הקולוסיאום הפרטי שלי

אני עייפה. ככ עייפה. אני נזכרת באוי מתוקה וצוחקת. הוא אמר לי פעם שאין דבר כזה מיטה גדולה מדי, ואני שוכבת במיטה הגדולה מדי שלי וחושבת שלהיות פיזית חלשה זו הרגשה הכי גרועה שקיימת. אני בוהה במצעים ומסרבת להריח ריח של כביסה מהם. ריח של כביסה עושה לי געגוע לריח שהיה שם לפני ועכשיו לא כאן. אני מעירה את הבובה מוקדם. מכינה לה ארוחת בוקר. מניעה את הרכב ועל אוטומט מניחה אותה בכיתה ב. יום שני ללימודים. חוזרת למיטה הגדולה מדי שהוא אמר שאין דבר כזה רק כדי לגעת לי במצח ולהרגיש שאני קודחת. תכף תהיה לי שיחה של כמה דקות עם ההוא שעשה כמה מאות קילומטרים אתמול כדי לחזור לשגרה. ואמש. אמש, עוד ישבתי איתה על ספה באוויר פתוח ונגסנו בפטריות מלאות פסטו וטונה צרובה על  פלאנצ'ה. בחרנו מעולה היא חושבת בקול. אני מספרת לה שההוא כתב לי לפני כמה ימים שהוא מוחה. נשלטים בכלל יכולים למחות?. שלוש שניות לפני המחאה אני כותבת לו "אז תוצלף חלושות" וההוא מוחה. ילד הכאפות הזה שכושר הספיגה שלו אף פעם לא מגיע לרוויה, מוחה. ואז נמצא הפתרון. זה מספק אותי. ואני חוזרת להווה. עוד כמה ימים ואני חוגגת לב שנים. עוד כמה ימים ואני אהיה כמו חדשה. עוד כמה ימים ו... אני לא ממשיכה את המחשבה. היא נקטעת. אני מקבלת פרשת שבוע אקטואלית, כמו כל שישי ומתיישבת לקרוא בהנאה גלויה. אני נזכרת שאני חולמת הרבה לאחרונה. חלומות מלאי פרטים, מאד מדויקים. עודף של אנשים, מקומות ותחושות. הוא אומר לי שיש לו בראש שתיים של שורות. עלי. ואני הולכת לאהוב את זה. ממש. כמה ימים לפני, על פרגיות ופלטת ירקות דיברנו על שוויון. לא מעמדות. שוויון. אני רק עכשיו מבינה את מה שהוא לא הבין. אני גם מבינה את מה שהוא אמר כי הוא חשב שהוא הבין. אני פתאום חושבת שזה לא היה פרגיות, זה היה לילה אחרי. עם העופות ופיות של ילדות מתוקות שאוכלות קולורבי בחצות. זה לא באמת משנה. זה רק בליל של מחשבות ותובנות (מ)שונות. מה שעייפות עושה. איף. וזה לב של שנים. אני אפילו קצת מתרגשת.

העיקר שתכף שבת. אם רק היה אפשר להניח גם על המוח שעון שבת..

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי,

הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל - 

מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם,

שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת,
זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים
שֶׁכָּךְ נִגְזַר - כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם;
הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם - 
לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל.

הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ:
לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת,
מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם!
שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים - בְּאֹפֶן מַעֲלִיב.
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים - מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן
וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה - 
הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת!

קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים,
לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.

אני מקבלת בשורה שמעיפה לי המוח, ולא במובן הטוב, אני מחליטה לעכל אותה עם עצמי קצת. ואז משתפת את האהובים שלי. זה מתחיל בגבר הזיפים שמבטיח להחזיק לי את היד, ושנעבור את זה, ביחד. וממשיך בילד הכאפות שמקבל הודעה לקונית מחרידה ומיד מתקשר כדי להזכיר לי שאני יודעת לבחור אותם היטב. הוא מחזק אותי, מאמינים? אני אפילו מצליחה לבכות. והוא שם מעבר לשפורפרת טלפון מצליח לומר לי בדיוק את מה שאני זקוקה לו. מישהו אמר משהו על נשלטים שלא יכולים להכיל..? מסתבר שאני לא.

