|
|
|
כמה רציתי לזיין אותך
פשוט לקחת אותך
להפוך אותך על בטנך
להפשיל את מכנסייך
את תחתונייך להוריד
לשלוף את איברי
לשפשף אותו עלייך
לסתום את פיך בידי
לדחוף אותו בכוח
קשה לתוכך
להרגיש נשיכתך
לזיין ושיכאב
להרטיב בזרע
לכי לשטוף
לכי להתנגב
תחזרי אלי
נקיה כמו ש
אני אוהב.
כשהמלים הן עמוד התווך ונושאות במשקל העצום של האשמה העצמית הן לפתע מתגלות במערומיהן, חשופות ומבויישות כי נתגלתה ערוותן ברבים, או אז קורס הכל תחתן וקוראים להן היסטוריה.
העבר שר קינה לעתיד בהווה, המלים מתרופפות, מתמעטות מאבדות אחיזה ומשמעות, רק הסוף בסוף ישים לו את סימן הקריאה בקצה המשפט.
במשפט זה אשם אחד בלבד, אינסוף מושבעים, גזר הדין ידוע על כן השופט יצא לשחק בלהיות אלוהים.
מדוע זה לכתוב אותן, קעקוע על עור, כדי שאזכור ולא אשכח.
קחו עט ודף, אלו העצמות שיוותרו בארכיאולוגיה של המחר.
היסטוריה של עתיד ידוע מראש.
בעולם חסר פנים
נתתי לך שם
להיות לך לגדר
להכיל את עצמך
בעצמי
בראתי מאין
את שלא היה קיים
ובשואה בכיתי
כשהכל גז ונעלם
אוויתי
שכחתי אותך
כלואה בין עצמותיי
איבדת ותש כוחך
לא רצית לחזור
לעצמך
צללתי עמוק עמוק
באמבט רדוד
את צפת בקלילות
בתחתית נותרתי
שקוף
כשהלילה עובר והחושך נשאר, כמו שומר ראש המבקש לשמור עד מוות כי ככה אומן, ככה נשאר הוא לצדי, דואג שלא אשכח שהוא שם. אז אם לרגע במפגיע צצה מפינה אפילה קרן אור מלטפת, הוא יקפוץ ויחסום בגופו הרופס כל זיו, ככה אני ניצל משריפה איטית אבל לא מבעירה פנימית.
לילה טוב.
איך זה שאני כותב בשפה שאני לא מבין
ובאותיות שאני לא מצליח לקרוא?
שאלות תמוהות,
רק זכר של תקוה חרוכה כנראה,
אז אני כותב.
-זארטוס
-------
כמו זונה שלא מתאהבת
בלקוחותיה הלילה
מתנשקת איתי אומרת
שאוהבת ומוצצת
אז גמרתי בך שוב-
בפנים, כולך מלאה בי.
מחלצייך חלצתי הבטחה
לעתיד שכבר יבוא.
כמו זונה לא התאהבתי.
שלמתי את מחיר הסיבוב.
נגבי אותי ממך בשאט נפש.
הטיחי את שאריותיי בפח.
ולו לרגע היית רק שלי,
אבל אני הרי קליינט
הן את הבטחת לעצמך
שלא תתני את נפשך
רק את בשרך הנטוש.
כמו זונה גמרתי.
תפש צורה מעוותת הבלוג הזה. אולי זו הצורה שמוחי התווה, לא ממש כותב בצורה ישירה ופשוטה, כנראה שכלום לא נראה לי פשוט.
אדם חדש בחיי בשבועות האחרונים, חודרים זה לנבכי נשמתו של זה, כן יש מחסומים (מי יכול להאשים, אנחנו חיים בתוך טרור), חלקם הוסר, שאריתם עדיין לא.
הקיץ ממשיך להצליף בשוט הלחות שלו, מחכה לחורף הקריר והצונן.
יום רטוב שיהיה לך.
-זארטוס.
...סחרחורת, הקירות נמרחים, הקוים מיטשטשים, כל מה שנראה קודם לכן עומד ויציב עתה דוהר במחול שדים, במרכז אני, שוכח את מה שלמדתי בגיל שנה ונופל אפיים, אוחז באצבעותיי בחוזקה ברצפה החלקלקה כדי לא ליפול. זרועות חשופות מעור עטויות שאריות בשר אכול רימה מושטות ואוחזות בעקביי, שורטות המה את עורי והכאב מחלחל עד עצמותיי. נשאב ללא יכולת התנגדות, עיניי כבר חסרות תועלת, איני יודע מתי עצומות הן והמראות הן פרי הזייתי ומתי הן פקוחות, הקו הדק דהה ונמחק, האבחנה נעלמה. ילדה קטנה, אוחזת בובה, כפותה למוקד, קהל אנשי זאב צופה, מריע ומזיל ריר, היא אינה בוכה, אינה נראית מפוחדת, עיניים תמימות, הבטתי בה, כף ידה הקטנה קפוצה בחוזקה, כל השאר רפוי. הנה זרחה לה השמש, היא נעלמה והחבלים נותרו ריקם, אנשי הזאב הפכו עורם, לבשו חליפות והתפזרו.
