הקולוסיאום הפרטי שלי

וכשהדם שותת במקומות אסורים

והחיוך נעלם ממקומות מותרים

ודלתות נטרקות

ברעש צורם

כל מה שתתהה

ותהיה

שייך 

רק לי.

וכשהשקט הופך עורו

והרעש מוצא

מחילות נסתרות

המחילה הארורה

תבוא

רק

ממני.

ואת מה שחשבת שאתה יכול לערבב

ואת מה שחשבת שאתה מסוגל לחרב

אני אאסוף

אתקן

ואבנה

אותך

כחלק שרחוק ממני.

וכשהרגעים רדופי זכרונות

והשדים בדמות מלאכיות לבנבנות

ואתה רק מבקש

בלי דורבנות

כי דלת שנסגרת

מדממת לא פחות

והכל כבר נקבע.

זה יכאב לך

פחות.

וזו מחילה ארוכה

אני מייחלת לראות אותך בקצה.

וזו נקודת ההתחלה. זו שתמיד נכונה. ובלעדיה הרי הכל רק משחק יהיה.

וחופש, או חירות וכל מיני מילים שמצליחות משום מה לחייך את כולנו כשהן נאמרות בהקשר של שליטה, בסופו של דבר, הן רק גורמות לנו לחייך.

ובינינו, החופש האמיתי נמצא במקום אחד.

בדיוק במקום בו אנחנו בוחרים להניח אותו.

אז פסח שמח חברים.

ואם כבר אז אחד מלא בתחושות מענגות של שיעבוד.. כאלה שבחרתם להרגיש :))

היא אמרה לו לבוא.

והוא יבוא.

ובואו אני אספר לכם מה בדיוק יקרה:

היא תפרוש שמיכה וורודה על הריצפה הקרה. אחרי הכל היא לא רוצה שהברכיים יכאבו לו, היא ממש מתחשבת. והיא תבקש ממנו יפה יפה לרדת על ארבע. רגע. בעצם זה על שש. על ארבע זה למשהו אחר. ואז היא תיקח את הקיין עם הידית האדומה, זה שעשוי מעץ. תלטף אותו בעדינות מפחידה. תסתכל לו לתוך הקרביים דרך העיניים ותשאל בקול מחוייך אם הוא מתכנן לזוז הפעם. היא תרגיש את הצורך שלו בליטוף על הראש. והיא תלטף. היא תנשק אותו על השפתיים ותאמר בלי לשון. היא תדחוף את שלה לתוכו. ותנשוך את השפה. הוא יסגור חזק את הפה. ואז היא תקום.

היא תעמוד מעליו ברגליים פסוקות. היא רוצה את האף שלו קרוב לכפות הרגליים שלה. וגם הפה. ככה הוא יוכל להחזיק חזק בהם ולנסות לנשום בקצב נורמלי יחסית לפסיכיות שבה הוא מוכן לספוג את הכאב שלה. היא תצפה בהנאה בלתי מוסתרת בתחת שלו שהופך מדמם. תנסה חזק לא להשחית את מה שיפה שם. היא לא מבטיחה שזה באמת יקרה. ואלו יהיו מראות יפים, היא יודעת. תעלות מסומנות. בקיעים של אהבה. ואז היא תעבור לשוט הבא. ואת הראש שלו היא תקבע לרצפה ברגל אחת. את השנייה היא תעביר ברוך בלתי מוסבר על כל מה שכבר הפך כחול. ועכשיו יהיה מונח לפניה קנבס ריק, הגב שלו. והיא תצייר עליו את האהבה שלה בצבעים עזים. היא תדאג לא להשאיר פיסה חשופה. והיא תשמע אותו נאנק. מנסה לזוז, ובכל פעם היא תחזיר אותו למקום בתנועת רגל חדה וממוקדת. הנשימות שלה יהפכו שטוחות. והוא ימשיך לספור. בלב. היא לא מרשה לו לספור בקול, זה מוריד מההנאה שלה. כלום בכאב הזה שלה אינו עונש. זה נטו אהבה. מזוקקת וטהורה. 

