפענח, ולא כבני-אדם.

נסענו לאורך הטיילת של הרצליה עד שארז אמר לפתע "זה כאן".
היה זה מקום שהכרתי היטב. יכולתי לנחש מראש באיזה מלון מדובר שכן הייתי בו לא פעם ולא פעמיים.
הוא כיוון את הרכב לשביל הגישה שהוביל אותנו לחניון ממנו ניתן להשקיף על הקיר האחורי של המבנה בן שתי הקומות שניבט אלינו דרך שימשת האוטו,
אותו קיר מוכר עם המדרגות והדלתות שמאחורי כמה מהן כבר הייתי.
ארז התקין רשתות צל שחורות על החלונות בכדי להסתיר את נוכחותנו והכין את המצלמה, ואילו אני הבטתי אל אותן דלתות.
מה ההבדל ביני ובין אותה אישה שתגיע מיד עם המאהב שלה ותתועד בצילומים שיוטחו בפניה על-ידי בעלה הנבגד?
הרי גם אני "אובייקט" שהגיע בחשאי לאותו מלון זול, לפעמים ביחד עם "אובייקטית" ולפעמים כאשר היא כבר מחכה לי בחדר.
מעולם לא חשדתי שבאחת המכוניות מסתתר בלש פרטי עם מצלמה בכדי לתפוס אותה או אותי על חם.

והנה נדמה היה לי שאני רואה את דמותי שם, מולי, עולה עם מישהי באותו גרם מדרגות חלוד אל הקומה השנייה,
מביט בה מאחור ומדמיין את מה שיקרה בעוד שניות ספורות. והנה אני שם, למטה בקומת הקרקע צועד לכיוון החדר הקיצוני,
שומע גניחות בוקעות מאחד החדרים וממהר אל זו שמחכה לי עירומה מרחק שלוש דלתות ממני.
גם אני התבוססתי ברפש של המלון הזול הזה ובאחרים, לעתים עושה דברים העולים בקנה אחד עם מקום מוזנח שכזה
ולעתים מטנף אהבה בלית ברירה, באין מקום אחר זמין להתייחד בו.
במסגרת רומן אחד ומיוחד שהיה לי חשתי לא פעם שהאהבה בינה וביני ראויה ליותר מאשר מלונית כזאת
ואם היה סעיף בחוק האוסר להכתים אהבת אמת במגע עם מיטה זולה וחורקת וקירות מתקלפים – הרי שהיינו היא ואני אשמים, ללא ספק.
האם הפער המתסכל והבלתי נתפס בין מה שקראנו לו "אהבה טהורה" לבין המציאות האפורה והמוכתמת היה אחד הגורמים לסיומה של אותה אהבה?
אבל מה יכולנו לעשות? מה שמתקיים על בסיס שקר, באפילה, לא יכול להיות נקי וטהור גם עם נקרא לו "אהבה".
כנראה ששקרים באים בד בבד עם סדינים מוכתמים ופקידי קבלה מנומנמים שמגניבים אליך מבט מבין.
ואולי בדיוק להיפך? אולי בתוך תוכנו רצינו אני והיא משהו שכל תכליתו היא התגנבות למלונות זולים
אבל קראנו לזה "אהבה" בכדי לטהר את השרץ, בכדי שנוכל לחיות באשליה שאנחנו יותר מאשר בוגדים,
כאילו אנחנו טובים יותר מאותה אישה שאני וארז מחכים לה כרגע.
כך או אחרת - מי כאן בעצם מתבוסס ברפש? ארז או אני? ככל הנראה שנינו, אני מצד אחד והוא מן הצד השני, מעבר לעדשת המצלמה.
הבטתי בו שוב, והוא אוחז במצלמה קטנה, מוכן ומזומן להסריט את אותן שניות בהן מישהי תטפס במדרגות עם מפתח בידה כאשר לצידה גבר שאינו בעלה,
מוכן לחשוף אדם במערומיו, לעיתים תרתי משמע, לחשוף פיסה מביכה ממעמקי נפשם וליבם של איש או אישה
שלא השכילו לחיות חיים שלמים ובחרו בדרך של רמייה ובגידה, כמוני.

שתי מכוניות נכנסו לפתע לחניון בזו אחר זו וחנו בקצה החשוך.
"הנה הם" אמר ארז.
אישה כבת ארבעים וגבר שנראה מעט צעיר ממנה פסעו זה לצד זו מהמכוניות לכיוון המבנה.
הבטתי בה: אישה יפה, אלגנטית, מחייכת. חשבתי על האישה הזו שתכנס עוד מעט בחפזון לחדר עלוב בכדי לחוות כמה רגעים של סיפוק.
ניכר היה שהיא מאושרת, אבל האם אושר של שעתיים בשבוע הוא אושר?
מניסיוני אני יודע שהפנטזיות שלפני המעשה והסיפוק שאחריו מאריכים ומעצימים את האושר
אבל זה עדיין "מעט המעיד על העיקר" – חיים וחסרי סיפוק. לא יתכן אחרת, שום דבר אחר לא מצדיק בגידה ושקר.
לאחר מכן היא תשוב לביתה, בטוחה שהסוד שלה שמור ונצור עימה.
היא לא מודעת כלל ליום הדין המצפה לה בבית, היא לא מודעת לבעלה הזועם והכואב שיקבל בעוד זמן קצר את ההוכחה, את האמת.

"החלק הקשה ביותר בעבודה" אמר לי ארז תוך כדי כיוון המצלמה ותיעוד הזוג המטפס במדרגות
"הוא הרגע בו אני מראה את התמונות ללקוח - אתה ממש רואה איך אדם נשבר מולך לרסיסים,
והאמת היא שגברים לוקחים זאת יותר קשה מאשר נשים".
היה לי קצת קשה להאמין לזה, והוא הסביר: "לאישה יש אפיקים אליהם היא מתעלת את הכעס,
ולרוב המילה הראשונה שהיא אומרת היא "ידעתי!", כאילו גאה בעצמה על כך שהחושים שלה לא התעו אותה,
אבל הגבר... אתה ממש יכול לראות איך הוא סופג את המהלומה, את הפגיעה באגו, גבר פשוט לא יכול להכיל השפלה שכזו".
"ומה אתה אומר להם באותו רגע?" שאלתי
"אני לא אומר דבר" ענה, "אני פשוט מקשיב, חוקר פרטי הוא הרי חצי פסיכולוג.
למדתי שזה חלק ממה שהלקוח מצפה לו - מישהו לדבר איתו על הדברים איתם אי אפשר לדבר עם אף אחד אחר".
"הלקוח אמור להתקשר אלי בכל רגע" המשיך, "מייד תהיה עד לתגובה טיפוסית של גבר ששומע שאשתו מזדיינת עם גבר אחר במלון מסריח של 80 שקל לשעה".
"60 שקל לשעה" תיקנתי אותו וחייכתי.
הוא הביט בי במבט מופתע. מופתע לשם שינוי מעוד אמת כעורה ודלוחה שנחשפת מולו, הפעם ללא שום מאמץ מצידו.
הנה אני פורש בפניו את האמת שלי והוא מגלה שתי אמיתות במעקב אחד.
והוא רק שאל "גם אתה? אפילו אתה?"
"מסתבר שכן", עניתי, וידעתי שמשהו בו נצבט, עוד משהו כבה.