הקולוסיאום הפרטי שלי

היא צודקת. האישה שלי. ואני לא מתייחסת לזו עם הציצים הפצועים קשות. אלא אותה אחת שהצליחה להשתפד היטב ובצורה חלקה לתוך זין וורוד לפני כמה ימים. הבלוג הזה הוא מעין טיים ליין לשנה האחרונה שלו בחיים. עוד מעט ייסגר היומן על שנה של שינויים מדהימים ומבורכים. שנה של עליות ומורדות. שנה של שייכות כמעט מוחלטת. (נו, היו באמצע יותר מכמה רגעים של "תניח לי" ו"אני רוצה ממך שקט!" שנבעו בעיקר מחוסר היכולת שלו להפנים את ה"נעשה ונשמע"..). שנה מלאת רגעים מאירים. ומילה חדשה שהוא הצליח להניח עליה אצבע, רגעים של נסיקה.

***

הדפיקות שלו בדלת מצחיקות אותי כל פעם מחדש. חזקות כאלה. מהסוג שנשאר חזק מאחורי הדלת הלבנה. כמה רגעים אחרי הוא לא יצליח לאגרף את היד, ואני אתהה בקדימה של המחשבות איך השינוי הזה קורה כל כך מהר. ואיך האצבעות שלו לא מצליחות להיסגר.

אני יושבת על שיש כהה של מטבח. סתומי בלומי* מדליקה לי סיגריה. הטלוויזיה דולקת ברעש ובמרפסת מתפוצצים להם בלונים. שאריות של יומולדת. היא פותחת את הדלת. קצת כמו מדחום (האינטרפטציה שלה למילה כספית) זזה ממקום למקום בכמה דקות שהיא עוד בבית. שאר הנוכחים עוזבים את המקום. ואני מטביעה אותו בחיבוק מוחץ. גם אותי קצת. אני מתגעגעת אליו. כבר. את הקומקום שרותח אנחנו שומעים מאזורים שונים של קירות בבית. אני מקלפת אותו מכיסויים ארציים וברגע של הארה חרמנית להפליא, אני מחליטה שהוא צריך לדמם. 

קצת כמו אישה.

קצת כמו מחזור.

גם זה יהיה בתוך הטיים ליין שלו.

בניגוד לפעמים קודמות, אני מזיינת אותו בלי להתאמץ הרבה. בפעם לפני האחרונה פקעה בו אמת נפלאה. ולמשמעות "רק פיזי" מצטרפת בחדווה המילה עלאקקק. ואני מגחכת. חזק. כמה ימים אחרי באחד מהבוקר טובים שלו, הוא יכתוב לי  שהוא הפך נרקומן. כי הוא הולך לישון, ומשהו חסר לו בתחת. בו. זה שנפער. תחושת הבעילה הזאת מרוממת. וכשאני מסבירה לו את ההוויה של משמעות הדברים שאני עושה בו, הוא מבין שאם תהיה רצפה שבו אני ארצה לנגב אותה בו. הוא יירד לשם בחיוך שיעמיד לי.

אני שוכבת על הגב, מתענגת על הלשון שלו שעושה נפלאות בכפות הרגליים שלי. הוא אוסף נשימות קצת אחרי שאני מזכירה לו לנשום. וכשהוא על הגב, עם מסקינטייפ אדום על הפה. וכיסוי עיניים שמחשיך את הכל והידיים שלו זזות לצדדים בחיפוש אחר אחיזה בי. אני תוקעת סיכה. ואז עוד אחת בתוך פיטמה שמחוברת למצבט אכזרי.אני שוב מזכירה לו לנשום. ועל כוויה ברגל ימין אני מצליפה בו בלי רחמים. הוא מתפתל תחתיי. ואני הופכת את הזין שלו לכרית סיכות מדממת. זה מרהיב. ואני דואגת לחבק אותו חזק כשזרוע אחת שלי נשענת על החזה שלו. הוא צורח בשקט יחסי. וזה מעודד אותי להמשיך. רוטינה נפלאה של הצלפות, סיכות, טיפות דם וחיוכים של אושר.

