כמו חול על קרקעית הים

אתמול בערב מצאתי עצמי באחד מאותם רגעים בהם הבית כולו ישן ואילו אני ישוב על הספה בסלון.
על השולחן ספר אחד שבדיוק הסתיים ועוד ספר שעדיין לא החל, וצלחת עם קליפות פומלה עסיסית.
שמתי יהבי על מכשיר הטלוויזיה, בתקווה שהיא לרוב חסרת סיכוי -
למצוא באחד הערוצים משהו שניתן לכנות אותו "טוב".
משהו שאחריו אהיה אדם מעט שונה, אולי יודע יותר, אולי מבין יותר.

והנה שוב להפתעתי - אותו סרט שנקרא "שמיים" ("Heaven" באנגלית) עם קייט בלאנשט
שרבים יסכימו איתי שניתן לכנותה "מהממת".
שלד העלילה דווקא פחות מעניין, משהו על מורה אמריקאית המתגוררת באיטליה,
שהחליטה לטמון פצצה ברכבו של סוחר סמים, ובשל כך נעצרה והיא עוברת חקירה בעזרת מתורגמן צעיר, פיליפו שמו,
המתאהב בה ומסייע לה להימלט.
לכאורה סרט מתח, סרט הימלטות, אבל התחושה כבר למן ההתחלה היא שיש כאן סרט אחר, עדין ונוגה
בניגוד גמור לתיאור היבש העלול לגרום לנו לחשוב שמדובר ב"הנמלט" עם הריסון פורד.

הסרט אינו סרט של מלל אלא של שתיקה, התקרבות מתוך מבטים ונגיעות עדינות,
עדינות עד כדי ריחוף אוורירי, ומכאן שמו: "שמיים". ואולי השם "אוויר" היה מתאים לו יותר
מפני שהוא כאילו אינו שייך לארץ ולממשות הפיזית, אלא מרחף מעל
כמו בריחתם והתאהבותם המנותקות מכל מה שהיה לפני כן: הפשע, המעצר, החקירה.
התסריט הוא של קישלובסקי, בסגנונו האיטי והעדין, וכל חלקו האחרון הוא מסע אהבה שקט ואיטי
על רקע טוסקנה הקסומה עם השדות והדרכים בצבעי ירוק, צהוב וחום,
החוות והבתים המבודדים שנראים כאילו מעולם לא נבנו אלא צמחו מן האדמה ביחד עם הגבעות הקסומות.
מי שהיה בטוסקנה מבין עד כמה זהו מקום חד פעמי, מקום אליו חייב אדם לבוא פעם אחת עם אהבת חייו.
מי שחווה את טוסקנה מתוך ליבו ולא רק מתוך עיניו מכיר את האווריריות המרחפת של העיירות והגבעות.

בתוך השקט הזה מתקרבים הנמלטים זה אל זו לא רק בתחושותיהם אלא גם במראה שלהם:
ששניהם מגלחים את ראשם ומתלבשים בצורה זהה, עם חולצת טי לבנה ומכנסיים כהים -
לבוש שבצורה אירונית דווקא בולט ומבליט אותם על רקע המקום והתושבים
אך הם בעצמם נטמעים זה בזו, כמו שמותיהם הדומים: פיליפו ופיליפה.

ואיך אתאר עד כמה קייט בלאנשט יפה בפשטותה, בשתיקתה, בראשה המגולח?
כמו טוסקנה שמהותה היא בסך הכל אדמה, שדות, בתים בודדים.
עד כמה פשוט הוא היופי ועד כמה יפה היא הפשטות.

לקראת הסיום הם מוצאים עצמם מסתתרים בחווה מבודדת, על גבעה
ובערב האחד האחרון, תמצית חייהם, הם רצים זה לצד זו ונעמדים מתחת לעץ גדול,
שם הם פושטים את בגדיהם ועומדים זה מול זו עירומים
על רקע עץ ושקיעה זהובה
ואנו רואים אותם מרחוק, את צלליותיהם בלבד, כך שקשה להבדיל ביניהם.
שתי צלליות עירומות, צמודות, זהות.