רקוויאם לבלוג

:-(

לפעמים כל המחשבות מתות, בראש משתרר שקט מהול בלחשוש רוחות רפאים.
זה אני עכשיו, שמח על האבדן.

בעולם הבא
---------------
'איפה אתה?', בעולם הבא, עניתי בלי לדעת למה בדיוק זה מה שאני עונה, 'נו ברצינות, תענה לי', המשכתי בשלי, בעולם הבא, על כס מלכים מפואר, כזה עם משענת עד לעננים, אבסורדי שאין פה אף לא ענן אחד, יושב לי בניחותא ומתרפק. לפתע מגיע אלוהים אל מול הכיסא ומבט כועס משהו על פניו, פותח את פיו וקורא לי לפנות את כסאו, אני מביט בו במבט אדיש ושבריר חיוך בקרן זוית הפה, מה שהעלה את חמתו מסתבר, שב ופתח את מלתעותיו, 'רד מן הכיסא תכף ומיד!'. הנחתי את שני המרפקים על המשענות המרופדות, נשענתי לאחור, בהביטי בו עלה בי שמץ של רגש חמלה כלפיו, מה שמיד נמוג כלא היה, לא הגיע לו רחמים. ישבתי כפסל ללא ניע. הנה הוא נעשה קטן יותר לפתע, נפל אפיים והחל בוכה בכי מרורים, מתפתל למרגלות הכס. קמתי ללא יראה ואמרתי לו 'קח, הנה הכיסא, זה כבר לא ישנה את העובדה שאתה כבר לא אלוהים'.
'איפה אתה?'
בעולם הבא זה קרה, הייתי שם.


לילה טוב לכל דרי הכלוב.
זארטוס

היום הייתי בניחום אבלים, שוב שמעתי את המאמר 'הכל הבל הבלים', אני מסכים עם המאמר לחלוטין, אבל למה כשאומרים אותו הוא נשמע כל כך לא אמיתי, אם הכל הוא הבל אז למה ממשיכים?
הרי במקרים כאלו, כמו בשבעה ושאר מקרי אבל, זה הזמן לעצור ולרדת מהמסלול המהיר לשוליים לכמה רגעים ולראות שהכביש הוא רק כביש ובסופו מה? אולי תהום שחורה ללא תחתית או שמא גן עדן (כל אחד והגן עדן שלו) אולי פשוט כלום.
בכל אופן יש משהו מיוחד כשהרבה אנשים מתקבצים לאחר שאדם אחר מת, ממש תרגיל בסוציו-פסיכו-לוגיה פילוסופית.

בלי קשר ישיר לביקור שלי בשבעה, מאוחר יותר כתבתי את הדבר הבא, לא, לא משורר, זמן רב לא כתבתי, אבל בימים האחרונים... פרץ של מלים.

לילה טוב לכל הקוראות והקוראים 😄

בואי מצצי
----------------
בואי מצצי אותי עד לשד עצמותיי
תשאירי אותי חלול ונבוב
כך אוכל לצוף כמו קצף ביוב.

כך חסר משקל לכל מקום אגיע
ממש כמו אלוהים בכבודו ובעצמו
רק בלי היומרה שבראתי את הכל.

בואי תחבי את ידך לחלל בטני
הוציאי נא את הכל אל תותירי דבר
בסוף רק מלאי אותי מילוי בובות.

עכשיו רק נותר לך לקחת שפתון
תאפרי אותי הכי יפה שאפשר
אהיה יפה רק בשבילך, בשבילי -
כלום לא נותר.

לא ארבה במלים,
ימים חמים ולחים עוברים עלינו, נמסים ודביקים, ממש כמו מיצי ארטיק הנמס על האצבעות, ואל תגידו: 'מזגן, אל תתלונן יש מזגן', לא אוהב מזגנים.

הנה החום כנראה גרם לי קצת להזות, אתם מוזמנים להזות יחד איתי, מבטיח שלא יהיה נחמד.

----------------------------
בא לי לעמוד בקומה שמונים
בבנייני התאומים
להביט בחלון
בשעת בוקר מוקדמת,
11 ספטמבר

בא לי לנסוע ברכבת מעיר לעיר
בספרד החמה
11 למרץ

כמה בא לי להיות דה קפריו
צעיר שהתגנב לספינה
שפגעה בקרחון
1912

להיות בגבעת גלגלתא
נעוץ ומדמדם
נצרב מקרינת השמש
לפני 2000 שנה

כמה בא לי.

