share

היום בהיי
לאחרונה יש לי תחושות היי שנמשכות איזה כמה ימים ואז פתאום שוב ריקנות - שוב סוגרת את עצמי ולא עונה לטלפונים, מתאדה לכולם.
מוזר לי שכולם סלחניים וכשפתאום אני שוב במוד ושוב עונה כאילו לא קרה כלום, כולם מתנהגים רגיל.
איפה הכעס?
איפה הטענות?
אין איזה אחד שיגיד לי "חפשייייי"???
מה קרה לבחורים של היום..

איך אהבתי שכשהייתי ביום טוב אחרי כמה ימים לא טובים והייתי אומרת לו בחיוך "היייי מה קורה?" הוא היה עונה "חצי שעה חכי ליד הדלת" ומנתק.
וואוו כמה שהייתי 'סובלת' ממצבי הרוח המשתנים שלי.
ממש סובלת עד כדי כך שתמיד שבוע אחרי זה כשהישבן עוד שורף, הייתי חרמנית אש...

איזה דיכאון זה לחטוף את השפיץ של דלת הארון העליונה, ישר במרכז המוח

עכשיו באופן רשמי יש לי ראש גדול:-(

למלא את הסדקים אחריו זה לא עניין פשוט...אבל אולי אני גם לא רוצה למלא אותם בכלום...

אני זוכרת שהבן שלי הביא שלט לחדר עשוי מחימר. עבד עליו הרבה בחוג לקרמיקה של בית הספר.

כל יום היה מגיע הביתה ומספר לי איך הוא מתקדם עם "ההפתעה". היה אומר לי "אמא, היום הכנסתי את 'ההפתעעעה' לתנור כזה גדול"
למחרת היה אומר "אמא אמא היום צבעתי את 'ההפתעעה' בצבעים יפים וגם כתבתי משהו, זה סוד"

יום אחד הוא חוזר הביתה ואני רואה שהעיניים שלו נפולות.
אני שואלת "מה קרה חמוד? הכל בסדר?"
הוא עונה "כן..." סתמי
אני מחכה עוד טיפה ושוב שואלת "אתה עצוב?"
והוא אומר "קצת..."
שאלתי שוב "אז אתה יודע שאם תספר לי, אולי אוכל לסדר את העניינים ולא תהיה עצוב יותר?"
הוא הלך לחדר ולקח איתו את התיק. זה משהו חדש. בדרך כלל הוא משאיר את התיק ליד הדלת של הכניסה.
חיכיתי במטבח וכשהוא חזר שאלתי אם יש שיעורים, אמר שכן. אמרתי "בוא נכין ביחד?" אמר "אפשר אחר כך?" אמרתי שכן.
ישבנו אחד מול השני בשולחן וצבט לי בלב. ככה לראות אותו כל כך עצוב. עד שנזכרתי.
אמרתי "היייי מה עם ההפתעה? התקדמת היום?" והוא ענה "אמממ סיימתי" ואני "אז למה אתה כזה עצוב? תגלה לי?"
הוא קם והלך לחדר. הביא את התיק והוציא משם את ההפתעה עטופה בנייר מתנה.
חייכתי ואמרתי "וואוו עטפת יפה, אתה חושב על הכל מה?!"
ואז הוא אמר "זה כבר לא שווה" ותוך כדי הוא פותח את העטיפה וממנה נופלים שברים של שלט לחדר. שלט צבעוני, יפה, מעוצב כמו אמן.
חיברתי את כל החלקים וכשהוא היה שלם הוא היה מהמם.
"אז נשבר...זה קורה חמוד" אמרתי "יש לי רעיון, רוצה לשמוע?" הוא המהם לעצמו "מה" "רוצה לעזור לי לתקן אותו?" שאלתי "לא...זה לא יהיה אותו דבר....רציתי לעשות לך הפתעה..." קמתי בבת אחת ואמרתי לו "חכה מתוק" הלכתי למחסן וחיפשתי את הפאקינג דבק מגע שפעם קניתי. לא מצאתי. בינתיים אני שומעת אותו קורא לי מהמטבח "יש לי דבק אם את ממש רוצה" חייכתי לי.
התישבנו ביחד והדבקנו חתיכה לחתיכה. השתדלנו שהדבק הלבן של בית הספר, לא יבלוט לנו החוצה. השארנו ככה על השולחן וחיכינו שיתייבש.
בסוף היום אני מרימה את השלט בחתיכה אחת ואומרת לו "רואה? כמו חדש" הוא חיבק לי את הרגליים ואמר
"זה כמעט אותו דבר, כמעט, הסדקים האלה יבלטו תמיד, את עצובה?"