הנסיכה שלי הולכת לאבא שלה לסופ"ש ובמקום להתבוסס ברחמים עצמיים שמגיעים לי בצדק, אני מכניסה לתנור מגש של אסאדו ביין. מגש נוסף של דגים. מכינה ערימות סלטים, חלה אחת ריחנית. ומוצאת את עצמי מעבירה ערב נפלא עם בייקי ונסיכת הלילה (נשמע לי מתאים פה יקירתי, הניק החדש שלך ארוך מדי.. :)).

איפה שהוא באמצע הערב אני מאבדת אחוזי שפיות לטובת אחוזים ניכרים של אלכוהול. אנחנו תמיד צוחקים שאני אח"כ זוכרת הכל, הפעם אני רוצה לשכוח. הם מצליחים להצחיק אותי. וזה מחמם לי את הלב. אנחנו מנהלים שיחה רצינית על סימנים ועל אפר של סיגריות. מסתבר שאני זוכרת. לילה אחרי על ספסל באמצע שום מקום היא תספר לי איך הוא מסתכל עלי "את כמו שמש שם, בשבילו, כל העולם נעלם, ורק את נשארת". אני צוחקת, כי ברגע של אי הבנה מעצבנת הוא דוחף את הלשון שלו לתוך השקדים שלי, ולא עוזב, עד שאני מחייכת.

הם מדברים עלי בגוף שלישי. אני בכלל יושבת באמצע ואדים של אלכוהול מונעים ממני להתערב בשיחה האינטלגנטית סביב השולחן. אני שומעת איי ועוד איי כדי להבין שהוא מראה לה איך הוא נושך. אני מתפקעת. עם דמעות. מדליקה סיגריה נוספת ומתמכרת לאצבעות שלו שמעסות לי את כפות הרגליים באהבה אין קץ.

אמצע של לילה ואנחנו כרוכים אחת בשני. 

לילה אחרי יהיה נטול שינה לחלוטין.

מילו אהובתי תתקשר להזכיר לי שמניין האנשים המדהימים סביבי לא מסתיים. אני יודעת כמה זה "עולה" לה, ויש לי גוש ענק בגרון של אושר.

אני מבורכת.

מבורכת באנשים נפלאים סביבי.

ולבתזונה הנוכחית שבאה "לבקר" אותי אני אבעט בתחת. עם סטילטו גבוה במיוחד וידיים מחבקות של אנשים אוהבים.

}{

אני שרועה על הגב, ברכיים מכופפות. הידיים שלו על הברכיים שלי, והרגליים שלו ישרות. אני מבקשת ממנו להתקדם אלי קצת, ככה שאצבעות כפות הרגליים נעוצות בתוך הביצים שלו, הוא מתחיל לרעוד. אני שומעת שרירים נאנקים וריכוז מוחלט כדי להישאר בדיוק בתנוחה הזאת. אני מרימה את יד ימין שלי שאוחזת בכמעט סוף של סיגריה דקיקה ומתחילה לחפור עם הכתום כתום הזה על כף יד ימין שלו. אני לוקחת שאיפה נוספת עושה פוו ארוך, שאריות אפר וכאלה. וממשיכה לחפור. 

כבר כמה ימים שהוא מסתובב סביב פוסט הכוויה. בישול ארוך מסתבר, עושה טעמים נפלאים.

