לפעמים אני נתקפת צורך להקיא מתוכי את מה שיש בי אז אני לוקחת דף לבן ועט כחולה ומנסה. כלום לא יוצא לי כמו שאני רוצה, לא מסוגלת להוציא את האמת שכלואה בי. ואני רוצה כל כך רוצה. קשה לי עם חשיפה אז אני מטייחת את הכל עם הומור מתובל בציניות ובעיקר עסוקה בלהרחיק. זה פחד. פחד שיתקרבו מדי.ואני משוחחת מדי פעם פה ושם ולא חושפת. אפילו את העיר שבה אני גרה אני לא חושפת. ואין לי באמת ממה לפחד אבל הפחד שיכן עצמו בתוכי כל כך מזמן שאני כבר לא זוכרת איך זה לחיות בלעדיו.
דווקא פה ישנה הרגשה מזויפת שאפשר. אבל לא באמת. כי אי אפשר. ושוב אני מתרחקת ממה שרציתי לומר זה כבר טבע שני. הרגל מגונה שאני מסרבת לנטוש. אני שומרת על הסכר מכל משמר שלא תדלוף אף לא טיפה. וככל שהזמן חולף זה הופך קשה יותר ויותר.
מחשבות מטונפות חולפות בראשי כמעט מדי יום ואין מוצא. לפעמים בא לי לנסוע למדבר לחפור בור ולצעוק לתוכו את הכל. אני מחייכת לעצמי חצי חיוך כי יודעת שגם את זה אני לא אעשה. וכך עובר לו יום ועוד יום והימים הופכים לשבועות וחודשים והסודות שלי רק גדלים.
הלוואי ואוכל לשחרר ולנקות ולהרגיש קלילה וקלה, כי המטען הזה מכביד ומקשה ומצטבר ומעלה אבק והזמן משקר הוא לא מביא הקלה.
