כמו חול על קרקעית הים

אין דבר נפלא כמו לגלות את פריז ביחד עם אהבה חדשה.
כל-כך הרבה זמן עבר מאז, ואני עדיין זוכר היטב את אותו מלון ישן ורומנטי במרכז העיר
שמסדרונותיו צרים וגבוהים ועל קירותיו טפטים תכולים ודהויים עם הטבעות של פרחים.
חריקת רצפת העץ נבלעת בשטיח עבה ומנורות ישנות מאירות באור חלש.
מלון שקירותיו לוחשים סודות עתיקים, הסטוריה של מסעות ומלחמות, אהבות ובגידות.

בכל בוקר יצאנו מהמלון אל צינה ארופאית מרעננת
והלכנו בפסז' מקסים המוביל לאותו רחוב קטן וחבוי, אל בית הקפה הפינתי
אליו היינו נכנסים ותופסים מקום קבוע בפינה ליד החלון.
בעל המקום היה פריזאי מבוגר ורזה עם שפם אפור ומבט זועף.
הוא דיבר רק צרפתית, לבוש סינר לבן עמד מאחורי דלפק ירוק וכבד.
לא ידעתי אז צרפתית, בפעמים הראשונות ניגשתי אליו והזמנתי באנגלית שני קפה
אך בימים שלאחר מכן הוא כבר זיהה אותנו מיד כשנכנסנו,
היה מסמן לי באצבעותיו "שתיים" מאחורי הדלפק ושואל: "deux café?" - "שני קפה?"
ואני הייתי מחייך ומהנהן בראשי "כן". וכך פעלנו אני והוא מידי בוקר על-פי הבנה, כמעט ללא שפה.

הזמן שלנו בפריז תם, וגם ביום האחרון רצינו לשמור על מסורת הבוקר הפריזאית הקטנה שלנו.
נכנסנו אליו בפעם האחרונה, אל אותו מקום חם ונעים עם ריח גרגירים טחונים ומאפים טריים.
"doux café?" - הוא שאל כמידי בוקר
אך אני השתהתי מולו לרגע...
רציתי לומר לו שזהו הבוקר האחרון שלנו בעיר האורות והביקור האחרון אצלו.
רציתי לספר לו מהיכן אני וכמה יפה פריז,
ושהבחורה שיושבת שם בפינה ומחייכת, זו שבאה איתי מידי בוקר - היא זו שאני אוהב
וכמה נהנינו לשבת שם ולהביט החוצה אל הרחוב הקטן, וזה בזו.
רציתי לומר לו את כל זה אבל הוא לא דיבר בשפה שאני מבין ואני לא דיברתי אז בשפתו,
רציתי שיבין אותי מיד, שידע, אך היה זה בלתי אפשרי.
עמדתי מולו נבוך, ורק אמרתי: "oui, deux café" - "כן, פעמיים קפה".
הוא חייך, מן הסתם שמח שלמדתי אצלו כמה מילים בצרפתית
ופנה אל המכונה הישנה כדי להכין שתי כוסות של אותו נוזל שחור וקסום.

שנה לאחר מכן, איתה, במקום אחר
היא עמדה מולי כאילו רוצה לומר לי דבר כלשהו אך משהו עוצר בעדה.
האם לא דיברה את שפתי? האם ידעה שאני לא מבין את שפתה?
ראיתי שהיא נבוכה...
האם לא היה לה כח להסביר, וחששה שלא אבין את אשר יש לה לומר לי?
וכך היא לא אמרה לי שיום לאחר מכן היא לא תבוא אלי, היא לא תשוב עוד לעולם,
ממשיכה לנוע, עוברת למקום אחר רחוק ממני, רחוק יותר מפריז.
עמדה שם מולי ללא מילים, ולבסוף אמרה רק: "בוא נרד לשתות קפה, נדבר..."