***

סושי וקצת כמו התחלה של שפעת. גבר הזיפים שלי עייף. הוא מספר לי מה שוות ההודעות שלי ואני גומרת בלב. ואז עוד פעם. הוא שומר עלי, ולוקח לגוף שלי כמה רגעים ארוכים להבין. זה לא סותר את שאלת השכן מלמטה (אה, בייקי, שכחתי בכלל לספר לך :)) כל כמה זמן אני מגיעה לכאן.. אני עונה לו בבוקר טוב מחוייך וממשיכה לרדת במדרגות. את התשובה שרציתי לענות, אני שומרת בבטן. הלב שלי עולה על גדותיו ממנו. (לא מהשכן, בחיי)  אני פותחת את כל החלונות ברכב מסובבת ימינה את כפתור הווליום והמילים שאני כל כך אוהבת עושות לקצות הבלונד שלי לעמוד. משמחה.  אני נזכרת בחיוך בחששות של שנינו, עוד בהתחלה. כמויות המילים שעברו בינינו בטח שברו איזשהוא שיא עלום. עכשיו זה נעים. זה בומים בבטן. זה אושר מתמשך. זה הוא.

***

החוש החמקמק יותר שלנו. ריח. יש באוויר סביבי ריח של חדש. למטה שהוא אחר. זה מרגש אותי.

ככה.

הוא רוצה ללכת איתי יד ביד בטיילת.

אימה קלושה אוחזת בי. אני גם אומרת לו. 

קצת לפני שאני שוקעת לתוך ענן צבעים בהירים אנחנו עוד מספיקים להתיר קשרים דמיוניים מעל אי הבנות מציאותיות. הוא מחזיק לי את הפנים ועושה את התנועות הבלתי נשלטות בידיים של עוד רגע ואני בולע אותך לתוכי. אני עוצמת עיניים ונושמת אותי לתוכו ואז אותו, לתוכי. שורשים משתרגים סביב הקרסוליים שלי. אדמה.

גבר הזיפים שלי. בייקי שלי. 

אנחנו שרועים פרקדן על ספה מול מזגן. אני יודעת שזה בשבילי והלב שלי עולה על גדותיו. משלימים פערים של ימים ארוכים, חוסר במילים. ובנגיעות. אני מרגישה את הנשמה שלי נרגעת. ואז גם הגוף. חושבת כמה כל אחד היה רוצה להיות במקום נטול פלקטיות של חיים ולמצוא את המקום המזוקק של רגש שהוא נכון. אני מצאתי. אני מוצאת כל יום מחדש.

***

ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב*.

***

נגיסות קטנות והלשון שלו נפלאה. טיפול מסור יהיה האנדרסטיימנט של המאה. זה תענוג בלתי נתפס והגרון שלי צורב. סיגריות ועומס. אני שותה כוס מים שלמה בלגימה וחצי ואז חושבת על פיטיאיות, צהובות. היו גם וורודות. בוגוטה הייתה מפוצצת מהם וזאת הייתה העונה. היינו יושבים בקצה של צוק שעלינו אליו ברכבל ואוכלים אותם בכמויות, עם כפית ואז עם הידיים. חופרים עם האצבעות. שולים את הגרעינים השחורים כמו היינו רוצים לפצח אותם. זה זיכרון מתוק של תמימות. של חיים של לפני. נעימות בבטן. וזה קצת כמו רגעים של עכשיו. נעים כמו בית. כף הרגל שלי בתוך הפה שלו ואני חושבת על ידיים שלובות בטיילת עם גבר בזיפים

ומרגישה שלווה.

*מילים של לאה גולדברג. חווה אלברשטיין עושה ביצוע נפלא.

