כמו חול על קרקעית הים

לפני זמן רב היכרתי אישה מיוחדת.
ההיכרות היתה שטחית אמנם אך היא עשתה עלי רושם עז.
כתבתי את סיפורה מתוך פרטים מעטים שידעתי,
ואני מקדיש אותו לה:

מרים הולכת לישון לבד כבר כמה שנים, לילה אחר לילה
בידיעה שיאיר ואשתו חולקים את אותה קורת גג ואת אותה המיטה,
אוכלים בכל בוקר טוסטים מאותו כיכר לחם עם גבינה מאותו מקרר, יוצאים בערב לתיאטרון
או להיפגש עם קבוצת חברים
ומרים רואה אותם לעיתים, רואה ולא רואה, אשת צללים, מביטה בהם מגיעים ביחד ועוזבים ביחד
מלכסנת מבט בזהירות כדי שאישתו של יאיר לא תראה, לא תבין,
כי נשים מבינות, מי כמוה יודעת, והרי צריך להיזהר.
"צריך להיזהר"... אין צמד מלים בשפה העברית שמרים מתעבת יותר מאשר את הביטוי הזה
ואם רק יכלה הייתה עוקרת אותו מהשורש ואז מכה ורומסת אותו עם פטיש, אות אחר אות.

מרים עוסקת באותיות ומילים,
מדפיה מלאים ספרי שירה, אומנות ופרוזה,
מוזיקה קלאסית, ג'ז ושאנסונים לרוב.
על שולחן הכתיבה עבודות תרגום והזמנות למפגשים קבוצתיים עם משוררים ואנשי רוח.
מעטות הן הפעמים בהן פגשה גבר שישווה לה, שיאתגר אותה, גבר כמו יאיר.
ואולי מעולם לא פגשה איש כמותו שנראה לה לעיתים טוב מידי מכדי להיות, ועם זאת הוא כל-כך אמיתי.

כמה היא אוהבת לבחור בשבילו שיר אהבה יפה, להקריא לו בצרפתית ואז בעברית,
להתרפק על המשמעות והתוכן שיוצקת אהבתה ליאיר אל תוך השירים והרומנים שהיא קוראת,
שהרי המילה הכתובה והתו המנוגן הם התבניות אותן אנו ממלאים בתוכן מתוך עולם הרגש הפרטי,
ואיזה מילוי נפלא היא האהבה.
אילו רק היה נעלם הצל הזה שמעיב על הכל...

מספר פעמים ישבה בביתה לבדה בערב, אוחזת בשפופרת הטלפון
ומתלבטת האם להתקשר אל ביתו של יאיר בידיעה ברורה שאשתו היא זו שתענה.
לעיתים חייגה כמעט את כל המספר אך התחרטה לפני הספרה האחרונה.
פעם אחת אפילו סיימה לחייג והמתינה עד ששמעה אותה עונה: "הלו?, כן?"... ואז ניתקה.
היא רצתה להטיח בה את האמת ולספר לה שבעלה בעצם אוהב אותה, את מרים,
והוא בא אל דירתה כמעט בכל פעם בה הוא מסייר, כביכול, בפרוייקט כזה או אחר,
מחבק אותה ופותח בפניה את צפונות ליבו
ורק איתה הוא שוכב.

במשך כל השנים הללו בהן יאיר לא נגע באשתו, בהן המילה "סקס" הפכה בביתם לפאטתית ומגוחכת בחוסר הרלוונטיות שלה -
בכל אותן שנים הוא בעצם שמר אמונים רק לה, למרים.
היא רצתה לחגוג את ניצחונה המפוקפק בקול גדול לאחר כל-כך הרבה תבוסות והפסדים קטנים ויומיומיים שהפסידה לאשתו של יאיר.
אך איזה מין ניצחון עגום הוא זה? שהרי עדיין רק אשתו יכולה להביט בו עשרות ומאות פעמים ביום,
באדם שהוא האהוב והקרוב ביותר למרים.
אחרי הכל אשתו ולא אחרת היא זו שרואה אותו מידי יום ישן, ער, מתקלח, קורא ספר או צופה בטלוויזיה,
ערום או לבוש, עצוב או שמח.
היא זו שמסדרת לו את מגירת התחתונים והגרביים, מגהצת את חולצותיו, מכינה לו חביתה וסלט בכל ערב
והוא ניגש למכולת לפי בקשתה בכדי לקנות עגבניות, זיתים ולחם.
היא זו המניחה את ידה על מצחו כאשר הוא חולה ואומרת בדאגה: "אתה חם, לך לנוח ואני אכין לך כוס תה",
והיא אם ילדיו.