היא תהפוך אותו על הגב, תחייך למראה פניו. מעונות. מרחפות. פה חשוק וחורק. היא תשכב מעליו. תחבק אותו חזק. ותתן למילים שלה להיכנס ישר לתוך כל מה שעכשיו פתוח ומדמם בו. לכל פיסת עור שקמה לתחייה. לכל מה שעכשיו מוטל מולה, והפך להיות חלק ממנה.

היא תרגיש מאושרת. גם הוא.

אני? עדינות?

אז אני מצליפה בך, ומתמוגגת מכך. ואז מעבירה אצבע מלטפת על כל מה שנפוח עכשיו. ואתה אומר לי שזו עדינות..?

ואז אני מזיינת אותך כל כך חזק שכשאתה צועק, המתים קמים מקברם, ואז מעבירה יד מלטפת על מה שנפוח, ואתה אומר לי זה באמת עדינות! באמת?

והסטירות המצלצלות שנוחתות לך אחת אחרי השנייה על הלחיים, וכשהכול מאדים לך שם, אני מעבירה שפתיים מלטפות - ואז אתה בדמעות מספר לי כמה זו עדינות.. 

ומה שקושר אותך למסגרת הברזל של המיטה עושה בך ולך שטפי דם שגורמים לנשימות שלי להיות שטוחות, וכשאני מסירה את החבל שמלפף אותך, אני מעבירה עיניים אוהבות ולשון רכה, ולזה אתה קורא עדינות..?

מה למילה עדינות ולי...?

אתה מוציא לי שם ממש, אבל ממש רע :)

 ואין לה דופק הוא אמר בחיוך. והיא אמרה שהיא בכלל חייזר. ומקיימת יחסי אהבה שנאה עם דם. ובעייני רוחה היא חותכת לאלפי חתיכות. משאירה שורות מדממות של יופי טהור. מועצמת מהיכולת לקחת בלי שבויים. ואז נוחתת למציאות בה יש אחריות. אז היא חושבת. והיא לוקחת ידיים ורגליים והופכת אותם לגוש אחד של הנאה מוחלטת. וזורקת הצידה שאריות מחשבות. ופתאום יש דופק וחייזר היא בכלל מילה מצחיקה. ויש דם בכל מקום. והוא עטוף בה. אז זה מעגל של כאב שלא נגמר. זה מתחיל ונגמר באותו הגוף שמוטל מולה. ולא זז. כי ככה היא רוצה. והשפה שהם מדברים היא אחרת. והיא שורטת ומושכת. נוגעת בנינוחות של שלווה ממכרת. בועלת מכל כיוון. מזיינת. נושמת אוויר צלול. מסמנת את מה ששלה. רגועה.

שיניים חורקות. עיניים דומעות. וגוף שהוא אחד. 

אושר.

שישי שמח שמח :)

לפני כמה חודשים שמעתי עליו מצד שלישי. ואז המילים שלי חתכו מדי בבשר החי. ואז עברו להם כמה חודשים - ולי התחשק לבדוק אותו מקרוב. הוא הצליח לעניין אותי בדיוק במידה הנכונה. ועומק הצורך שלו בשליטה לא תאם בשום דרך את הגיל שלו. אז אמרתי לו לבוא.

ואז הוא בא.

והמזוכיזם שלו נפשי לגמרי. והחיוך שלו מתוק להפליא. ולי היה מאד רגוע. ועוד כל מיני שעושים קווצ'ים בבטן. והוא עצם עיניים חזק כדי לאזור כוחות ולבקש. ואז הוא הצחיק אותי. והתכרבלנו אחד בשניה. ואני חייכתי בלב. ולא רק.

ואז סיפרתי לו.

וזה היה בדיוק כמו לראות פרח נובל בהילוך איטי. ועומק האכזבה שלו קרע אותי. הרגשתי. וכל מה שיכולתי לעשות באותו הרגע היה לחבק אותו חזק חזק. ללטף לו את הראש בלי למשוך שערות חזק הפעם. להניח עליו עיניים מבינות. ולספר לו כמה להיות שמח זה משהו ששווה לנסות. 

