הקולוסיאום הפרטי שלי

ככה זה כשאני אוחזת (חזק חזק) באחד הדברים היותר מדהימים שהיקום הנפיק. אוור.

הוויה מאושרת.

כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם תחושה חדשה באמתחתי. חדשה לא מעצם היותה, אלא חדשה בעוצמות שלה. במילים עדינות הייתי אומרת שכפות הידיים שלי מעקצצות. במילה אחת בלי שום קונוטציית עדינות אני קוראת לה דם.

דם פיזי. דם נפשי. דם מפעפע מהנשמה. מהמוח. מהגב והתחת, והזרועות. מתוך הפה או מתוך רגשות. לא מעניין אותי מה הצבע שלו או כמה סמיך הוא יהיה. לא מעניין אותי מאיפה הוא יזלוג וכמה הזרם שלו יהיה חזק או לא. אני רוצה אותם מדממים. אותי. 

אני מוקפת אנשים, אני צריכה לעמוד בדד ליין של פרוייקטים וטכנית, אני עושה את שלי בצורה נהדרת (מינוס התפרקויות גופניות קטנות..) והדמיון שלי לוקח את החמוד הזה שדואג לכולם לשתייה כל הזמן, וממקם אותו מעל שולחן ארוך שוכב על הבטן. ואת ההיא עם הציצים המהממים וקושר אותה לעמוד שנמצא ממש ליד השולחן. ועוד כמה חסרי פנים ושמות, ומנגב איתם את הדם שזולג על הרצפה. הדם שלהם. הם. מנוגבים היטב היטב ברצפת השיש פה. זה מתנגב נהדר בדמיון שלי.

ילד הכאפות שלי חוטף פיק ברכיים קל. בטח יעבור לו עוד כמה דקות. אנחנו מדברים על קעקוע חדש שהולך לעטר אותו בקרוב מאד. ואני מספרת לו שהסאדיזם שלי עובר אסלקציה. אין לי מושג ירוק כרגע אם וכמה זה טוב. או מה עוד ייכנס לשלולית הדם הזאת בהמשך. והוא, בפינה הקטנה שלו מבקש כל כך יפה: "לי. לא להם גבירתי. בבקשה לי. רק לי" ואז מוסיף עוד כמה שורות שמפאת "עדינות" הפוסט הזה, אני אשמור אותן לעצמי.

במייל מיוחד אני מקבלת מאחותי תמונות שגורמות לי להתנשף ולהיאנח עמוקות. גם היא ב-שלה שהכל (עדיין) בסדר אצלי ואיתי. אני קצת נרגעת.

רק קצת.

הוא כותב לי על רעיון, קעקוע של כף הרגל שלי עם חותמת נאמן למקור. לק אדום יהיה מושלם.

כמה דקות אחרי שהוא נכנס בדלת  עם סלסלה נהדרת (הוא כמעט תמיד נכנס בידיים מלאות, רגע. ידיים מלאות נשמע כמו מה שמאחלים לאישה בהריון, לא? מצד שני, טוב, הוא אישה נהדרת שלי ולא פעם יש לו תסמינים של הריון 😃 שמכילה דברים שיעשו אותו טעים יותר יום אחד, אני מצמידה אותו אלי בחיבוק של זרועות ושפתיים. מעבירה ידיים אוהבות. מועכת כל פיסת עור חשופה לתוכי. וקצת אחרי שהידיים שלו מקיפות אותי אני מורידה אותו על רצפה קרירה, שומעת את הגב החשוף נצמד בהשתנקות מה אליה. חוסמת לו את הנשימה באצבעות ארוכות ואונסת לו את הגוף והנשמה בגעגוע מטורף. 

אני צריכה להתאמץ כדי להחדיר אותן. כמה בודדות על החזה. באיטיות מענגת אני שומעת את העור נכנע לחוד של הסיכה. אני משאירה את הקצה שלה בפנים, מעבירה קצות אצבעות על העור הנפוח. הוא מתנשם היטב וכל נשימה עמוקה שלו עושה לעור שלי לנשום טוב יותר.

אני מחייכת ומושיטה לו יד נותנת לו להוריד מעצמו שאריות של בגדים. ושרוכים של נעליים.

על מיטה עם מצעים אדומים אני צולבת אותו. ידיים פרושות לרוחב המיטה ורגליים מלופפות היטב לאורכה. הוא על הבטן. ואני, אני הולכת לאכול היטב.

את תוצאות שתי התמונות מהפוסט הקודם אני שומרת לבעלי הלב החזק שמותר להם לראות את מה שהלב החזק שלי עושה.