למקרה שתהיתם, החיוכים האלה באים מושלם על מזוכיסטים :)

אני מחזירה אותו חזרה למציאות של מיטה עם מצעים אדומים. הוא קצת מרחף. קצת לא יודע היכן הוא נמצא. וקצת לא יודע מה הוא בדיוק מרגיש. אני מלקטת שאריות של עצמו חזרה אל תוך הלב שלי. ומתוך חוסר יכולת משוועת לזכור את מספר הפעמים שגמרתי, אני עוטפת אותו לתוך חיבוק ממצה של עוצמות וכוח. הקומקום ירתח שוב. הפעם אנחנו נשב על ספה וסלילי עשן יהיו אוזניים לרגעים של תחושות אדירות. כנות מוחלטת וסיפוק עצום. מהסוג הבלתי נתפס.

בחיי.

שבוע מעולה!

 * זה כל כך הולם אותה, הכינוי החדש. בעיקר כשהיא מחזיקה את השערות שלה שנייה אחרי שהיא גומרת ויוצא לה מהפה צמד מילים שחוזר על עצמו בלי הפסקה :"אני משתגעת".

הוא לא נשם. יממה שלימה.

זה התחיל בהודעת וואטצאפ, ברחה לי האות ז' מאיזה מילה. אה. כן. "אבל ממש לא לזוס". אז תיקנתי בהודעה נוספת "ז", ואז מיד אחריה "זין" ואז עוד אחת "עם זין".

ואז התחשק לי להשתעשע.

"תרתי משמע".

והילד נכנס לפאניקה.

הא?

זין?

מבשר?

ובגלל שהביציות שלה אצלי ביד באופן תמידי, סיפרתי לו שהן ממש רועדות עכשיו. ממש.

אז הוא כותב לי שהוא רועד. ושהוא לא מצליח לנשום. וזה נמשך ככה במשך כל היום, והיום. ואז הוא נהיה זומבי. ומגיב לא לעניין סביבו. וכן הלאה.. אני בטוחה שאתם יכולים לדמיין לבד את האפקטים.

קצת לפני הזומביוּת שלו ישבתי עם ב'. גיי חתיך הורס. חכם מאד ומצחיק באותה מידה. אחד הגברות המיוחדות שהכרתי בחיים. וסיפרתי לו על ילד הכאפות. ושהגיע הזמן שלו להיות מזויין. מולי. לא ממני. מה אני בדיוק רוצה להרגיש ואיך זה יקרה. "אנחנו אוהבים אותו" הוא צוחק. אני חייכתי. ברור.

עכשיו לפני שכולכם מתרגשים וזה.. ב' לא קיבל זיון. וילד הכאפות לא היה מזויין. ואני נותרתי עם חצי תאוותי בידי.

למה חצי?

כי הזין הוורוד שלי הוא ענק. ואחרי שהגוף שלו רעד מהצלפות שגרמו לו כמעט ליפול על הפנים, קצת כמו נכה שבדיוק קם מעל כסא גלגלים, הוא שכב על הגב עם רגליים מקופלות וכמו זונה ממש לא ממושמעת (מאמינים שעדיין קיימות כאלה?!) זה נכנס לו. בכוח. חזק. עד הגרון. בחיי. אחרת הוא לא היה מתחנן בשקט שבא לו להקיא.

וזה מה שקרה:

הוא נכנס בדלת, אני מנתקת שיחת טלפון, יורדת ממגפיים אפורות (אלדו. מבצעים של למות מהם) עם עקב שפיץ שעושה לי לגנוח כשאני עליהן, אני מסתכלת לו טוב טוב לתוך העיניים, ואני מבינה שהמטר שמונים הזה מולי, המזוכיסט הכי נפלא שהיה לי אי פעם, היצור שעשה דרך מדהימה כדי להיות טוב יותר בשבילי - רועד! העינים שלו רועדות. הכבד שלו רועד. הכליות בכלל נגחו אחת לשנייה ב..כליות. פשוט רועד. מהאמצע שלו. מהבפנוכו שלו. משקשק מפחד. 

אני מושיבה אותו על ספה ונותנת לו לשאוף קצת אדים של ירוק. ואז מנסה להבין את הפחד.

ועל זה בעצם בכלל היה אמור להיות הפוסט הזה. פחד. בסוף יצאו גם מילים אחרות..

הוא מספר לי שזה פיזי. ממש. הפחד שלו פיזי לגמרי. אני מגחכת ובעזרת זין וורוד אני גם מוכיחה לו אחרת. ואחרי שהוא מנסה לחבר מילים למשפטים שלמים שיסבירו בעיקר לעצמו את הסיבה לכל התחושות שלו, אני מתקשרת לב' וגורמת לו לעשות פרצופים של אכזבה כמו נזירה שצופה בילד קטן נוגס במלפפון האחרון בשוק. אנחנו צוחקים וקובעים תאריך אחר. אני כמעט מצליחה להתאכזב. אני גם קצת.

