הקולוסיאום הפרטי שלי

שושופינג. אחת ה"מטלות" החביבות עלי.

עד שאני נתקלת בנעל שכזאת וכל מה שאני מצליחה לחשוב זה מה לעשות עם הנעל הזאת חוץ מלנעול אותה יפה יפה..

שעת ערב לא מאוחרת, אני עולה על "מדי נוח" גופיה ומכנס קצרצר, מורחת קצת איפור על העיניים והשפתיים, פותחת את הדלת לחברים שהולכים להשתלט לי על הבית לכמה שעות, סוגרת את הדלת מאחורי, מתניעה את הרכב ומתחילה לנסוע.

אין מעלית, אני מטפסת. בקצה המדרגות דקות ארוכות של חיבוק בלתי נתפס וגעגוע שזורם בוורידים. חצי שעה מאוחר יותר מגיע משלוח מיוחד, ואני מצחקקת.

לא. אני צוחקת עם דמעות.

אני אוהבת אותו. ולא רק כי אצבעות הידיים שלו מטיילות על הגוף שלי ברוך שמצליח לגרום לי לגרגר בהנאה. ולא רק כי כל שניה שלנו יחד היא תשוקה פסיכית. ולא רק כי הוא מדבר אותי. באותו הדיאלקט שאני מדברת. ולא רק. הוא עושה לי ככ טוב שהמילה שמחה מתגמדת.

כרוכים יחד. שעתיים נעימות של שינה נטולת חלומות. אני לוקחת את כוס הקפה שלי, סוגרת את הדלת מאחורי, יורדת במדרגות מתניעה את הרכב ומתחילה לנסוע.

***

בוקר. אוויר נעים. הדלת פתוחה, אני במרפסת מעשנת סיגריה. 

הנה געגוע ששורף אני חושבת לעצמי, הדקות הראשונות מוכיחות לי שיש דבר כזה חיבוק שיכול לסחוט ממני כל טיפת אוויר. וזה נעים לי. אני מוצאת את הגעגוע לנשלט המיוחד שלי פועם לי בנימים הקטנים של הגוף. אני מעבירה ידיים מלטפות. אני אוהבת אותו.

אני רעבה.

אז אני אוכלת. היטב.

אני מלבישה עליו אזיקי עור, שאחרי כאב בלתי נתפס הוא מצליח לקרוע אותם. בדיוק באמצע. אני מציירת עליו שטפי דם שמעוררים לי את הדגדוג המוכר והנעים בבטן. אני מזיינת אותו עם זין באורך היד שלי, בלי רחמים. בוטשת בו ונותנת לו להתקפל ליותר חלקים ממה שאני יכולה לספור. אני הופכת לו את התחת לאדום, והיד שלי צורחת אושר מזוקק. אני מצליעה אותו. דואגת לכאב שרירים עמוק ברגליים. ובכל צעד הוא יידע למי הוא שייך. אנחנו מדברים על התמסרות ועל תחושות שלו. על רצונות שלי שהופכים להיות רצונות שלו. על שייכות שגורמת לנשימה להיעצר. על התבטלות וכאב. על אהבה וכאב. על קרבה שגדלה בטור הנדסי. על חיים שלמים של אושר.

ואני לא צריכה לבחור. פשוט לא. אני חיה את החיים שלי במלואם, ונותנת למילה חופש להדהד אצלי כל כך חזק, שאני לא מצליחה לשמוע שום מילה אחרת שתחליף אותה. אם זו לא ההגדרה לאושר, חייבים להחליף אותה. למילה הזאת בדיוק.

אה. חזרתי לניק הישן שלי. התחשק לי. זו סיבה מספיק טובה.

בין הכתף לבית השחי, "תלחצי חזק. קצת ימינה וטיפונת למטה" ככה הוא אמר אחרי. נוצר סימן של שפתיים ושיניים. אדום יפהפה. כחלחל בהתהוות. בטח שטף דם מרעיד עוד כמה שעות. ועל המיטה במרפסת חשוכה, עם אוויר נקי של יער (או חורש..) הוא סיפר לי בעיניים מבריקות שהוא לומד לנשום שוב. אותי.