אנחנו מדברים ונושא "חשוב" עולה. (התחת של הבוס שלו). אני שואלת שאלה מצחיקה. הוא עונה מיד  "לא גבירתי" ומוסיף באותה נשימה שזאת תשובה שתשתנה בשנייה שבה אני אחליט שהוא כן. אני שוקעת לתוך מלל מחשבתי נזכרת בכל אותם הפעמים בהם מאחורי כל מילה שלו היה הרבה אוויר ומעט מאד כנות מודעת. עכשיו זה כבר לא. יודעת שיש פעמים בהם הדרך היא העיקר ולמטרה יש חשיבות משנית. חשובה מאד, אך עדיין משנית. והדרך היא אותה דרך שלא רבים הילכו בה. והנוף מקבל בהירות מופלאה. ומה שהולך ונעלם מאותה הדרך הם הקוצים שנמצאים בצדדיה. הולכים ומתמעטים. פעמים שהם מתפוגגים עוד באופק. ואני חושבת על אותם פעמים בהם משיתי אותו מבורות עמוקים דיים מכדי לדחוף לתוכם אפילו אצבע קטנה. ועל אותם פעמים בהם הסבלנות שלי קיבלה משמעות אחרת. מורחבת. כמו אותם פעמים בהם רציתי לבעוט לו בישבן המתוק הזה שלו. או לסטור לו רק כדי לא לכעוס בגללו. והמלל ממשיך לו שם במאחורה של הראש כשמקדימה נמצאות להן מחשבות אחרות. ואז אני מבינה שהיד שלי אוחזת חזק מספיק כדי שאני ארגיש שהוא אוחז לא פחות מזה. ואני מתמוגגת מרגעים ממושכים של שלווה שאופפת אותנו. רגעים מתוקנים. ודברים שמתיישרים. והחיים מקבלים חדות נדירה של אושר בלתי נתפס. מאוחר יותר "שגרה של כאב" יהיה משפט שיעשה לנו נעים. ומילים כמו "חסר" יתיישבו בדיוק על מקומות שמתמלאים. וללחוץ לו על היבלות שקיימות בין אותם הקפלים הרכים בעור נתנו את התשובות המדוקקות לשאלות שמעולם לא היה לו מענה. ואני מוצאת את עצמי מאות של ימים אחרי אותה ההתחלה שמחה ממנו. ובו. יודעת שהאושר שלי הפך מטרה נעלה עבורו.

והוא נלקח הרבה לפני שאני מגיעה. אני מקלפת נעלי עקב ושאר ירקות והמילים שחולפות בינינו משאירות לי טעם של דם בפה. אנחנו מדברים על טעויות ברות תיקון, וגם כאלה שניתן למנוע. על חיים נטולי טירוף. על טירוף של געגוע. על שייכות שמרגישים בקצות האצבעות ואז על אושר.

כזה שמציף בלי גבולות.

כפות הרגליים שלי מונחות על החזה שלו ברכושניות נפלאה והסיגריה נגמרת. אני מעלימה ממנו את הראייה ואז את יכולת הדיבור. דבק אטימה אדום סוגר את הדלת גם על יכולת המישוש. מצבטים אכזריים נצמדים למקומם הנכון ומחטים קטנטנות ישאירו נטיפים של דם בעוד כמה שעות. קצת אחרי שהוא ירעד בלי יכולת שליטה על הגוף ששייך לי הוא יספר לי שלא הייתה בו יכולת לנשום ולו לרגע. ולא בגלל החבל שהיה מלופף היטב סביב הצוואר שלו. אני משאירה בו שטף דם אימתני הופכת אותו על הבטן ובוטשת בו עד שהנשימה שלי מתייצבת חזרה. בוקר אחרי בחיוך של אושר הוא מספר לי שזה מעיף אותו וכל צעד שלו זה כאב של חיוּת. אני נוברת לו בגוף ובנשמה. אוחזת היטב. דקות ארוכות של רעד בלתי פוסק והמבט שלו מתיישר. אני מעבירה ידיים אוהבות. מכרבלת אותו לתוכי. מוצאת שלווה מאושרת ביכולת שלו לכאוב אותי. ככה.

