הקולוסיאום הפרטי שלי

אנחנו יושבות על ערימת שמיכות מצמר. תנור שיצא מהבויידעם של סבתא לפני חורף או שניים עדיין עושה עבודה נהדרת. פרוסות לחם בריוש מתוק בקצוות, הופכות חרוכות על אותו תנור ישן. כשהצבע של הלחם משתנה היא מורחת שכבה נדיבה של חמאה ומגישה לי. הריח של הנענע מקנקן התה מוסיף ארומה יחודית לטעם. אני נוגסת. שותה. אושר של שישי בלילה.

אני קוראת לה בלב ניילסית שלי. זוכרים את הסיטקום הממש-מצחיק-אפילו-במרחק-כזה-של-שנים "נני"? על האומנת היהודייה ההיא מפלאשניג? עם המפיק הבריטי שבכיף הייתי דופקת בו מכות? אז ניילס, המשרת שם. זה שקשוב לכל תנועה של מי שסביבו, מגיש שתייה? מנקה אחרי? לוקח מעיל, ואפילו מריח גרביים מלוכלכות..? לא מרוקן מאפרות כי הם לא מעשנים? אז גם את זה היא עושה. לא רק את הגרביים שלי שבתוך הפה שלה. 

בקול שקט מדי היא מבקשת לשתף אותי בכמה תחושות שצצו בה לאחרונה. היא לא מצליחה לדייק את המילים אז היא מבקשת עזרה. אני מפזרת את השיער הארוך שלה ודוחפת אצבעות אל תוך הקרקפת. מעניין. הגברים אצלי מוכרחים להיות קירחים כדי שאני אתרגש לנעוץ להם אצבעות בראש. שיער של נשים עושה לבטן שלי להתקווצ'צ' בהנאה גלויה. ואני בכלל אישה של גברים, מצליחים להבין..?

ויש אותה. היא. החיים שלה הם סוג של תצרף פשוט, נקי וצלול. חתיכות גדולות וקטנות משתלבות זו בזו בהרמוניה מושלמת. ארבעה חודשים לקח לאותן החתיכות לנבוע ישירות מתוך מחויבות ורצון להיות פה. שלי. שייכת. יש לה תכלית. יש לה שכר ועונש. כמעט ואין מצבים בהם המסלול אינו ברור. ואז היא מספרת לי שהמסגרת שבתוכה היא חיה היא כמו מעטה. "רחם של אהבה ללא גבול" היא מוסיפה. של הסכמה וביטחון. קצת כמו אמונה של עולל. או קדוש. רק שקדושה היא לא. ואז שתינו צוחקות.

היא פורשת את הפחדים שלה במילים מדודות. זה מסתכם לכדי פחד אחד ואני מסבירה שכלום הוא לא לנצח. ומילים כמו לכל החיים ולעולמי עד ועד לא ממש נמצאים בלקסיקון שלי שם למעלה. היא מיישרת קו מחשבה ומבקשת לתת לי דבר נוסף, ואני עכשיו יודעת שגם איתה, גבולות נועדו כדי להגיע לקצה שלהם, ואז להושיט יד שנייה לפני. ולקחת.

אז אני לוקחת.

הגוף שלה הופך חורים חורים. מחטים דקות ועבות ננעצות בה אחת אחת. ואומנות של ציור קמה לתחייה. שפתיים שהיו חשוקות במערכה הראשונה יפתחו בקריאות עונג במערכה השלישית. ואני אמצא את עצמי מתענגת על טיפטופי דם מכל פיסה חשופה בה. היא מאבדת נשימות ואז אחיזה במציאות. לאיבוד שלה נוספות פיסות ריהוט ישנות, ואני מחזירה אותה למציאות של תנור, תה עם נענע ומישהו אחד שצופה בה. וקצת אחרי שהכל יחוטא וינוגב והיא תהיה מלופפת חבלים וחסרת אונים על כיסא היא תצפה ב"הוא" משלשום כורע אל כף הרגל שלי בתחת מזויין ואדום.

ואותי לוקחת אותה. עוד קצת. רחוק.

וברגע שזה מתעורר, הקירות כבר סוגרים ואין לאן ללכת. ואותה המבוכה שמעוררת את הרגש המצמית שנדבק לדפנות העור והלב, אותה אחת שמעוררת את אותו חוסר האונים שמקפיא את החלל סביבך, ואותך. אותה נשימה אחת מדויקת שלא נותנת לך לברוח עד שתתמוסס בה, כולך ואותה השפלה מזוקקת ששורגת שריגים סביב הקרסוליים שלך, היא אתה.  כי אתה יודע שאתה זקוק לה, מזינה אותך. יודע שזה נכון לך. וזה כבר ער. וכולך נאחז בתקווה של לצאת ממנה. רק כדי להיות אפוף בגעגוע ובתחושת אובדן עצומה לרגע שבו היית.