ואני חושבת על מילים חדשות שנכנסו לחיים שלי. לומדת למולל אותן נכון בין האצבעות והשפתיים. ונותנת לעצמי את החופש להבין שיש רגעים מסויימים בחיים שלתת להגדרות לתחום לנו את הגבולות זה להיות בערך הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות. אז אני לא. אני לא תוחמת את הגבולות שגם ככה אין לי ואנחנו מדברים המון על מה ומי שאנחנו בתוך המערכת הזאת. ואני מרגישה (כמו שנעים לי לומר שהוא אוהב לומר) שכלום כבר לא חורק בקצוות.

ערב אחד על כוס קפה, סיגריות והרבה מאד שעות צחקנו עם דמעות, שלושתינו.  ואז היא כתבה לי שהיא אוהבת גם את מה ש-שלי, אחותי.                

אני קוראת לו בלב האיש שלי. ולא רק שם.

ואז הייתה שבת בצהריים. סביב שולחן זכוכית עגול על גינת דשא סינטטי ירוק (הקיץ. הקיץ אני מחליפה אותו!) ישבו כמה חברים וונילים למהדרין, ומטורפת אחת. הטלפון שלי משמיע צליל קבלת הודעה, אחת שחרחורת מרימה את הנייד מעיפה לעברי מבט מצחיקמוזר ואז פוצחת במונולוג שנשמע משהו בסגנון: "אתם והמשחקים שלכם, מה אתם בני 12? זה בכלל צבע בטוח לעור? זה יורד במים? לא צריך להשחית את הגוף... מה אתם עושים עם זה? למה בכל צבעים כאלה? מה.....?"

אני פורצת בצחוק מתגלגל. בעיקר כי אני מבינה שהיא צוחקת, הן יודעות עלי, זה בסדר. גם ככה אני מקיפה את עצמי אנשים שיקבלו אותי כמו שאני, על כל המרכיבים. אני מסתכלת על ההודעה.

"אני מצהיב, את צריכה להסגיל אותי שוב". הוא כותב.

ואני מחייכת חיוך ענק של צהרי שבת אחת, כמה חברות טובות ואחד אהוב מהצד שלי בדיוק.

שבוע טוב!

קרופ. עולהויורדעולהויורד. עולה. יורד. הצלפות כמעט סימטריות. סימנים יפהפיים של אדמומיות מבורכת. שריטות ונשיכות. ככה. כמה דקות אחרי זה מרגיש כמו כוויה.

***

אני שולחת יד ממוללת. מרגישה את הירכיים. היד שלי מחוברת לקיין מעץ בעל ידית אדומה. עולהויורדתעולהויורדת היד שלי עולה ואז יורדת. כמה שעות אחרי, הוא צולע מאושר.

***

משהו. כבר לא כל כך זוכרת. גם עולה ויורד. היד שלי מחוברת לאותו המשהו. אני כבר לא כותבת שהיד שלי עולה ויורדת. זה זרם בלתי פוסק של חלקיקי אושר שמסתובבים באוויר. התחת שלו מסומן כהוגן. בוקר אחרי הוא ישלח לי תמונה של שטף דם בעל צורה נהדרת, כזה שיעמיד לי.

***

לימדתי אותו להיאנח במקום לחרוק שיניים. אנחות עמוקות ושקטות. ברגע מסוים הוא חורק לי שיניים ומספר לי שהכל שורף לו. אני מכניסה אותו למקלחת מסבנת היטב את כל מה ששורף מגלה נקודות חדשות נפוחות ורגישות, מעבירה אצבעות אוהבות, שוטפת במים חמימים.

ואז מנגבת היטב. 

***

הוא מלקק את עצמו מעל כפות הרגלייים שלי ואני מחייכת. הנשימות שלנו עולות ויורדות. כמעט כמו קצב מתואם.

ככה.

וזה רק בגלל שהקצב שבו הוא נושם, הוא קצב שלי.