איך אפשר להיות עצובה כשיש לך ילד כזה מושלם. למרות שהסדקים יבלטו תמיד, אולי דווקא בגללם, השלט הזה היה מאז ומתמיד הדבר הכי יקר לי בכל הבית.

אני נעה בקיצוניות מדהימה.
מאד אוהבת שינויים, אבל לא יודעת אם שינויים כאלה חדים יכולים להשאיר אותי ממוקדת בדברים אחרים.
יש רגעים שאני קורנת, מאושרת, תחושת השחרור הזו אחרי יותר משנתיים, זה משהו שנורא חששתי מפניו. במיוחד לדעת שאם אני משוחררת מתוך בקשה שלי, כבר לא תהיה דרך חזרה. חשבתי שהשמיים יפלו עלי, מה שלא קרה, נפל עלי הרבה אור, נגעו בי הרבה קרני שמש מלטפות, אבל יש לי גם נחיתות. כאלה שלא הייתי אומרת רכות...
הרגעים האלה של הלבד, גורמים לי לחשוב המון ואז הגעגוע חודר את השריון החדש והנוצץ שלי, געגוע כזה שמצליח ליצור סדקים בכל מה שאני חושבת על הקשר עם האדון שהיה לי.
אני אוהבת אותו מאד
קודם כל כבנאדם, אחרי זה עבור כל ההשקעה שהשקיע בי, טיפח העצים חינך לימד הגדיל לי את הראש עד כדי כך שהיו רגעים שהייתי צריכה להכיר לי אותי מחדש.
בנאדם מיוחד ללא ספק. לדעתי הוא ישאר אדון שלי לנצח - בראש.
יש רגעים שיש בי צורך עז להתפוצץ, לכעוס, להביע את האכזבה שלי על זה שדבר כזה נגמר, לא עקרוני כלל אם נגמר בגללי או בגללו, בכלל על עצם העובדה שזה נגמר.

ברגעים האלה אני מסוגלת לזיין כל מה שזז....

אני צריכה חופש
הבעיה שחופש כמונח, הוא חופש אחר עבורי. החופש שלי הוא לגמרי החופש שיש לי כשיש לי אדון.

סתם ריק לי....

אני חושבת על זה, שדווקא כייף לפתוח את עצמי לחיזורים של אנשים "רגילים"
אני מאד נהנית מה"רדיפה" שלהם, למרות שיותר אוהבת לרדוף אחרי...
איכשהו, באופן מוזר, אני מצליחה ליהנות גם מהצד שבי המחפש את הרכות, הרומנטיקה, הלגעת לא לגעת...להיות מרכז עולמם.
ונהנית גם מהצד היותר הזוי שבי, זה שאוהב להיות כלום עבורם.

קשה לנתק קשר עם אדון קבוע
באופן מוזר, אני מוצאת שמתנהלת על פי דרכו עדיין.

במקום לכתוב לו מיילים, אני כותבת לעצמי מכתב כל יום.
במקום לבקש ממנו אישור, אני מדברת עם חברים ומוצאת לי את האישורים שלי.
במקום להיות לשימושו - אני משתמשת באחרים.

אולי אני בועטת בכל מה שהוא לימד אותי....

מה שהכי שורף לי את המוח, זה שלא ניראה לי שיש עוד אנשים שיצליחו לגרום לי כל כך לרצות לרצות אותם.
אולי יש
אבל קשה לי להאמין שיצא לי לפגוש כאלה.

בסוגריים, חייבת לציין, רגע סוגריים: (יש מן תחושת שחרור נעימה באוויר, לצד חסך...)

אנחנו קצת בבעיה...
לא יודעת אם להיות עצובה או שמחה.
יש בעיות שמתבררות כבעיות שמחות. אבל את זה יודעים רק בדיעבד.

