כמו חול על קרקעית הים

בית קפה שנעים לשבת בו לבד בערב.
באר עץ ארוך וצר
וכיסא גבוה ליד חלון גדול ממנו נשקפת פינת רחוב תל-אביבי.
הספר שהבאתי נותר סגור
ואני מביט בהשתקפות שלי בחלון, ודרכה החוצה.

מוכר הפרחים כבר מקפל את הדוכן שלו ושוטף את הרצפות
ואני חושב על חיי בבית, איתה, והמבט התמידי החוצה דרך החלון...
עוד לגימה מהקפה הטעים.
"קפוצ'ינו צריך להיות מוגש פושר" - כך אני חושב לעצמי, "לא חם מידי".
כל באר-מן מכין ומגיש את הקפה בצורה אחרת
ועוד מעט אשוב ואכנס הביתה, אליה
והיא חמה ואוהבת כמו תמיד, כמו אתמול, כמו מחר
אך בכל זאת משהו תמיד מרגיש עצור, מת,
משהו בי הולך שם לאיבוד ונעלם.

שש עשרה שנה...
אילו רק יכולתי להבין את המניעים, את הכוחות הפועלים
המושכים אותי החוצה, למקום אחר
את כוחה של התערטלות הדדית במקום זר, מעורבבת עם שונות מסקרנת.
עלייה במדרגות לקראת דלת שאיני יודע מה מאחוריה.
צלצול בפעמון, קול נקישות נעלי עקב מתקרבות מהצד השני
וליבי הפועם איתן באותו הקצב: "קליק, קלאק"...
הדלת נפתחת ואישה מזמינה אותי פנימה בחיוך מסתורי... "בוא, תיכנס".
ריח שיער לא מוכר
מגע יד מטופחת, עדינה
מבט אל תוך עיניים זרות ומצועפות
שילוב הצבעים הניצחי, הפטאלי: שחור, לבן, אדום
שהוא נעלי עור גבוהות, תחתוני תחרה, עור חיוור חלק וענוג, אודם, לק, פיטמה, ערווה...
עיניי עצומות ואני נושם מלוא ראותיי: אישה.

ואז הרצון העז לפתור את השאלות:
האם שפתיה תהיינה רכות ומקבלות או גמישות וחלקות?
והטעם... מה יהיה טעמן?
מה יהיה טעם שפתיה האחרות?
והציפיה למשמע אותה אנחה...