מסתבר שאפשר לאזן כמעט הכל בחיים. נו טוב, לפחות אצלי זה ככה.

ככה ופרופורציות.

אתמול, ישבתי לשיחה צפופה עם אחותי מילונגה. ככה, קפה באמצע הדרך. היו עוד כמה חוץ מקפה אבל צחקנו כשאמרתי לה שאני צריכה דם, קצת יותר ממה שאני רוצה. היא הניעה את הידיים המדהימות שלה באלגנטיות רבת חן ואמרה :"מדמם, מדמם, זה כל מה שאת רוצה". צחקנו. "יש לך, ויהיה.." והיא כמובן צדקה.

ואני מגלה על עצמי דברים נפלאים. ומבינה שיש כל כך הרבה דרכים לאהוב ולהיות נאהבת והחיים מזמנים לנו הפתעות שמצליחות להשאיר אותי פעורת פה. ות'אמת, אני בכלל לא יודעת לפעור פה.

הוא כבר לא הפתעה, תכף נסגור חצי שנה של שייכות מדממת, עליות ומורדות לא יתארו במדויק את החצי שנה הזו. כאב ורוך שימשו בעירבוביה. הוא שימח אותי היום כשהוא אמר לי מילים שגרמו לי להבין שזהו, יש בו את ההבנה העמוקה של כל מה שרציתי. כבר אין דרכים צדדיות ומסכים שחורים על עיניים עצובות. אין קיצורים יותר בדרך שהופכת להיות ברורה בכל יום שעובר. הוא כואב אותי בצורה שמספקת לי את אחרון הנימים בגוף, והוא מונח לי על הדבר הזה שגורם ללב שלי לפעום.

שלחתי אותו היום עם סימנים שעושים לרגליים שלי לרעוד מנגינה נהדרת, ולמדד האושר שלי לטפס גבוה יותר מהמדד עצמו. היו רגעים שהרגשתי שאני רוצה למתוח אותו חזק, ליישר לפיסה אחת גדולה של גוף מוח ומילים ולהשתיל אותו עור חדש עלי. אותו. 

האהבה שלי גדולה מספיק ואני מוצפת בו וממנו.

ואז אני חושבת על מה שהוא כן הפתעה, עכשיו.

על אותו אחד שגורם לי לריגוש מסוג אחר. אולי כי הוא קצת כמוני וקצת הרבה מיוחד בדרך שהיא אחרת.

הוא כותב לי שהוא יודע איך לנשוך ככה שאני אהיה שמחה מספיק לא לברוח. הוא גם צודק.

הוא חושב בשקט בשקט עלי, בתור האדמה שלו.

הוא ממלא לי את הלב ואני פתאום מבינה כמה רגשות חיוביים מגיעים במינון ללא גבול. ואותו המינון זהה לכמה אהבה יכולה להיות גדולה מספיק.

האהבה שלי גדולה מספיק.

מצליחים להבין?

כי אני לא ממש.

אני בעיקר שמחה. שמחה ומחוייכת.

הבוקר הזה הוא טוב.

אני חולמת על דגים ועל איש אחד שאני אוהבת. אני מתעוררת אחרי שעתיים של שינה כי ציפור כחולת כנף צייצה לי חזק מעל האוזן, מצייצת נעים הכחולה. הראש שלי לא ככ כבד אחרי לילה של הוללות והרבה אלכוהול. ואני אחרי שחייה ארוכה בתוך בריכה מחוממת.

אני חושבת על סימנים. על סימנים של בוקר שהולכים להמשיך יום שהוא טוב. על סימנים של שייכות שנמצאים על אחד אהוב. הם דהו ובקרוב ממש יקבלו גוון חדש. על סימנים של חלומות שגורמים לי להתעורר עם חיוך. חושבת על סימנים ועל המשמעות שלהם.

הבוקר הזה מסומן לי טוב.

אני מגלגלת על הלשון את צמד המילים שני שולטים.

מפרקת לגורמים, שולטת ושולט.

מנסה לדייק שני טורפים.