וחוזר חלילה.

והאם אני היחידה שרואה במעגל הזה דבר נפלא?

אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהנחתי עליו ידיים, חורף של תחילת שנה. אור עמום של מנורת לילה מאיר את המילים שחולפות בינינו והידיים שלי עושות את שלהן. הרגשתי שאני לוקחת את כל מי ומה שהוא אל תוך עומק כפות הידיים שלי. ואחרי שנגעתי, מיששתי והכאבתי, גם ליטפתי. ובטון המום של פליאה הוא שואל אם אלו אותן האצבעות שלפני שנייה חתכו בו בלי רחמים. וכמה לא יאומן זה שבהבדל של שניות בודדות, המגע שלהן הופך מלטף ומכיל.

אני יודעת את עומקה של תחושת השייכות. את מנעד הרגשות הנפלא שהיא אופפת את אותו אחד. שייך. אני יודעת את כוחן של מילים. מרטיטות, מושכות נימים דקים וקושרות אותם בקשר גורדי נצחי של אושר. אני יודעת את כוחו של מגע. נקי וטהור, גוף לגוף. ואני יודעת את יכולתן של ידיים אוהבות, לוקחות בוטשות בתוך נשמה ולב ואז נותנות. בנגיעה אחת. מדויקת להחריד.

אני חושבת שזה היה לפני הרבה מאד זמן כשהתחלתי להבין את ההשפעה של אותן ידיים מחוברות אלי. אלו שהמגע שלהן הופך כל הסבר למובן כל כך. אחד (עדיין) יקר ואהוב התפלא פעם כמה נקיות הן. ואני חייכתי. כאחת שעוסקת חלק נכבד מהזמן בללכלך את הידיים כדי שאחרים יחייכו בפה מלא מאושר, הן באמת נקיות מידי. (חצילים שרופים עושים גם בלגן :)). על ריח אני אפילו לא אתחיל לכתוב עכשיו. על ידיים שעושות סימני פיסוק, רווחים וחיים אני מסוגלת. ורוצה.

אני יודעת שזה מה שיקרה עכשיו. מילים רוויות כנות ואהבה יכולות להיכנס ללב. ויכנסו. מילים מדויקות ונכונות יחלפו מעל מתחת או בין התאים במוח. מילים מלוות בידיים אוהבות ומלטפות ייכנסו היישר אל מחזור הדם, יספקו חמצן טרי לריאות ללב ומוח ביחד.

ואולי. רק אולי, אותה הבנה שלו תעשה לאותו הלב שנמצא בתוכי להיות קצת יותר מאשר שאריות חיים של רסיסים ודבק.

ואולי

זה רק

הגעגוע

שעושה לידיים שלי

עכשיו

להיות קפואות.

שבע וחצי שנים של נחת מהלכת על שתיים נכנסת בחזרה מהגינה עם קלמנטינה מהעץ ויד ימין על המותן :" אימא, שמש וטיפונת עננים, אני ממש חושבת שזה פארק טיים".

שולטת בהתהוות, ואני לא יכולה לומר מילה.

אז הולכים לפארק. זה הענק החדש שהעירייה ברוב טובה החליטה לסיים לבנות אחרי מידי הרבה שנים.

שטח עצום של ירוק ומתקנים שלא היו מביישים גן שעשועים לאומי באיזה מדינה ידועה באירופה. בחיי. תמיד אני רואה אותו מעבר לכביש, או בנסיעה מהירה. זה ענק ומסתבר שכולם חשבו כמוה, שמש וטיפונת עננים. ערימות זאטוטים בכל פינה. גיל הזהב עם רצועות של כלבים, וזוגות זוגות של הורים עם ילדים. התכנון הוא רובין בייקר וה"פראי אדם" שלו שיעבירו לי את השעה הבאה. הפיצקית אומרת שיש לה משהו ממש חשוב לדבר איתי עליו.

אנחנו משלבות רגליים על ספסל מברזל, יושבות אחת מול השנייה והיא פותחת במונולוג ממש מרשים על איך היא מצאה מישהי מוכשרת ביוטיוב שמדגימה איך עושים דברים מהממים מגומיות, ושהיא ממש רוצה לפגוש אותה. ולא אמורה להיות בעיה, כי היא נראית נחמדה בסרטון, והיא מדברת עברית אז בטח היא גרה ממש קרוב כי ישראל ממש פיצית על המפה ואני כבר לא ממש זוכרת את שאר הטיעונים אבל בטח היו עוד כמה.

