כמו חול על קרקעית הים

היא הייתה חדשה באתר הכלוב, צעירה, נשלטת.
אם זכרוני אינו מטעני קיבלתי ממנה הודעה בעקבות משהו שכתבתי בבלוג וכך נוצר בינינו הקשר.
בשיחות הטלפון הרבות שניהלנו היא סיפרה לי על חייה, על בדידותה,
סיפרה על העימותים האינסופיים עם המשפחה, הבעיות, החובות,
מלחמת העצמאות האמיצה שהיא מנהלת כבר שנים והשדים שרודפים אותה ללא רחם.

בניגוד לכמה נשים המעידות על עצמן בפרופיל שלהן שהן "ילדה-אשה" (לרוב זו לא יותר מאשר קלישאה) -
היא הייתה ילדה אמיתית למרות גילה, גיל בו בדרך-כלל בוקעת ומזדקפת האישה מתוך נערותה.
ילדה אמיתית הלומדת להתנתק מהכבלים האחרונים של הבית והמקום הקשה ממנו באה
ומגלה בהתפעמות את עצמאותה בתוך עולם חדש ומסעיר.

בסשן S&M ראשון עם דמות לא מוכרת יש תמיד משהו מופלא וקשה כאחד.
מין התוודעות ראשונית מפתיעה, עוצמתית, כמו תאונת דרכים בסרט "קראש" של דייויד קרוננברג.
והיא הייתה בסשן כמו בחיים: סרבנית, לוחמנית.
כשאמרתי לה לשתוק - היא דיברה
כאשר הוריתי לה לפקוח את עיניה - היא עצמה אותן בחוזקה
וכשציוויתי עליה לזוז היא נעמדה בעקשנות, מתגרה, מתריסה ובוחנת אותי שוב ושוב.
ואני הפעלתי עליה יותר ויותר לחץ, מגייס את כל השיטות והתחבולות שאני מכיר בכדי להכניע אותה.
את מילת הביטחון עליה סיכמנו מראש היא בחרה שלא לומר,
ובסוף הסשן רק עמדה עירומה בפינת החדר וכיסתה את פניה בכפות ידיה.
שאלתי אותה האם היא בסדר והיא ענתה: "אני בסדר, רק רוצה להיות לבד עכשיו".

חשתי חרטה על כך שאולי לא הייתי מספיק רגיש במהלך הסשן, למרות שהשתדלתי - אולי פיספסתי משהו
למרות שבאי-אמירת מילת הביטחון בחרה שלא לעצור.

גם בסיום מפגשי S&M יש משהו מוזר. פתאום הכול נעצר ואנחנו מורידים את מסיכות התפקידים שלבשנו
וחוזרים לעצמנו, לדמויות האמיתיות שאנחנו, אלו שהשארנו בצד באותו פרק זמן אינטימי כך-כך.
רגעים כל-כך אינטנסיביים בהם חדרנו זה לנבכי נשמתה של זו ולהיפך
חשפנו את עצמנו וגילינו את המקום החבוי והשמור ביותר.
כמה מוזר שבזמן לבישת המסכות והתפקידים עליהם החלטנו לפני הפגישה - דווקא אז גילינו כל-כך הרבה,
וכאשר זה מסתיים ואנחנו הופכים להיות "נורמלים" ושווים זה לזו -
אנחנו מדברים בהיסוס, במבוכה, כאילו מתרגלים מחדש לדמויות וללבוש היומיומי שלנו. האמיתי, או שמא המזויף.

אבל הפעם כאמור היא רק עמדה שם בפינה, ואני ליטפתי ונשקתי לכתפה הלבנה, והלכתי.

בשיחת הטלפון שניהלנו למחרת הבנתי לשמחתי שהיא שבה לאיתנה.
היא סיפרה לי שנהנתה מאוד בפגישה למרות הלם המפגש הראשון עם S&M שגרם לה להגיב כפי שהגיבה.
הבנתי גם את מה שלא סיפרה, את המבוכה שחשה הלוחמת שנכנעת בפעם הראשונה בחייה.
מה שאהבה יותר מכל, כך הוסיפה ואמרה לי, היה הרגע בו הייתה שרועה על גבה על המיטה ,
קשורה ופיה חסום, ואני ישבתי מאחוריה וחיבקתי אותה.
לא אמרתי לה זאת אבל גם אני אהבתי את הרגע הזה כמוה,
ואיני יודע מדוע לא אמרתי.

והיא התאהבה בי.
בסוף הקשר שלנו היא הודתה בכך בפה מלא אך לפני כן לא אמרה זאת במפורש.
הבחנתי באהבתה לאורך הדרך מתוך דברים שכתבה ואמרה לי,
המחמאות שהרעיפה עלי והרצון העז לדבר ולהיפגש בדחיפות הולכת וגדלה
אך אני לא יכולתי להיענות לה אז, סיבות גדולות וכבדות מנעו זאת ממני
ולכן ידעתי שאחריתו של הקשר שלנו קרבה והולכת.

לפני המפגש השני שלנו היא התגרתה בי בטלפון:
"בפעם הקודמת אמנם תפסת אותי לא מוכנה, אך הפעם אני כבר מכירה את השיטות שלך, חכה חכה!" -
כך התריסה עם חיוך שחדר והתפתל לו בנבכי הרשת הסלולרית עד שהגיע לאוזני.
הערצתי אותה על רוח הלחימה והמשאבים הבלתי נדלים של סרבנות ועקשנות,
ועל הצהרת העצמאות הזו בה היא מודיעה לי מראש שלא תיכנע...
ידעתי שהיא אוהבת את הים ולכן בחרתי מקום מפגש המרוחק עשרות מטרים בלבד מחוף תל-אביב.
גם הפעם הפתעתי אותה בסשן וגברתי עליה במשחק המוחות והכוח
וגם בסוף הסשן הזה היא רצתה להתבודד, שכבה עירומה ומכווצת על המיטה ואמרה לי שוב שהיא רוצה להיות לבד.
הפעם חיבתי אותה, נשקתי לה שוב והלכתי.
וידעתי שהים קרוב
והוא ינחם אותה כי אני איני יכול, ואת אהבתו אולי ייתן לה במקומי.
כמו בפעם הראשונה גם מהסשן הזה היא השתקמה במהירות מפתיעה ורצתה עוד, רצתה יותר
ועם זאת ידענו שנינו שזה הסוף.

ואני לא אשכח לעולם איך עמדה שם עירומה בחדר בסוף הפעם הראשונה, בגבה אלי,
ראשה מורכן ופניה מופנות לקיר
כמו בוכה, כמו מתפללת
לאחר שנטלתי ממנה את חרותה למשך שעה משחררת, מענגת וכואבת
ואני חששתי שמא פגעתי בה או אפגע בה
אך היא רק רצתה להיות לבד בדרכה המוזרה והעצובה.
היא הנשלטת שהיתה לי.