ואז מגיע הרגע שאני מחליטה להסביר לו. את עצמו. כמעט כמו תמיד. אז אני מסבירה. אני תמיד יודעת שאני מסבירה היטב כשבשיחת טלפון ממנו כמה שעות אחרי, הוא מספר לי על אינסייטס שנפלו לו. על נקודות הבנה מדוקקות. על בדיוק מה שאני רוצה שהוא יבין. כמעט לבד. אף פעם לא לבד.

אני אוהבת את הפירוק לגורמים הזה. כמעט כמו שאני אוהבת השפלות טובות ועמוקות.

לכל זמן ועת מסתבר.

בשעון הפנימי שלי מופיע זמן אושר.

ככה.

תשמעו, הגשם הזה מחרמן!

כל טיפה ממנו :)

נו, טוב. וגם זה שילד הכאפות לא נושם...

דמדומים. אני מברישה גרגירים עלומים של חול מעל חצאית לבנה מתנפנפת. מותחת זרועות ארוכות כלפי מעלה. ואז לצדדים. אני חגה במעגלים. איטיים. נותנת לרוח לפזר שערות זהובות באוויר המלוח.  אצבעות הרגליים שלי מתחפרות בחול יבש. גאות. עכשיו החול רטוב. טיפות מלוחות של ים רגוע נוגעות לי בלשון. אני מחכה לשניונת המזוקקת שתגיע כבר. זאת שתצריח מתוכי את חופשתו של האושר. זאת שתגיע בלי פערים שכבר נספרו מראש. זאת שחיכתה קצת פחות מ500 מחזורים של שמש וירח. ועכשיו הגיע זמנה. זאת שתעלה לאיטה במעלה הבטן, לגרון. למיתרי הקול. לחלל הפה. לנשימה שתצא דרך קנה חדש של נשימות. זאת שתבהיק ותבריק. תמרק ותחדש. זאת שהגיע זמנה.

***

יש לחופש מחיר נפלא וקוראים לו חופש. 

מאושרת לשלם אותו

כל פרוטה ממנו.

אה. 

הוא יהיה ביקורתי. ושופט. ויעיר הערות נבזיות. אמיתיות וגם כאלה שלא. 

זה למקרה שחשבת שהוא יהיה אוהד. 

הקהל.   

***  

ואחרי שהגב שלו השמיע קולות השתנקות עם רצפה. והיה קר. ואחרי שהוא שכב פרקדן וכפות הרגליים שלי אחזו חזק בצידי הבטן. זה לא עזר. הוא עדיין זז. ואחרי שנוצרו סימנים יפהפיים על חלקים נבחרים ממנו, ואני נשמתי חזק. ואחרי שהוא ליקק וכאב. חטף וחובק. נמעך ולוטף. הוא גם דיבר. ועל סיגריה של רגע לפני מציאות, הסתכלתי לו עמוק לתוך העיניים וסיפרתי לו מה הולך לקרות.

הוא כמעט ולא נשם.  

בקרוב

ממש.

הוא כותב לי שהוא חולם עליה. על הזהובה שיש לי. הוא מתעורר מתוך כאב, כי הוא חטף כמו שצריך, כנראה.. ונזכר שהיא הייתה שם, ממררת בבכי. אני צוחקת חזק. כי ככה זה עם זונות שיודעות לפרוט לי על מיתרים נכונים. השתיים האלה. לפעמים הם שניים, לפעמים שלושה. מסתבר שאני כן יודעת לבחור אותם. ואותן. ונכון.

אושר.

הרבה זמן שלא כתבתי. אחת מיוחדת אמרה לי מדויק, שככה זה כשחיים בדיוק איך שרוצים. במקום למצוא זמן לכתוב על אחרי או לפני או תוך כדי, אנחנו חיים, לפני אחרי וגם תוך כדי. החגים האלה הביאו איתם הרבה דברים טובים. זה מאשיר. ולא רק אותי מסתבר.