וזהו.

זאת אומרת לא זהו. כי המשפט האחרון שלה היה קצת כמו "בואנ'ה את אימא שלי את כל יכולה את תצליחי למצוא את האישה הזאת ולדבר איתה ולומר לה שאני ממש רוצה שיעור גומיות (?!?!) אצלה. והיא יודעת לעשות כיסוי לאייפון שאני ממש רוצה..." משהו בסגנון.

הסברתי לה שזה לא ממש מקובל, ואני אנסה למצוא את האישה המוכשרת הזאת, וגם אם נצליח ליצור איתה קשר לא ככ בטוח שהיא תהא מוכנה לתת לה "שיעור". ולמרות זאת, אנחנו נעשה את כל המאמצים שזה יקרה.

אז היא מוסיפה שהסבירו להם לאחרונה בבית הספר את משמעות המושג "יגעת ומצאת תאמין" "ונראה לי שאני חושבת שזה ממש מתאים פה, אימא". ואז פוףףף היא נעלמת בתוך סבך של מתקנים צבעוניים, שקיות חטיפים (ישראלים. ככה) וילדים בנעלי ספורט עם אורות מהבהבים.

את "פראי האדם" זנחתי לטובת כמה מחשבות שהתחילו לצוף קצת אחרי שהצלחתי לעכל את מה שהיא הופכת להיות. ובדרך חזרה היא מספרת לי שהיא יודעת שאני אמצא את האישה הזאת, אפילו רק כדי לומר לה שהקילואים נחת שלי חושבת שהיא נפלאה.

מצאתי ואמרתי. ביום רביעי יגיעו אליה ערימת גומיות וילדה אחת שחושבת שאימא שלה היא כל יכולה.

מנות בכלל לא מדודות של אושר.

שבוע מעולה :)

כבר כמעט תשע בערב, רגל אחת שלי מונחת עליה ברכושניות. ורגל שנייה מקופלת תחתיי. חמישה נוספים יושבים בתנוחות שונות על ספות ושמיכות, ברקע מרצד אחד הקטעים האהובים עלי בסדרה "זרה". הוא מתאר לה במילים קשות :"אך הנער, שוב סירב לצעוק". הם מסיטים מבט, חלקם. מתחיל דיון הזוי על הצלפות וחתיכות של עור. בחוץ רוח שורקת, אני כמעט ושומעת אשכוליות נופלות על אדמה של גינה חשופה ועוצמת עיניים.

כמו בהילוך איטי אני מבחינה ביד מהוססת של בעל העיניים הכחולות נשלחת אל צווארו של ק'. אני מנסה לחבר שאריות של מחשבות ומבינה שהשניים האלה סטרייטים בעליל. יש אווירה בלתי סטרייטית בחלל החדר, ואני מחייכת אליו. הגבוה מתיישב לידי ומבקש זמן איכות עם כף הרגל שלי. לי יש תוכניות אחרות.

כולנו מרחפים ברמה כזו או אחרת. הזוג שהגיע יחד כבר מתחיל להתגפף. כל יצור נושם בחדר משדר חרמנות חייתית ובריאה. אני מפשילה חולצה, מניחה את הסיגריה בזווית הפה, ומורידה שני ראשים, אחד גבוה עם קרחת בוהקת , ואחת עם שיער שחור וארוך.

לתוכי.

ידיים נשלחות מכל עבר, לשונות מתערבבים. ערימת בגדים על קצה של ספה תספר סיפור נהדר בעוד כמה שעות. מכות לא יעזרו לה לשתוק..