ואז קיבלתי במייל את השורות של האישה האהובה שלי. והיו עוד כמה מילים שקרעו אותי. ונתתי לעצמי, כמו תמיד. כמה ימים לעבד את כל מה שקורה עכשיו סביבי. ואז כשהכל שקע, פתאום הבנתי כמה אני מאושרת. זה לא סוד שאני מחפשת נשלט נוסף. וזה לא סוד שיש לי נשלט מיוחד שאין כמוהו. וגם לא יהיה. אישה נהדרת כשאני רוצה. גבר מדהים כשצריך והעיקר - יצור משמח באופן מיוחד. שלא לומר התחת הכי שווה בכלוב. ולמרות זאת - אני נותנת לעצמי את החופש למצוא את אותו אחד שאני מרגישה שאני יכולה לומר לו בלי הרבה הקדמות: הערב, אצלי. וזה עושה לי טוב. למולל את החיים בשתי ידיים. להרגיש מלאה ומסופקת מכל מה שאני עושה. למצוא שבילים נכונים שאני יכולה להתהלך בהם מחייכת. ותאמינו לי, אני מחייכת.

האביב בפתח. מה שאומר שעוד שנייה יהיה פה קיץ. ים ברקע ונעלי אצבע עם חול בין האצבעות בכלל גורמים למפלס הריגוש שלי לנסוק. וזה אושר שקשה להעביר למילים. וכל מה שנשאר לי לומר זה שהחיים פאקינג נהדרים. ותודה לאל על כך.

אני מלאה בו. וממנו. זה מה שעושה אהבה אני מניחה. מה שיותר מדהים זה שאחרי חצי מיליון עשורים בעולם הזה אני מגלה שהמילה גמישות היא לא מילה גסה (למרות חיבתי העזה למילים גסות..:)). והיכולת להתאים את המציאות לצרכים שלנו לפעמים מצליחה להיות מפעימה. ואני מוצאת את עצמי בוהה במבט מזוגג בשנים של ניסיון להתאים את הצרכים שלנו למציאות עולים בעשן שמיתמר גבוה גבוה. ובעיניי, זה מראה מרהיב. 

***

חברה חכמה אמרה לי לפני כמה ימים תני לזה לשקוע. תני למוח שלך לעבד את מה שבחרת לעשות. את שאר הירקות איחסנתי בקופסא והנחתי אותה במקום רחוק. כי ככה רציתי. השארתי לעצמי את מה שגורם לבטן שלי לנשום לבד. לפעום בקצב משל עצמה. מצחיק שאני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הנעימה הזאת. אנחנו סאקרים של נעים. נהנתניים באופן בלתי מתפשר. ואלו השאריות מאותו היום. סוג של אושר שאי אפשר להסביר במילים. כזה שממלא. אני מניחה שחלקינו יקראו לזה אהבה.

***

השליטה הפכה חלק אינטגרלי ממני. וכל רגש חיובי נכנס ישירות למשוואה בה היכולת שלי לבטא אותו שווה כאב. מה שיפה בעיניי בכל הדבר השלם הזה שהכאב אינו מוכרח להיות פיזי. וסימנים של שייכות עבורי הם לפעמים גם לב מדמם. מה שגורם לסולם הריגוש לטוס כלפי מעלה ונותן לי את האפשרות לנשום אויר טרי זו הידיעה המאד ברורה שתחתיי נמצא אותו אחד שיודע לנשום מכפות הרגליים שלי בדיוק כמו שסימנים עבורו הן סימן לחיים. וכל שריטה או פס מדמם הם להרגיש אותי חזק יותר. אתם חושבים שקוראים לזה אהבה? אני כן.

***

אנשים שגדלים להיות חזקים באופיים - עוברים כברת דרך לא קטנה כדי להיות במקום המשכר הזה - מקום של כוח. עוצמה מול אחרים ויכולת להיות דומיננטים היא תחושה ממכרת. אני מכירה לא מעט כאלה. ואז מגיע ה"משהו" הלא מוכר. פתאום יש מישהי שיכולה עליהם, מנטלית. משם הדרך לפיזיות היא קצרה. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש במקום הזה - זה כמה משכרת תחושת היכולת להיות שם. לקחת לתוכי את אותו אחד שמודע לעצמו, למקום הכל כך טוב וסו קולד מספק שלו. לכוח שלו מול כולם - ולגרום לו להבין ששליטה לא נוגעת במקומות רעים. שליטה בבסיסה היא משהו נקי. היא משחררת. היא מלטפת. היא מכאיבה ומחבקת באותה שנייה של נשימה עמוקה. היא חופרת במקומות בהם שום דבר אחר לא יכול לגעת. כי רק במקום של חופש מוחלט - אפשר לצמוח. אני קוראת לזה אהבה. סו מי :)