קיבלתי מתנה יפה החודש הזה, אחת עם פה מלוכלך שלומדת מהר מאד איך להיות בדיוק מה שאני רוצה. ובפעם הלא ראשונה, אני שוב נדהמת מאותו כוח עצום ובלתי נראה שגלום במילה אחת: שייכות. ההבדלים הם עצומים. נשלטת היא לא נשלט שיכול להיות נשלטת כשאני רוצה. נשלטת היא אישה, ונשים הן עם מורכב. מורכב ומסובך. וזה חדש לי, כי אני די פשוטה. יש את מה שאני רוצה, ויש את כל השאר. כל השאר לא באמת נוגע בי. או לי. אז ככה זה פשוט. וככה לימדתי אותה, שיש את מה שאני רוצה ויש את כל השאר, וכל השאר לא נוגע בה. או לה. ותשמעו, זה מרתק. לקח לה מספיק זמן כדי להפנים, ומספיק זמן כדי להבין שאין דרך אחרת, ומספיק זמן כדי להודות בפניי אמש, כשהיא על הברכיים ודומעת שאני מסבירה לה אותה, לעצמה. יותר טוב ממה שהיא אי פעם הצליחה להסביר לעצמה. אותה.

והיא מסתמנת מדהים! מדהים. על ילד הכאפות, אני שומרת. אז המכות שאני דופקת בו, בד"כ מכוונות יותר לכאב שהוא עמוק. אוח! הכאבי שרירים האלה, עמוק בעצמות. ואז היללות שלו אח"כ זה משהו שאי אפשר להחליף. ולמרות זאת, היא עושה "איים" שקטים כאלה, ונשארת מסומנת ימים שלמים! צבעים נפלאים של סגול וכחול קצת אחרי אדום מחריד ומחרמן. והיא נושאת אותם בגאווה. וזה משעשע אותי הדרך שלה להזכיר לי שיש לה כווית סיגריה על הכתף. מה כוויה? בור! אז אנחנו יושבים בגינה, ערימות אוכל על השולחן, כמה חברים טובים, וכשאני בתוך פרץ צחוק מתגלגל, היא מעבירה את היד שלה על הכתף, ועושה פרצוף מסכן של כואב. והיא יושבת מולי, ואנחנו מוקפים אנשים, והמבט שלי משתק אותה. ובעיניים שלה אני רואה את ההזדקקות ליחס. אז אני מתעלמת. היא מנסה שוב, ומקבלת מבט מצמית. וכמו בהילוך איטי היא אני רואה אותה מתכווצת לכדור קטנטן עם עיניים שחורות בוערות ושיער ארוך וחלק שבא לי ללפף אותו סביב היד שלי, למשוך ולמרוח אותה על הרצפה בעזרתו. כי זאת בדיוק הסיבה שהוא קיים לה על הראש. להיות נמרחת. אז אני קמה והיא קמה מיד אחרי, ואני נכנסת לחדר כדי להסביר לה בדיוק את זה. וכמו שפחה טובה היא מהנהנת, ומורידה את הראש. 

אני משאירה אותה ככה, וחוזרת החוצה. תכף יבוא לי. ותכף היא תהיה מרוחה על ברזלים של מיטה בידיים קשורות וכוס פעור. תכף הפנים שלה יאדימו ואז הדמעות שלה יתחילו לזלוג. תכף זנבות של עור יעשו עליה אומנות. תכף השדיים שלה יעוטרו בסיכות עם ראשים צבעוניים. תכף אני אשב לה על הפנים והיא תתחנן לנשום. תכף ילכו כל הפרצופים פה מתוך סוכה מלאת אורות מהבהבהים. ועל המנגל נשפוך מים קרים. והיא תסיים לפנות, לשפוך זבל ולרוקן מאפרות. תכף יהיה נקי, וכבר כמה שעות אחרי חצות. תכף אני אשן היטב. מלאת סיפוק. תכף.

אני מתגעגעת לילד הכאפות. נשלטת זה לא נשלט. והיא לא יכולה להיות נשלט כשאני רוצה. עולמות שונים.

לי יש את שניהם.

אושר לי. ככה.

עם הרבה נקודות.

ככה.

כוונות שיפורשו נכונה.

אך ובלבד.

מילים גבוהות ומבט בגובה העיניים.

הנאות קטנות, גדולות ומכאיבות.

סיפוק שפותח תיאבון

בריאות

בריאות

בריאות.

התרגשויות. טובות טובות.

      והוויה מתמשכת של אושר ומזל.    

אלו איחולים שנשלחו אלי. לא מפתיע שאני רוצה את אותו הדבר. לכולם.

אז זה. ועוד.

שנה טובה טובה.