סתומי בלומי פורסת שמיכה עבה על רצפה קפואה, מושיטה לי קיין מעץ בעל ידית אדומה, יורדת על ארבע, ומורידה את הראש. האוויר מחשמל. ואני מבקשת במילים ספורות מאותו אחד גבוה וקירח בעל מילים כמו זמן איכות, לרדת לאותה התנוחה. פעם אחת מספיקה,הוא חושף פלג גוף עליון שרירי, ותחת עגלגל וחטוב. אני מתחילה להרגיש את אותם כדורי חום נעימים מתחילים להתפזר בחלל הבטן. הוא סופר בשבילה והבחורה המגופפת מכסה את העיניים שלה. היא רועדת, והפה שלה פעור. אני מסיטה לה את הידיים מעל הפנים, מקימה אותה ומניחה לה ביד את הקיין. "20, קדימה, את!" היא לא מצליחה להוציא אוויר מהפה. ומצליפה חלש מדי. אני מדליקה מזגן על חום אימים. הגבוה כבר רועד ואני רואה את העדות לכך בזין המתכווץ שלו. "תתפשטי, ותחברי לזוג על הרצפה". אני מקבלת אישור עיניים מבן הזוג שלה, והיא עומדת בגבורה בעשרים קשות במיוחד. היא מטפטפת ואני מאושרת. שתיהן יחד סופרות לגבוה. הוא לא מצייץ ובגב שלו מתגלים בקיעים מדממים. שוט זנבות אכזרי יוצא אחר כבוד, ואז הוא מתחיל לצרוח. ב48 זה נגמר. או התחיל, תלוי על מה אנחנו מדברים. אני מעבירה מגבון ספוג אלכוהול על התחת שלו. יש יותר מדי דם סביבנו. סתומי בלומי מטביעה את השלישייה בדמעות שלה. היא בוכה עם קול. היא בוכה עם פרצופים. היא נאנקת. אני מרכיבה סטרפאון וורוד על המותניים שלי, ומזיינת אותה עד שהמבט שלה הולך לראות אם איבוד הוא מקום נעים להיות בו.

מסתבר שזה מקום נפלא.

אני מתענגת על לשונות שעושים בי ולי נעים. והאוהבת נשים שלי מדברת איתי עם העיניים. היא יודעת מה עוד יקרה הערב. דיברנו על זה כשהיד שלי בוטשת לה ברחם. הקרביים שלה רועדים. והכוס שלה מספר אחרת. עוד רגע ואני אבחר אחד אכזרי מספיק לזיין אותה. מולי. עוד רגע אני אלפף את השיער שלה סביב היד שלי כשזין שמחובר לגוף של גבר ישפד את החורים שהיא בלי רחמים. עוד רגע ועל הצוואר שלה יסגרו ידיים של אנשים שונים.

עוד רגע שעבר ברגע.

ואז היו שניים על ספה של שתיים מתנשקים. בהיסוס מה בהתחלה, ואז בלהט מטורף של משהו שנעשה בפעם הראשונה. זה מרגש את כולנו. ואני מצמידה להם את הידיים, נותנת להם לנשום לשנייונת כשאני מסמנת להם להתפשט, זה קורה באבחה אחת. 

הכל.

עירבוביא מהממת של גופות מונחת סביבי. גופות ואדים של תשוקה. ברגע של צחוק בלתי נשלט אני מבינה שלא רק כמה טוב שיש כאלה חברים. אלא בעיקר העובדה המדהימה שהם מגיעים בכל מיני צבעים.

וגם צורות.

תאמינו לי

בדקתי. :)

"אני יכול בבקשה לגמור גבירתי"

לא.

סבב שני של תענוג בלתי פוסק. והוא שואל שוב. אני כמעט מתרככת. כמעט מבינה את הצורך. כמעט "עוד מעט".

אינטנסיביות מטורפת של עוד כמה דקות בלי נשימה. שלו.

הוא מבקש שוב.

אני מדממת לו כוויה בת חודש וקצת. ואז מעבירה אצבעות מלטפות על הפטמות שלו. כואבות מוות. ראיתי את זה קורה, אז אני יודעת. תוקעת ציפורניים חדות. ממוללת. קצת כמו את המחשבות שלו. קצת כמו הרגשות שלו. בדיוק כמו את מנעד התחושות הרחב שהוא נע בהן כשהוא מתחתיי. וגם כשהוא לא. מוצאת בהן אחיזה כואבת במיוחד ומסבירה לו שאני אמשיך והוא יספור עד עשרים. הוא יושב על הברכיים. הפטמות שלו שורפות. האצבעות שלי לא זזות משם. והוא יכול לבחור להפסיק בשמונה. או ארבע עשרה. אני אשלוט בכאב. הוא במשך הזמן שיכאב לו. אני מרגישה שהוא ימשיך עד עשרים. זה גם קורה. אני מרגישה שזה יהיה סף חדש של כאב. זה גם קורה. אני כמעט ולא מדייקת להעריך נכון את העוצמה. כי בשנייה שיוצאת לו מהפה הספרה עשרים, הוא נשאר בלי כלום בפנים. כמה שעות אחרי הוא יספר לי שהוא הרגיש כמו גרב אחרי כביסה. כמו עור בלי פנימיות. מרוּקן לחלוטין. נטול יכולת דיבור או נשימה. יד אחת שלי מונחת לו מתחת לעורף, השנייה מלטפת פנים נסוכות שלווה שמיימית.