כאב חד חשתי בקצות אצבעותיי, הבטתי בהן, הבחנתי כי הציפורניים נעקרו, והנה שוב אותה אחיזה נוראה משכה אותי והטיחה אותי בחוסר אנושיות, זעקתי אך לא שבב של קול יצא מגרוני החוצה הכל חדר פנימה הדהד בגולגולת, ייאוש עלה בקרבי, הנחתי את ידיי על אוזניי כדי לא לשמוע כלום, לאטום עצמי, אך ללא הועיל... (פה הסחרחורת נעלמה, לפחות עד הפעם הבאה)
לפעמים אני רוצה שתשכחי,
לזרוק אותך לילדות,
לתלוש לך את עלי הכותרת,
להחביאך בין סדינים לבנים,
לא לשחרר אותך לעולם.
עולם מדומה אבנה-
חומה סביב לך.
תהי לי קודש הקודשים.
דם על מזבחך אתיז
לפי כל כללי הטכס.
אחלל את קדושתך.
אחדור אל בסיס משכנך.
בקול חנוק תתחנני
אבל הטומאה לעד תחרט-
על עורך המאדים.
בבגדי אסורים תזחלי.
שרוטה וחבולה תיעצמי.
ובבוקר הכל ישכח-
בין סדינים לבנים
החבאת זכרונות מרוטשים.
לזרוק אותך לילדות,
לפעמים אני רק-
רוצה שתשכחי.
חתכי עצמך לקוביות.
רוצה אני שתשלחי אותך אלי,
כל כולך, כל טיפה.
רוצה שתתני לי עצמך.
מחקי את פנייך.
אצייר כפי שארצה.
את תהיי שלי בלבד.
אני רוצה לגעת בך.
כל חתיכה למשש בידיי.
ארכיב אותך מהתחלה.
אלוהים לא הצליח.
הנה ככה בדיוק.
כמה טוב שאני קיים.
מה היית עושה בלעדיי?
עכשיו את חיה -
עכשיו את לא.
רק נהר של עצב הגואה ומציף את כל האדמה הכבושה, היו פה אנשים הם מתו מזמן, רק שקט שאחרי סערה חולפת, עוד מנצח ללא מקהלה שבוכה, מוסיקה שלא תשמע, רק הדממה. אמא עם ילד מת מחובק -לשוא. רוח אלוהים מרחפת, הכל קפא פה ותוהו ובוהו על פני. תהום למרגלותיי - עוד קולאז' של מלים שאתם קוראים(?).
-לשוא.
הרואה הבלתי נראה.
הנה שוב אני כותב, לא קרה דבר למי שתהה,
רק ימים ולילות שעברו במחשבה, תהיה ושתיקה
לא הכל יכול להכתב, כוחה של מלה אינו בלתי נדלה.
כל הזמן תוהה ומסתכל עמוק פנימה לפעמים אני רואה את כל העולם שם, ממש את כולו.
לעתים אני חושב שכל העולם יכול להעלם או אז אני מרגיש ריקנות איומה שנוברת מבפנים החוצה.
ימים רגילים עוברים על כוחותינו, עבודה ושאריות לימודים.
נ.ב מספיק אחת שתקרא פה וזה יעשה לה נעים (או בחילה בלתי מוסברת) וזה יספיק.
ותודה לכל האישונים שממשיכים לעקוב 😄
תתכבדו בדבר חדש שכתבתי (תעשו כאילו זה טעים):
תהי לי אישה.
------------------
תהי לי אישה.
רוצה אותך כשדה תחתיי
להמטיר את גשמי הזלעפות מעלייך.
חרוכה ומחורצת כלאחר שריפה
מלטפת עצמך בין חריצי תשוקה
נאנחת וצורחת מכאב עתיק יומין.
אבוא אלייך בלילה אחרוש את תלייך
אהפוך כל פיסה ואחשוף מעייך.
אנעץ את אצבעותיי עד זוב
עד כי תתבקע האדמה הבתולה
ותבלע אותי ברחמה.
תהי לי אישה.
אבוא אלייך כמו חקלאי ואטע.
אשקה את שורשיי בנוזלייך ואצמח
יחדרו אלו פנימה ויהדקו האחיזה
לא ישאר לך ולו גרגיר עפר חופשי.
שרועה עד האופק אשר ציירתי לך
מבקשת לא להרגיש מאום
ככה פורשת לרגליי את כל כולך.
היית שלי כשדה.
כאשר גשמיי פסקו יבשת תחתיי,
כל שנותר - עץ עבות נטוע בתוכך
שורשיו מפותלים ועמוקים
גוסס אט אט בלי להרפות -
את אחיזתו.
ואז הכל נהיה שחור
עיניים לא ממצמצות
ידיים רועדות
הכל נוטה
הכל נעלם
בשקט מוכתם בצרחות
של ילד קטן
שהבין
ורצח את נשמתו
עוד קרבן אחד
ומה זה משנה
כלום לא השתנה
כלום
ואז הכל נהיה שחור