***

וזה כמו הוריקן. תכתבי על טבע היא אמרה לי. על איך זה בא בלי שום התראה. וזה מתחיל להסתחרר סביב עצמו. הטורנדו. ואין שבויים בדרך שלו. כי זה בולע הכל. וזה נע על מיליון קמש. ורק ממשיך לגדול. וזה עצום ושואב. וזה מסתובב בלי הכרה. וזה רעש נוראי. וזה מעלה את כל מה שסביבו לתוך מערבולת אחת גדולה. ובפנים, בפנים יש שקט. יש דממה של שלווה. והשלווה הזאת מושפעת מכל מה שנלקח בחוץ. מכל מה שעכשיו פצוע ומדמם. וזו לא השוואה. זו רק תמונה.

ולפעמים יש את הבקרים האלה, שאחרי שינה של שעה וארבעים אני קמה כל כך רעננה כאילו ישנתי עשרים שנה. ובדיוק בשניה בה נפתחות העיניים הראש מתחיל לדמיין. או לחשוב. או כל מה שתרצו אבל זה מרגיש כמו סרט נע. ואז אני מקבלת ממנו בוקר טוב שמעמיד לי. כי הוא טוען שהכל תפוס לו. ובכלל לא נגעתי. אז אני לוקחת את היד שלי, ותופסת אותו חזק בגרון. ושומעת אותו נאנק לנשום. וחושבת על טיפות הדם שירדו לו מהפנים לפני יום וחצי. ואת הטעם שלהן על הלשון שלי. וזה מחייך אותי. אז אני סוגרת עיניים לעוד דקותיים. חושבת על זה שאושר הוא משהו שמגיע מבפנים. יודעת שאושר הוא משהו שמגיע מבפנים. מאמינה שיש אנשים בעולם שיכולים לגרום לאושר שלנו לבוא מבפנים. רק כי הם נמצאים שם. בדיוק כמו שהוא נמצא שם. בפנים. ואז מעבירה רגעים של זכרונות מתוקים. ובבטן מתחיל להתגלגל לו כדור שקופץ מעלה מטה. ואני מרגישה את החום מתחיל להתפשט. את העקצוץ הנעים שמגיע מזכרון מתוק של כאב. ואני מתחילה לעשות קשרים. ולמעוך איברים. ואני רוצה סימנים. כאלה מדממים. לכל החיים. בכל פינה בו. אז אני נהיית מוצפת. וזה בוקר נהדר.

אז זה היה סוג של בוקר כזה.

בוקר מצוין :)

הרבה לפני שבכלל ידעתי שיש אותיות ושאפשר לחבר אותן למילים ואז לעשות הקשרים לדברים מענגים, היו את אלה שחיברו וקישרו מילים למשפטים על אחוות נשים והיופי שבמושג הזה.

אז אני לא הולכת לכתוב על זה.

אני כן הולכת לחלוק, בעיקר עם עצמי את הדבר הכי לא מובן מאליו בחיים בכלל. ופה. בכלוב בפרט.

אומרים שהחיים, זה מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות. ומה שמדהים כשהחיים קורים זה שהם כל כך דינמיים. ואנחנו בני האדם, יצורים של הרגל וסתגלניים באופי שלנו. ברוב הפעמים פשוט זורמים עם מה שנוחת לנו על מפתן הדלת. מה שהופך את הדברים האלה למשהו שאנחנו יכולים לחייך מיד לפני שמגיע הדבר הבא - זה איך אנחנו מתאימים את עצמינו למקום הזה.

ובואו אני אגלה לכם סוד - זה כל כך קל יותר כשיש עם מי לחלוק את מה שלא עובר לנו בעין במבט ראשון. זה הופך קל יותר כשמי שנמצא בצד השני של המילים/הכתף או האוזן הם אנשים חכמים, אוהבים מבינים והכי חשוב - מלאי פירגון ותובנות מדהימות.