ומרים מקנאה וכואבת, יודעת שאשתו של יאיר מאמצת אותו לחיקה בכל פעם שהוא חוזר לביתו,
מכניסה אותו אל ארצה, שומרת אותו בתוכה, ברחמה,
ולמרות שהזוגיות שלהם היא כבר שנים עניין שנע מכוח ההתמד בלבד, דבר רשמי ותו לא,
בכל זאת אישתו היא זוגתו החוקית והלגיטימית, כך כולם יודעים. כך כתוב חתום.
לעיתים נדמה למרים שהאהבה שלה ושל יאיר כל-כך נסתרת מעיני העולם עד שכלל אינה תקפה, אינה קיימת במציאות.
וגם אם ביתו מרגיש ליאיר כמו בית כלא הרי שהוא עצמו הסוהר
והוא זה המסרב לעזוב ולהעניק למרים את האושר לו היא מייחלת.

ובכל זאת מרוב אהבתה אליו המשיכה מרים לחכות לו כך במשך שנים,
המשיכה להגיש לו מגבת בכל פעם שסיים להתקלח בחופזה בביתה לאחר ששכבו,
ממהר לחזור לאישה בה הוא בוחר מחדש מידי יום ומשאיר את מרים לנעול אחריו את הדלת וללכת לישון לבדה, שוב.
כאשר היא עומדת בפתח ויאיר מתכונן לצאת מביתה בפעם המאה ארבעים ומשהו - רוצה מרים לפרוץ בבכי מר.
מתוך נהמת ליבה היא רוצה לאחוז בו בכל כוחה ולהתחנן אליו בדמעות שלא ילך, שיישאר איתה.
אבל היא אישה צרפתיה, מאופקת, והיא שולטת היטב ברגשותיה מאז שבכיתה ב' בבית הספר בכפר ליד שטרסבורג
גערה בה בחומרה המורה על כך שהיא בוכה בקול לאחר שז'אן-פייר הילד מהכפר הסמוך הטמין עכבר בתיק שלה
והפחיד אותה עד מוות.

ועכשיו, מרחק ארבעים שנה ואלפי קילומטרים - כאילו עומדת שוב אותה מורה במרכז הסלון שלה
ועם פנים חמורות סבר היא מתרה בה לבל תעז לפרוץ בבכי.
מרים מחניקה ובולעת את דמעותיה, נוגעת בכתפו של יאיר ואומרת: "להתראות אהובי, סע בזהירות".
שילך כבר, רק שתוכל כבר לבכות לבדה.
מרים אישה חזקה ובוגרת, תמיד שלמה עם החלטותיה ודרכה.
היא הרי ידעה מראש מה המחיר שיהיה עליה לשלם -
יאיר אמר לה כבר מן ההתחלה שהוא לעולם לא יוכל לעזוב את אשתו
אך אהבתה אליו הלכה וגדלה ומילאה אותה והיא החליטה לקחת על עצמה את העול הזה הכבד מנשוא.
היא לא מתחרטת, אבל גם הפלדה החזקה ביותר תיסדק ותישבר לאחר תהליך שחיקה כה ארוך ומתמיד.
ומרים מרגישה את אותה השחיקה, את הבדידות והתסכול שלעולם אינו תם.
האושר כאילו נמצא תמיד מספר מילימטרים מחוץ להישג ידה והיא יכולה רק לגעת בו נגיעות קטנות ומרוחקות.

היא נזכרה במבנה האבן במרכז הכפר בו גדלה,
אותה מאפיית לחמים לתוכה נהגו ילדי הכפר להציץ דרך החלונות מכוסי האדים
בכדי לעקוב בערגה אחר הבולאנז'ר הזועף המוציא את הלחמים החמים מן התנור
ומניח אותם לצינון על המדפים.
כמה זמן עבר מאז? מרחק זמן בו לא רק התמונות אלא גם הזיכרונות כבר מצהיבים ודוהים.
אבל למרות הזמן היא יודעת שהיא מרגישה כך גם היום -
עומדת מבחוץ ומביטה פנימה בלי יכולת לפרוץ את החלון ולהיכנס.
שואפת בערגה לריאותיה את ריח גן העדן הבוקע מבפנים,
גן העדן שהוא הרגע בו תשכב במיטתה לפני השינה ויאיר סוף-סוף יהיה שם,
יחבק אותה מאחור ויחמם את עורפה בנשימתו
וריחו הוא ריח הלחם החם הזכור לה מאותה מאפייה בכפר.
והיא מחכה.