אנחנו מתכתבים בוואטצאפ ואני מנסה להסביר לו בכמה מילים על איזה שהיא בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, וזה בעזרת דוגמא לא הכי מוצלחת של אחת החידות הכאילו מאתגרות לכם את המוח. הוא חושב ושנייה וחצי אחרי הוא זורק הערה על בעיית הגשרים של קניגסברג. ובאותה נשימה מוסיף :"לדעתי הפתרון שם משיק, ואם אני סתם חופר אני מצטער גבירתי".

אני מניחה את הטלפון על השולחן, עושה כמה סיבובים על הכיסא עם סיגריה דולקת. מבינה שבוהים בי כרגע, מבקשת שידפיסו לי קצת חומר על אוילר והבעיות שלו ומבינה שכל מה שהייתי צריכה כדי לעלות על פתרון מבריק זה היה אותו, זורק לי הערה מתנצלת..

כמעט ובלעתי אותו.

אני מחזיקה בנשלט גאון. בחיי. אני הולכת לרשום פטנט על האלגוריתם הגאוני הזה. והוא ה"אשם" היחיד בסיפור.

ואז מגיע החלק הבאמת מאושר, במייל צפוף אני מסבירה לו בדיוק מה קרה שם. אני גם מתארת היטב פיות פעורים של הרבה מאד אנשים והאושר שלו על זה שהוא הצליח לעזור לי זולג לו בין האותיות הכתובות. אנחנו מדברים על רגעים שגורמים לו להסמיק, כאלה שעושים אצלי בומים בבטן. על געגוע שנכתב בצבע חרוך ועל ביטחון מוחלט שלו באדם אחד בעולם.

קצת אחרי שעברה ההתרגשות הבנתי שכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לנשוך אותו. עד זוב דם, ואז לכרבל אותו היטב היטב. לתוכי.

בזה, אוילר אשם :)

"אם הוא צריך להשתדל, זה לא מספיק טוב" אומר לי בטלפון גבר הזיפים שלי. והוא צודק. גייסו לי אותו ועוברים לי יותר מדי ימים בלי לנעוץ בו ציפורניים ולב. כמה ימים לפני בעוד ילד הכאפות שלי עושה טעות שעלתה לו ביום שלם של חבטות מהסוג האהוב עלי, הבנתי את עוצמות האושר שמקיפות אותנו בתוך "הבית" הזה שיצרנו לנו. הצד הנפשי של הסאדיזם שלי מקבל סיפוק מטורף מהיכולת להפוך את הבסיס שלו לאפס ואז ע"פ חוקים ידועים מראש לקבל תמיד את אותה תוצאה עד הרגע שאני מחליטה שמתחשק לי ממנו בסיס שהוא אחר ובכמה מילים להניח אותו בדיוק במקום בו אני רוצה. ואז לחלוק את הצד השני של אותו רגש עם אהוב מהצד שלי בדיוק ולדעת שאני אראה בו בדיוק את מה שהייתי רואה בי.  תעצומות של סיפוק וחרמנות מהסוג השכלי. ולא רק.

כמה ימים לפני שהתחילו היירוטים עוד שכבנו פרקדן על מיטה אחת ענקית אני וגבר הזיפים שלי, וצפינו בפורנו מהסוג האהוב על שנינו. הוא מכין לי אוסף מרשים של מאסטרים שהופכים את המילה כאב כמו שאנחנו מכירים לבדיחה מהלכת. ואנחנו מסתכלים על מחטים באורך של זרוע ארוכה ועל כוס שמתהדק כי סגרו אותו עם אקדח סיכות ולתוך כל מה שנמצא לי בראש באותם רגעים מתווספת תחושת רוגע ואהבה עצומה לגבר הזה שהצליח להכניס לי לתוך החיים את המילה אדמה. ואז לנטוע בה היטב את כפות הרגליים שלי. ושאלוקים ישמור לי עליו היכן שהוא נמצא ברגעים אלה.

אז שתהיה לנו שבת רגועה וחסרת אזעקות. (לפחות מהסוג שלא מתריע על פיצוצים נכונים...)