טורפת וטורף.

זה עדיין מתגלגל. 

זה בכלל אפשרי?

הוא חזק ומלא עוצמות. הוא הרבה יותר מסך חלקיו. והם הרבה החלקים שלו. שתדעו.

אני בוחנת אותו ביחס אלי ואני נדהמת. אני רואה אותי בו.

ובפעם הראשונה מזה הרבה שנים אני חוששת.

אני רוצה אותו.

כמו שהוא.

אני.

אני אוספת קרעים. וכל מה שאני רוצה לעשות זה לתפור חתיכות של מילים ורגשות לשטחים עצומים של בדים חלקים בצבעים שאני אבחר. ימים ספורים לפני הוא עוד ישב תחתיי וחישב את קיצו לאחור וזה לא מה שרציתי בשבילו. הרגעים שאחרי נשמעים כהד של תיפוף בלתי פוסק. קורבן. טורנדו של רגשות ורצונות שנצבע בצבעים חדים של הבנה מטפס לאיטו, מתחיל באצבעות כפות הרגליים ומוצא את הדרך ישירות ללב שלי. אני אוספת לתוכי את מה שמבעבע ומקמטת תחושות לצורך אחד. אני מרגישה אותו פועם בתוכי. פועם. מה פועם? רגע לפני זה היה מבעבע. זה עדיין. זה עוד. אני מניחה אותו תחתיי חוסמת לו את קנה הנשימה. מחזיקה ביד חמה את היכולת שלו לנשום ואז משחררת. הציפורניים שלי בצבע חדש לרגע זה נראה כמו דם. כמה ימים אחרי זה עוד ידמם. אני שולחת זרועות ארוכות ומחבקת. מרגישה מחובקת. עוצמת עיניים וזוכרת. מחזיקה אותו בתוכי ומזיינת אותו תוך כדי. אני בועלת לו את הנשמה. מחברת חתיכות ממנה לנשמה שלי. אחת.

עכשיו זה עצוב. אני רוצה לחתוך. לפני פחות מיממה, אחד מיוחד כתב לי. מאז אני לא. לפעמים אני חושבת שהוא כותב אותי. זה עושה לי טוב.

אני בוהה. אלוקים. שתי בריכות כחולות. צלולות. 

"את בסדר ?" הקול שלו שטוח. לא אני לא בסדר אני רוצה לענות. אבל מחייכת ושותקת. הוא מניח את העודף ישירות אל תוך כף היד שלי, ואז הוא נרעד. חצי שעה מאוחר יותר אנחנו מקשקשים על סיגריה בכניסה לחניון. הוא שותה מיץ אשכוליות ומספר לי כמה מר הטעם של האשכוליות וכמה טעים לו להרגיש ככה. אני לא מסבירה לו את עצמו, מאוחר יותר הוא יבין לבד. קצת לפני שהוא הצליח להבין הוא עוד הספיק לספר לי שהוא עזב עולם שלם מאחוריו. וכל מה שהוא מחפש זה שקט בעיניים ובהירוּת באוזניים. "וזה לא מצחיק שאת מצליחה להבין" , ואני יודעת שכלום לא יכול להיות מצחיק כשאת שומעת שמישהו מספר לך שהוא רוצה שקט בעיניים. רטט מתנגן מתוך כיס הג'ינס שלי אני מתעלמת והוא מנחית פצצה נוספת. אני מנסה לכמת את הניסיון שלו הוא מעלה אותו בריבוע. אני שותקת שתיקה ארוכה. מועכת את הסיגריה בתנועה סיבובית של כפכף שחור ואצבעות משוחות לק אדום ונותנת לו לספר לי מה עוד הוא השאיר מאחור.

***

הרגעים הגדולים נמצאים בדברים הקטנים. אני רוצה לחבק אותו וזה יקרה יממה וחצי אחרי. מצאתי חבר במקום הכי פחות צפוי. 

כמה צפוי שזה עושה לי טוב :)

Take me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins and you can sharpen your knife
Offer me that deathless death
Good God, let me give you my life