לפני 20 שנים. 24 באוגוסט 2004 בשעה 10:15
כשהמלים הן עמוד התווך ונושאות במשקל העצום של האשמה העצמית הן לפתע מתגלות במערומיהן, חשופות ומבויישות כי נתגלתה ערוותן ברבים, או אז קורס הכל תחתן וקוראים להן היסטוריה.
העבר שר קינה לעתיד בהווה, המלים מתרופפות, מתמעטות מאבדות אחיזה ומשמעות, רק הסוף בסוף ישים לו את סימן הקריאה בקצה המשפט.
במשפט זה אשם אחד בלבד, אינסוף מושבעים, גזר הדין ידוע על כן השופט יצא לשחק בלהיות אלוהים.
מדוע זה לכתוב אותן, קעקוע על עור, כדי שאזכור ולא אשכח.
קחו עט ודף, אלו העצמות שיוותרו בארכיאולוגיה של המחר.
היסטוריה של עתיד ידוע מראש.