כמו חול על קרקעית הים

היא מוקפת באפלת חדר השינה
והגבר שלצידה נם את שנתו.
נשימותיו סדורות ובטוחות
קצובות כמו מטרונום.
"אפשר לנגן בפסנתר לפי נשימותיו" היא חושבת,
"אפשר לחיות לפיהן חיים" – חיים שפעם חשבה שהיא רוצה...

שוכבת על גבה בעלטה
ומנסה לדמיין את מראה פניו של הגבר האחר, ההוא,
זה שהיה בכוחו לעקור אותה מתוך האדמה הדחוסה והאפורה של חייה
זה שהבליח אל תוך עולמה לאחר שתיקה של שנים ואז נעלם שוב.
היא מדמיינת אותו, מציירת את פניו מולה
אבל הפעם דמותו חומקת, מרצדת.

זוכרת כמה מרגיע היה חיוכו,
כמה אהבה להביט בו מהצד ולחייך איתו
אך הזמן שעבר נותן את אותותיו בזיכרונה,
את פניו היא מנסה לבנות מולה בחושך, והן כבר מעורפלות
היא שולחת יד ומנסה לגעת
אך הוא מתפוגג
כמו מכניסה את ידה למים ומנסה לאחוז בהם
וכל פעם המים חומקים מתוך כף ידה הנותרת ריקה.

היא עוצרת, מוחקת הכל כמו צייר שאינו מרוצה מיצירתו ומתחיל בשנית.
מתי ראתה את פניו בפעם האחרונה?
היא אפילו לא זוכרת אם היה זה במציאות או בתמונה
שכן כל-כך הרבה זמן עבר.
הזמן... אותו כוח אדיר שאין שני לו,
זה שבכוחו להקים ולהחריב
זה שמרפא כל פצע וסודק כל אבן
הזמן מטשטש את דמותו של זה שהיה גבר חלומותיה
זה שהסעיר אותה לרגע קצר עד כאב.
מבנה שפתיו חומק מזיכרונה
היכן אותו חיוך שכל-כך אהבה?
היא נוזפת בעצמה - "איך יכולתי לשכוח?"
והקמטים בצידי עיניו, מה היתה צורתם?
והזיפים... אולי תזכור את מגע לחייו...?

התסכול גואה בה, היא נשבעה מזמן שלא תביט שוב בתמונותיו
המוסתרות אי שם במעמקי המחשב העומד דומם בחדר השני
מכיל את סודותיה בתוך קרביו
אלא תסמוך רק על זכרונה. אך הזכרון בוגד בה.
"לא יתכן שאני כבר לא זוכרת... לא יתכן..."
דמעה עומדת בקצה עינה
והיא בוכה בשקט בעלטה