יש לה ידיים קטנות. ממש קטנות, האצבעות שלה פרושות על הכרית והמבט שלי מרוכז. ציפורניים כסוסות ועור שמתקלף בצדדים. אצבעות קטנות. השיער שלה שחור, חלק וארוך. מונח בתוך גומיה רפויה ומשאיר קצוות שנופלות על הפנים שלה. האף שלה קטנטן, כמו כפתור. והשפתיים שלה דקות. היא אומרת מילים בלי לחשוב וכל כמה דקות זורקת כוסאמק עצבני לחלל האוויר, קופסת סיגריות נגמרת. היא מעשנת בשרשרת. היא מתביישת. היא גם נבוכה. ובלי שאני אתאמץ לשנייה,  היא הגיעה עד פתח הדלת שלי. רעבה לאילוף.

ימים ארוכים לפני באחת מהשיחות הכייפיות שהיו לי ולבייקי, דיברנו על נשים. כמה מפתיע, הא? אני לא אצטט במדויק את המילים שלו, אני כן זוכרת משם את היכולת שלו לתאר לי במילים ציוריות כמה אפשרויות גלומות באישה. נשלטת. השוני המובהק בין נשים לגברים, ועוד כל מיני שעשו לחיוך שלי להתרחב עוד. קצת.

היא לא מבינה את המשמעות של כאב שניתן מאהבה. היא לסבית מגניבה לגמרי. אני לומדת כל מיני מילים חדשות מהעולם הזה, שלא היה מוכר לי עד הרגע. היא באה יום אחרי יום "לעשן אתך סיגריה בגינה החדשה שלך" ויושבת באותה התנוחה על הנדנדה ובוהה בי במבט מזוגג. אני מספרת לה שעוד באותו הערב ההוא אליו היא הגיעה בלי הזמנה, כמה דקות אחרי שהיא אמרה שלום לכולם והתיישבה מולי מחזיקה כוס גבוהה עם שתיה קרה, רציתי לגלגל את השיער הארוך שלה סביב היד שלי, ולדחוף את הלשון שלי לתוך הקרביים שלה.

הצחקוקים שלה מעידים על מבוכה מתמשכת. הקול שלה גבוה מדי, ואני מהסה אותה בתנועה חדה. היא מספרת לי שנדירים האנשים שמסוגלים להיות ישירים ככה. אני מספרת לה שאני לא מכירה דרך אחרת.

היא עדיין מצחקקת.

ליד הקטנטונת שלה מסתבר, יש חיים משל עצמה כי היא לא מצליחה להוריד אותה ממני. נגיעות מכוונות מטרה אני אומרת לה, והיא מסמיקה. הזונה המתוקה הזאת, עם הפה המלוכלך, מסמיקה! אני מתחילה לצחוק, אדים של ירוק עושים לי לצחוק חזק יותר, והיא תופסת תחת אומרת משהו לא במקום, אני מרצינה מבט והיא כמעט מצליחה להוריד את היד שלה על הרגל שלי, קצת כמו כאפה. על הרגל. כאפה. 

ג'יזס!

חצי שעה אחרי, הכוּס שלה חוטף כמו שצריך, והיטב. היא צורחת לרחמים. נשבעת בכל מה שיקר לה שזה לא יקרה שוב. לעולם. הידיים הקטנטנות שלה ממלאות אותי עד קצה יכולת הנשימה. ואז אני תולשת ממנה חתיכה נוספת."אני לא נשלטת" היא אומרת לי. בלחש. ואני מחזיקה את השיער שלה קרוב מאד לזרוע שלי, ביד השנייה אני אוחזת לה חזק בעורף, הידיים שלה מוצאות אחיזה במקומות שונים בגוף שלי, והיא מוסיפה "אני רק רוצה לחיות ליד כפות הרגליים שלך, מותר לי?".

ג'יזס פעם שנייה.

כלבונת לא נשלטת. שאני אמות.

אז זהו. לב ויום. אחד מימי ההולדת הכיפיים שהיו לי בשנה האחרונה 😄 בוקר יום הולדת עם משפחה וחברים. ואז צהריים עם ריח של ים. גלים שעושים טיפות מלוחות בלשון. ויד ביד בטיילת. הגיע הזמן גם של זה מסתבר.

אני מחליפה ג'ינס קצר וחולצה עם ציור בלתי מזוהה לשמלה שחורה ועקבים שקצת אחרי שכולם יגיעו, יכירו, יאמרו לי מזל טוב וכאלה הם ינעצו לו כ"כ חזק על הרגל, שאני אתהה אם נוצר שם חור בסופו של דבר. אחכ הוא יכתוב לי על חיוכים של מבוכה ורגעים של חוסר נשימה. 

