כמו חול על קרקעית הים

לילה, ואני צופה בסרט תיעודי על חייו ויצירתו של המשורר דוד אבידן.
אישתו דאז, לילי, מספרת על תגובתו כאשר סיפרה לו על רצונה בילד ממנו.
כדי להמחיש את סלידתו מהרעיון, נשמע אבידן אומר: "הדבר הראשון שקורא לי אבא - אני יורה בו".
באותו רגע ממש שמעתי את קולה של ילדתי הקוראת לי: "אבא, בוא אלי".
נטשתי את הטלוויזיה ובאתי לחדרה.
"אני לא מצליחה להירדם" אמרה לי, "תישאר איתי קצת".
התיישבתי על קצה מיטתה וליטפתי את ראשה.
היא הדבר הראשון שקרא לי "אבא" בקולה ממיס הלבבות,
ובכל זאת לא יכלתי שלא להבין משהו מהאימה שחש דוד אבידן לנוכח המחשבה שיצוץ ילד בביתו.
הידיעה שהסתיים החלק הראשון של חייך כגבר ומתחיל חלק חדש של מחוייבות ואחריות,
יש שחושבים – תחילת האמצע או תחילת הסוף,
ואשרי אלו החושבים שזו התחלה בלבד.
אני מניח שגברים רבים לא יבינו, ישנם כאלה אשר חתונה ו\או ילדים הם שלבים טבעיים בחייהם,
אליהם ירוצו בזרועות פתוחות. אין לי אלא לקנא בהם.
באותו סרט, לאחר שאבידן הבטיח את העלמת הדרדק המאיים נשמעה דפיקה בדלת ביתו.
הוא פותח את הדלת, ואז מתגלה לעיניו ילד קטן הצועק "אבא!".
אבידן מגיב מיד בבעיטה לראשו של המעצבן וכך מסלק את אותו פחד מעיק.

זכור לי אותו מקרה בו הקטנה שלי רצה ונפלה בבית. היא נחבלה, ופצע נפער מעל עינה השמאלית.
דם ניגר, ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו אני אישתי והילדה בחדר המיון.
"צריך לתפור", אמר פלסטיקאי צעיר ועייף, והוביל אותנו לחדר מואר עם מיטת טיפולים במרכזו.
"תחזיקו אותה", אמר.
החזקנו,
והוא עשה את שלו ופצח במלאכת התפירה.
הקטנה צעקה ובכתה: "אמאל'ה, אבאל'ה שלי"... עוד עוד....
אני החזקתי בכח ובכיתי גם אני בשקט, ראשי מופנה הצידה.
לא רציתי לראות ולא רציתי שייראו אותי,
ידעתי שליבי איתה, לתמיד, והנה פיסה מאותו פחד מתממשת ואיני יכול לסלק בבעיטה את התכווצות הלב לנוכח הבכי שלה.

אף אחד לא מכשיר אותך לאבהות.
העידוד העצמי לא יעזור, לא אהיה אב "מצוין ונפלא" אלא אהיה אני ותו לא. התובנה הזו נוחתת לאט לאט.
אפשר להשתדל ולנסות, אך בסופו של דבר קיומה של ילדתי לא ישנה אותי אלא יוציא ממני עוד פן שייחשף על יתרונותיו וחסרונותיו.
יתכן ולא אהיה הורה טוב יותר מהורי שלי, לא "יתכן ולא" אלא "וודאי שלא".
אהיה אחר, זה בטוח, לטוב ולרע
ויום יבוא בו בתי תטיח בי דברים קשים כמו שכל ילד מטיח בהוריו ומוכיח אותם על חסרונותיהם, לא אחמוק מזה.

בסיום קורס ההכנה ללידה נדרשתי להגיע לפגישה נוספת שנקראה "מעגל גברים".
המנחה ביקש מכל משתתף לומר מהי המשמעות של המילה "אבא" מבחינתו, והקרקס החל:
"אבא הוא מנהיג ומוביל!" – הכריז אחד, "אבא הוא אדם המשתפר כל הזמן" – טען השני
וכאשר הגיע תורי, למרות שרציתי, משהו לא נתן לי להשתתף בחגיגת האופטימיות הקוסמית הזו
והתחלתי לסגור חשבון עם הדוברים לפני:
"או שאתה מנהיג או שלא. הילד שלך לא יהפוך אותך לאחד כזה", אמרתי לראשון.
"לא יהיה שום שיפור, כמו שלתוך זוגיות אתה מביא אך ורק את עצמך", אמרתי לשני, "מי שאתה - כך תהיה, לא תוכל לברוח".
כך היטחתי בהם את הפחדים שלי במסווה של ראייה מפוכחת,
וגם אם היבטתי נכוחה אל המציאות הקרבה ובאה בצעדי בחילות צירים ואפידורל,
היום אני יודע שעשיתי עוול לאבהות ולמה שהיא מביאה איתה.
לא יכלתי לדעת מה אחוש כלפי הקטנטנית שלי המפצירה בי להישאר איתה קצת כי אולי מפלצת מתחבאת מתחת למיטתה. לא ידעתי.