אז קבל עם ושלושה וחצי קוראים שלי אני יוצאת מהארון ומכריזה על אהבתי הענקית לחברות מדהימות בכל קנה מידה שקיים, ועוד כאלו שהכרתי במקום השחור הזה (זה הרקע. תרגיעו ווקשה:-)). 

ובמיוחד על היום. (נו, אחרי אתמול וזה..)

אז מילונגה אחותי הגדולה, כפרה עלייך. עם כל הפירושי רש"י שמתלווים לצמד המילים האלה. את שלמות את. ואלוקים "אשם" בזה.

ורומנטית את נהדרת. הצלחת לחייך אותי. שוב פעם. עם דמעות. וזה כל כך לא טריוואלי.

ואייזיס את משו מיוחד לגמרי. במיוחד על כוס קפה (3/4) רותח.... 

אתן פריבילגיה מיוחדת עבורי.

}♥{

תסכימו איתי שיופי הוא בעיניי המתבונן.

כולם מסכימים?

יופי.

עד הרגע שזה עובר גבול מאד מסוים. גבול מכוער אם תרצו..

לא הייתי כותבת את הפוסט לולא קיבלתי כמה הודעות בשבוע האחרון שמתייחסות לכמה מכוערת אני. עכשיו תבינו, אפילו את הזין הוורוד שלי אני לא שמה על הודעות כאלה. למעט האחרונה שהרגישה לי אישית מדי. בהודעה נכתב בפרוטרוט כמה הראש שלי מכוער. (וזה כבר אישי! הראש שלי..?!)  הבן אדם השקיע, וכתב לי מגילת אסתר עם הסברים קליניים ומדעיים לאיך אני מצטיירת כשקוראים אותי. הוא הגדיר את זה כיעור מחשבתי. הגדרה מדעית לגמרי, נכון? ואז אני חייכתי.

חייכתי כי פורים היום, ואחרי שהחלטתי שאני לא מתחפשת, (למרות שאחרי שראיתי תמונה של שלושה בחורים מחופשים לכוּס, (גבינת) עמק וערס התחלתי לחשוב בכיוון אבל לא מצאתי שום קללה שווה להתחפש אליה :)) חשבתי לשנות את דעתי. אולי אני אתחפש לבן אדם יפה (איך עושים את זה?)? אולי אני כן אכתוב פוסט שהוא לא חד מימדי ומצייר אותי כל כך מכוערת..? אולי בכלל אני צריכה למצוא אני אחר שלי, ואז כולם יראו כמה יפה הראש שלי?!

ואז נזכרתי בזין הוורוד שלי, והחלטתי שאני אמשיך להשתמש בו. אז גם על זה שמתי אותו.

וניסיתי להבין, בחיי שניסיתי. יושב בן אדם (או בת אדם לכו תדעו) ומשקיע זמן. אשכרה מביא התייחסויות למקורות שמוכיחים את האופי המכוער שלי. וזה הרגיש לי קצת אישי. קיבלתי ניתוח פסיכולוגי מעמיק על החיים שלי. תיאור גרפי של המראה שלי. המלצות לשיפור וכל זה באדומה ארוכה למדי.

לא חבל על הזמן הכל כך יקר שלו/ה?!

ואז חזרתי להתעסק עם כמויות של משלוחי מנות. פורים וזה.. אתם יודעים.

כשחזרתי למחשב לעוד הפסקת סיגריה כבר התחלתי לצחקק. וזה כבר הפך לצחוק מתגלגל, ואז הגיעו הדמעות של הצחוק. שזה אומר ממש ממש מצחיק. והחלטתי לומר לאינפטיל היקר ששלח לי את ההודעה - תודה. (נא להעריך! אני לא אומרת תודות!) הצלחת לחייך אותי כהוגן. 

הנסיכה שלי כבר באטגירל. מתעופפת בשכונה עם גלימה שלא הייתה מביישת את באטמן האמיתי, אם היה אחד כזה. ופורים הולך להיות ממש שמח. כל מה שנשאר זה לארגן כמה נהגים שיחלקו את השיכורים בסוף היום, כל אחד לבית שלו.

יש מתנדבים..?!

פורים שמח שמח חברים!