אז לפני שאחת בשם שינה תעשה לי עיניים, אני אומרת תודה על חברים נפלאים, על חברות אוהבות ומכרים חדשים. אני מבורכת באנשים ראויים סביבי. וזה ממלא אותי אושר בלתי נתפס. 

ובניגוד למזל טוב של בייקי מהבוקר ("מזל טוב לאימא שלך שילדה אותך" :)), מזל טוב לי ולכל האהובים שלי. תמיד.

נ.ב: לאז, הגיע הזמן שתראה את הפרצוף שלך בסביבה. ושולצרים, אתם נהדרים. בחיי.  אלריק, אתה פשוט נפלא ופרשי, רק אתך, מסתבר אפשר למצוא תחנות רכבת.. אחותי, את מדהימה, והעסיסית הייתה עסיסית כמו שרק יכולתי לדמיין. אלכס יקירי, אתה תמיד תענוג. ואייזיס אהובתי, אם לא את, זה לא באמת היה קורה.

}{

לא.

אני לא מתכוונת להשפלה של "נפל לי מזלג תרים ואז תעביר לק על הנעל שלי". אלא יותר כמו "נפל לי מזלג תרים ואז חכה שם כמה דקות אני אניח את הרגל שלי על הצוואר שלך אני אראה שמספיק אנשים בוהים בסיטואציה. שהדקות שעברו היו מספיק ארוכות. שהברכיים שלך כבר צורחות כי במקרה הרצפה מחוספסת נורא והבד של המכנסיים דק כמו הקו שעובר בין הצורך שלך בהשפלה לצורך שלך בריגוש". ורק אז לתת לך לקום.

ולא השפלה של לזיין אותך בתחת בתוך ארבע אמות של חלל שהוא שלנו. יותר כמו לענב אותך היטב עם נעליים מבריקות לתת לך להתפשט במהירות שיא. לפתוח לך את העיניים כדי שתבין שאתה מול מספיק אנשים שמעולם לא ראו אותך ככה. עירום ועריה. תרתי משמע. ואז לבטוש בך עד שתצרח לרחמים. לתת לך לאסוף את הדמעות שלך לתוך כוס מלוכלכת מפלסטיק. וכשהגרון שלך יתייבש מהצעקות לטפטף לתוכך זרמים איטיים של דמעות מלוחות.

גם לא הסוג של להסתכל לי עמוק לתוך העיניים כשאני נועצת ציפורניים חדות בתוך הביצים שלך. יותר כמו לחכות למעלית בבנין עמוס אנשים להסתכל לך לתוך הקרביים ואז לדחוף יד לתוך הרווח בין הבטן למכנסיים. למתוח את הגומי של התחתונים. ואז לנעוץ צפורניים. את המבט של אלה שראו, אני אנצור בתוך ענן של סיפוק. על שלך, אני רק אגחך. ושלא תטעה להבין. הסיפוק יהיה אחר.

וזה לא רק לקרוא לך בשמות (נפלאים!) שמעמידים לי, זה למצוא מספיק הזדמנויות עתירות פנים להצביע עליך ולומר "אה הוא? זה אשתי". ואז להציץ בהנאה גמורה לרווח שנוצר בין הגבות לעיניים של זה ששאל.

כי בבית שיצרנו לנו, כל מה שאני ארצה יקרה. ולבית שלנו יש גג רעפים יפהפה. כל רעף נוצר מתוך התמסרות עמוקה. ולקירות יש נטייה להסמיק. כי כל בלוק מורכב מחצץ של כבוד ואהבה נדירה. ועל הרצפה מונחים תמיד שני דברים, כפות הרגליים שלי, ואתה.

***

אני מבינה את העומק של המקום הזה. את הפער שקיים בין הבועות. את הנזקקות למלא את הוואקום הזה. את הרצון העמוק לתת לי את זה, כי זה משמח אותי. ואני רוצה עוד.

משביעו רעב, אמרו חז"ל?... אז בדיוק ככה. 

אני לא פומבית, ועם כל ה"בלילות" שהולכת לי בראש לאחרונה, הרעיון מצליח לרגש אותי. זה בטח יקרה מתי שהוא, ככה זה עם רעיונות שעולים לי, יש להם נטייה להפוך למציאות בשלב כזה או אחר. 

וזה

מלביש עלי חיוך בוהק.