לאחרונה קצת התנתקנו, אנשים קוראים לזה משבר אמון.
ביקשתי להשתחרר
יותר כדי לראות אם אני בכלל אחסר לו.
הוא ניתק איתי כל קשר, בהתחלה היה לי נעים, הכרתי פה ושם.
אבל הוא השאיר חלל עצום
כתבתי לו שרוצה שיחזיר אותי
הוא גרם לי לעשות שמניות באוויר כדי להוכיח שראויה
כנראה שהוכחתי כי הסכים.
אבל אחרי שהסכים דברים כבר היו אחרת.
כבר הכרתי כמה בחורים שהתחילו לחזר אחרי.
ממש בסמוך ליום שהסכים גם התחלתי קשר, רגיל (ככה חשבתי)
ניסיתי לתמרן.
הוא אהב לקרוא לי 'זונה שלי' אבל הוא לא יודע עד כמה יצאתי זונה.
אבל הוא לא טיפש....
הוא קרא לי אליו והגעתי
הוא סימן אותי כל כך חזק עד שסיפרתי לו הכל.
אני לא יכולה איתו, אבל אני גם לא יכולה בלעדיו, הוא מקובע לי בראש.
יום למחרת הבחור איתו אני בקשר, התקשר ורצה להיפגש.
צרב לי
לא רק בישבן
צרב לי בלב
עשיתי טעות ולא יודעת איך לצאת ממנה...
את הבחור דחיתי טיפה, אבל לא ניראה לי שהסימנים יעברו כל כך מהר.
לא יכולה לספר לו
התברר שהוא עצמו סוג של אדון.
בינתיים כנראה שאתנתק משניהם.


ועוד הוא קורא לי זונה שלי....

פאק

יש משהו בקשר ארוך טווח שגורם לבנאדם להרגיש תשישות.
פתאום הוא לא צריך להישאר על המשמר כל הזמן.
בוטח מדי? יש דבר כזה מדי?

הנה אתה רדום במיטה. ועוד אנחנו רגילים להתקלח יחד....
תתעוררררררר אני עושה מעשים אסורים עכשיו אתה לא רואה????

פעם קראתי מאמר על זוגיות והיה כתוב שם שהמקסימום שמישהו יכול להישאר מעוניין במאה אחוז, זה למשך 5 שנים.
אז שתדע לך שאם תירדם לי ככה כל השלוש שנים שנשארו....אני אכתוב מאמר חדש!

טוב.
די.
יש בכל זאת דברים שיכולים לגרום לו להתעורר.

אני אלך לבקש סליחה שבאתי לבקר:)

אני אוהבת להחליף איתך עונות.
איך אתה יודע להתאים אותי לכל עונה...
עכשיו אביב
ואני אוהבת ללמוד להסתגל מחדש לחום
ללמוד שוב, כמה יכולה לספוג
עד שנגיע לחוף הים, הגוף שלי כבר ירגיש בבית מתחת לשמש.

...שהלילה הוא יציע לי...
לא נישואים:)
טיול
לגרמניה
או שאני מדמיינת...
ואם כן,
אז למה אני כבר יומיים מתרגמת לו חומר מעברית לגרמנית...?
Willkommen Deutschland

:)

גם עכשיו אחרי שהורדת אותי בבית ויש לי קשיי הסתגלות חדשים לישיבה על ישבן צורב, עדיין לא מרגישה ששילמתי מספיק...
מישהו שם למעלה אוהב אותי אין לי ספק.
לפעמים אני מרגישה שלהבין מה קיים בך זה הרבה מעבר לבינתי.
היכולת שלך להתאכזר אלי בצורה אבסולוטית, עם להאמין במה שאתה עושה ומנגד היכולת שלך להעניק לי את כל הלב...

לא היינו מבלים את הלילה יחד אם לא הייתי מקבלת אוויר.
הפעם לא אתה סיפקת לי חמצן, זה זמן טוב לתת קרדיט למישלי המדהימה. שהזכירה לי באותיות ורודות על גבי לבן, שיש גם אותי בתוך התמונה.
אתה רואה....לא כולם כאן פסיכים...

היו חסרים לי הכאבים בגוף, אלה שמלווים אותי בך למשך כל היום, מהרגע שנעלמת התחושה הזו, זה הרגע שאני מרגישה צימאון - לך.

תודה על לילה מדהים!
ואל תשכח להחזיר לי את הכרית המיוחדת שלי, אחרת לא אוכל לשבת כשאתה עושה קידוש:-)