בבקרים מסויימים אתה מתעורר ועדיין חושך בחוץ, מביט אל השעון בציפיה לשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שהעין מתמקדת בשעה הראש כבר מוטל חזרה על הכרית בשינה עמוקה, עד ליקיצה הבאה. הבוקר היה שונה, היקיצה, לאחר מכן התמקדות בשעון, הדקות והשעות התערבבו למן מספר לא מובן, קריאה שניה ושלישית של השעה, השינה העמוקה נעלמה לה כליל בינתיים, עכשיו לא בוקר החליט המוח לאחר התייעצות קטנה עם העיניים, צהריים, חצות יום ולא חצות לילה, למה חשוך בחוץ התרוצצה בראש מחשבה, הראש קרס לכר המיוזע, בנוסף לתמיהה הזו החל חום להציף את הגוף כולו, זיעה חמימה ודביקה.
לאחר שהמוח תפס שעכשיו השמש נמצאת מעל הראש, רק אז העיניים הבחינו באור, אור קלוש, לא שזה שינה משהו בהרגשה החשוכה, האפילה והמבט המזוגג בתקרה, כמו תהום שנמצאת תלויה מעל המיטה ורק מחכה שתקום כדי לשאוב אותך ולהותיר את הכל מאחור, השאלות התהיות המחשבות, 'פה אין את זה, כדאי לך לקום, כדאי, שששש'. עצמתי עין והלב הלם, מלווה בתחושה של אויר חם בקונכייה של האוזן, אויר חם מדי, כולי מבוהל מתהום שחורה שמשדלת אותך לקום מהמיטה.
דקות עברו, הלחישות נחלשו, העיניים נפקחו, היא כבר לא היתה שם, קמתי, לא בלי חשש, בוקר.
לפני 20 שנים. 15 ביולי 2004 בשעה 20:29