בדרך לעבודה בבוקר מוקדם חלפו בי מחשבות, משהו מבפנים צף ועלה לו והמלים 'הכנסתי אותה לצינוק של שתיקה שם אין מוצא רק שקט נוראי' הדהדו בי, בערב בבית כתבתי והתחלתי במלים ששעות קודם לכן שוטטו בראש.

זו פעם שניה שאני מעדכן כאן את הבלוג, לא ממש מגובש בדיוק בדעתי מה יהיה בו, חוץ מזה שהוא יהיה שלי.

שבת שלום לכל הכלובאים והכלובאיות.


צינוק השתיקה,
*******
מבלי שתשימי לב כרכתי סביבך חבלים עבותים, משורגים וקשים. בצורה זו השארתי אותך ללא יכולת לנוע, אבל את לא ראית אותם, את החבלים, הבטת בי והרגשת חום ואהבה - ליטוף על לחייך, אני הידקתי והעצמתי את הקשר, הייתי שותה את שתיקותייך ושתקתי בעצמי, אדישות זה אני, וכשהיית רק שלי לא יכלת לברוח, גם לא יכלת לרצות בזה כי אמרתי לך שאת שלי, הטלתי אותך לצינוק של שתיקה רק אני ואת.
לפתע הבטת בעיניי ונבהלת, הכל היה שם שחור, שאלת, צעקת - ואני נאלמתי ולא פציתי פה, ידעתי כי בקרבך את עולה באש, עינייך רשפו וזלגו לבה לוהטת אשר שרפה ואיכלה בך. כן יכולתי לכבות אותך במבט אחד מזוייף, ידעתי שדי בזה שארגיעך בחיוך, אך זה לא בא. נטשתי אותך ועזבתי כשכבר לא נותר לך כוח כשהרגשת בסוף.

רציתי לחזור ולשבור ולנתץ ולשחרר אותך מכלאך, רציתי ולא יכולתי, את לא ראית את החבלים שקשרתי סביבך את לא ראית דבר ולא חשת בצריבת העור המאדים-מכחיל, אז איך היית אמורה לראות כי אני נמצא באותו מצב? נטשתי אותך לאנחות, ואת בוכה, אולי אני לא מסוגל לכבות את הלהבות אבל הזמן והדמעות לודאי יוכלו.

את מעולם לא עזבת אותי, תמיד נותרת בקרבי, מי האלוהים שיוכל להדיח אותי מלזרוח בעולמך כל יום כחמה המגיחה מעל העיר העתיקה? רק חסר עיניים שלא רואה את האור הבלתי נדלה שאת מקרינה, אותו אור שלעומתו השמש היא פנס רחוב מעומעם.

די, צרבתי והכאבתי, לא עוד, הביטי בעיניי, אל תבהלי - כבר לא שחור.

בבקרים מסויימים אתה מתעורר ועדיין חושך בחוץ, מביט אל השעון בציפיה לשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שהעין מתמקדת בשעה הראש כבר מוטל חזרה על הכרית בשינה עמוקה, עד ליקיצה הבאה. הבוקר היה שונה, היקיצה, לאחר מכן התמקדות בשעון, הדקות והשעות התערבבו למן מספר לא מובן, קריאה שניה ושלישית של השעה, השינה העמוקה נעלמה לה כליל בינתיים, עכשיו לא בוקר החליט המוח לאחר התייעצות קטנה עם העיניים, צהריים, חצות יום ולא חצות לילה, למה חשוך בחוץ התרוצצה בראש מחשבה, הראש קרס לכר המיוזע, בנוסף לתמיהה הזו החל חום להציף את הגוף כולו, זיעה חמימה ודביקה.
לאחר שהמוח תפס שעכשיו השמש נמצאת מעל הראש, רק אז העיניים הבחינו באור, אור קלוש, לא שזה שינה משהו בהרגשה החשוכה, האפילה והמבט המזוגג בתקרה, כמו תהום שנמצאת תלויה מעל המיטה ורק מחכה שתקום כדי לשאוב אותך ולהותיר את הכל מאחור, השאלות התהיות המחשבות, 'פה אין את זה, כדאי לך לקום, כדאי, שששש'. עצמתי עין והלב הלם, מלווה בתחושה של אויר חם בקונכייה של האוזן, אויר חם מדי, כולי מבוהל מתהום שחורה שמשדלת אותך לקום מהמיטה.
דקות עברו, הלחישות נחלשו, העיניים נפקחו, היא כבר לא היתה שם, קמתי, לא בלי חשש, בוקר.