גַמור בלי לגמור.

שלי.

באותו הלילה. בשקט בשקט, הוא יעביר יד על החזה שלו. יחייך. ולא רק כי כואב לו.

ממני.

האם באמצע פגישת סיעור מוחות מרוכזת מאד כשאחד המעונבים זורק לחלל שלי משפט בסגנון של:" טוב שאת עם מגפיים היום, כי אני ממש יכול להתרכז" ובתגובה לגבות שלי שעולות כלפי מעלה בשנייה הראשונה הוא מוסיף ש-לק בצבע אדום ממש יפה לי כי "כפות הרגליים שלך בהירות", זהו סימן לעידן חדש של משפטי פיק אפ או רק כדי לציין בפניי שעכשיו הוא מצליח לייצר תוצאות טובות יותר בניגוד לפעם הקודמת שהייתי שם..?

והיו עוד הרבה לאורך הדרך, כאלה שבאו והלכו, כאלה שבאו ונשארו. כאלה שרציתי שילכו וחלק קטן שרציתי שיישארו. החוט המקשר בן כולם היה חוט מדהים. כולם רצו שאני אכאיב להם. חלק גדול מהמקרים היה לא פיזי בעליל. ההבנה הייתה נופלת כמה שניות אחרי שהייתי מתארת את הקשר הישיר בין הרצון שלי בכאב שלהם לאהבה שאני יכולה לתת. סו מי. לא מאמינה בשליטה בלי אהבה. לא מאמינה בשליטה ממקום מנוכר. לא מאמינה שקיים סיפוק אדיר יותר מתחושת בעלות על גוף ונשמה יחד. גלימס ראשוני מעניק לשנה הזאת תחושה של ימים ספורים. נסיון שני לכמת את מה שקרה בה, גורם לי להבין כמה כל יום ממנה הכיל הרבה מאד שעות של שורה תחתונה אחת חשובה: אושר שאי אפשר להסביר במילים. שמחה שגורמת לנימים הקטנים בגוף לקפצץ. לב שמצליח להכיל יותר. לב שמתרחב בלי הפסקה.

ברמה מסוימת השנה הזאת הייתה גם שנה מלאת שינויים עבורי. נגעתי במקומות חדשים. ניערתי אבק של הגדרות שניסו לתפוס מחסה על הכתפיים שלי. עשיתי אישה. ואז עוד אחת. סגרתי אוויר על יותר צוואר ממה שאי פעם חלמתי. עברתי דירה. התגרשתי. נטשתי את הבלונד לטובת שחור בוהק (טוב, זה רק בימים האחרונים..:)) והפכתי אחד נוסף לטוב יותר.

ובכל רגע נתון הוא היה שם. לטוב ולרע. בלי משבצות תחומות מראש. בלי לתת למילה נשלט להיות רק ארבע אותיות. בדיוק היום לפני שנה, על מרפסת עם ריח של יער, העצמות שלי דיברו בפעם הראשונה ולחשו לי שכדאי. אז לקחתי.

ואני אוהבת אותו יותר ממה שמילים יכולות לתאר. אין אף פעם רגע משעמם. היכולת שלו להפוך צרכים ורצונות שלו, לשלי, היא מהנדירות שקיימות. אם זאת לא מהות ההתמסרות, בחיי שאין לי מושג מה כן.

ואת הפוסט מלפני שנה אני רק אניח פה.

http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=405986&blog_id=69215

כוסאימאימא של הדלקת הבתזונה הזאת שגורמת לי לברך את האלואים שלי שאני לא שמאלית, כי לא הייתי יכולה להצליף (עלמהאניחושבת) :)

#דלקתבידשמאלזהזין

עור ורוד. זה שמחבר את הזין הארוךעבהענקמדי למותניים שלי. הידיים שלו אזוקות מעל הראש והתחת שלו פעור בפניי. קצת כמו בורות הפחד שלו בפניו. אני מניחה כף רגל חשופה על צוואר אדום ורצועת עור חונקת. מועכת עוד חלק מעצמ(יות)ו לרצפה הקרה.

בועלת.

קולות השתנקות משני החורים שהוא נשמעים כמו מנגינה עריבה לאוזניי.

בוטשת.

כדורים חמימים מתפזרים בחלל הבטן. צפורניים ננעצות בכתף כווּיה.

מזיינת.

נושמת.

בתנועה חדה אני יוצאת ממנו. הופכת אותו על הגב מרימה לו את הרגליים ובוהה בפנים שלו מתעוותות כשאני נכנסת ויוצאת. נכנסת ויוצאת.

גומרת.

ככה.