ועל תחת מעוטר היטב ומעוגן בפלאג וורדרד, אני מצליפה בקיין עם ידית אדומה רק כדי לשמוע אותו מספר לי דקות ספורות אחרי שהוא היה רגע קטן לפני התפרקות.  אני משחררת לו יד אחת כדי לנעוץ בה שיניים. וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו באותן השניות זה שאם אני לא אעצור עכשיו, אני אשאר עם חתיכה ממנו, אצלי בפה. כאילו שלא כולו כבר, אצלי. בלב.

וגם בנשמה.

אני הופכת אותו. על הגב. על התחת. על הרבה סיכות בתוך העור שלו. אנחנו מדברים על אהבה שמרגישים בקצוות של העצבים בגוף. על סימנים של שייכות שגורמים לגוף שלי להתרגש. ועל שלושה דברים שהוא הכי אוהב בעולם.

איפה שהוא באמצע אני שולחת תוצאות מעשה לאיש הזיפים שלי. אני אוהבת לחלוק רגעים של אושר איתו. הוא מגיב במילים שמחות ומאושרות. אני מרגישה מלאה יותר. אני שמחה יותר.

לא באיטיות אני מסירה ממנו את הסיכות אחת אחת, טיפות דם קטנות זולגות שם והפנים שלו מחייכות באושר. הביטחון שלו במה שאני עושה בו ולו. הביטחון שלו לסרב בתוקף למילת ביטחון, הידיעה שלו שאני אקח מה שמשמח אותי בו, ואז עוד קצת. כי ככה אני רוצה. גורמים ללב שלי להתרחב ממנו עוד קצת. ואז עוד.

אני נושמת שטוח ואז עמוק, ושוב שטוח. ושוב עמוק. איבדתי יכולת ספירה.

והוא יודע שאם טיפה תיגע במיטה הוא יוותר על רגעים של אושר למשך החודש הקרוב. אז שום טיפה לא נוגעת. הוא מלקק את עצמו נהדר מעל כפות הרגליים שלי ואני מתמוגגת.

אני מעבירה ידיים אוהבות על כל פיסת עור חשופה בו נותנת לו לצאת חזרה לעולם בצורה מהוגנת. מחבקת חזק ומרגישה שהדבר הזה שעושה אותי כל כך מאושרת הוא תמהיל מדהים של כל מה שיכולתי לבקש לי בתוך גוף אחד.

מסתבר שהשילוב של שתי התמונות כאן מכניס את הכוסית שלי ללחץ וגורם ללב של(ו)ה לדפוק בקצב רצחני.

כמה נורמלי זה שאותי זה מרגש היטב, הא?

רוב הנשים מתלוננות שהן לא יכולות ללכת על זה..

והשלישייה הזאת רוקדת אותם מדהים!

כואב. ככה הוא קרא לפוסט שלו קצת אחרי שדיברנו הבוקר.

זה צרב לתוכי חלק נוסף ממנו. אני יודעת להכניס יד ארוכה לתוכו, לעשות איתה ככה וככה. לערום ערימות. קצת לנקות. לסדר מקום לתובנות אחרות. ללטף היטב את מה שצריך להישאר. והוא מזין אותי היטב.

ואני מבינה את הבכי הזה. אני מבינה את הכאב הזה שלו. הידיים שלי זקוקות לזה, לא פחות משהוא זקוק לי.

זה בכלל היה צריך להיות פוסט על מספרים. על קצת יותר ממאתיים יום של שייכות. על מספר דומה של שיחות. על מספר אחר של הודעות בוקר טוב מיוחדות. על מספר בגודל שונה של תמונות. על מספרים, אתם מבינים? מספרים של שורות יומיות שלו. של מילים. של עליות ומורדות. של הבזקי הבנה. של כניעה מוחלטת. של כאבים נפשיים וכאבי פאנטום. מספרים של מלחמות קטנות וכמה גדולות אפילו. מספר של הצלפות. של חיתוכים מדויקים. של כאפות מצלצלות. של סטירות כואבות וכאלה שלא. של ליטופים. של חיבוקים. של נשיכות. של סימנים. מספרים של דמעות ופעמים של חוסר בהן.  מספרים דו ספרתיים. גם תלת. מספרים. 

מספרים.

ואני לא באמת יכולה לכמת את זה. אותו. את מה שחי בועט נושם ומתקיים במרחב שלנו. אותו המרחב שיצרתי. לנו.

קצת לפני הפעם הראשונה שלו, כשהוא ישב באי נוחות משוועת וידיים חבוקות היטב על הספה שלי. חשבתי על כמה אני אצליח להשביע את הסאדיזם שלי ממנו. לא קשה לזהות מזוכיסטים. טוב. לי לא קשה. וידעתי את הצורך שלו בכאב. פיזי ונפשי. אני זוכרת את עצמי מתענגת על ההתרגשות שלו, על השאלות המפוחדות שלו. על רגעים בהם נפערו לו העיניים כשבבהירות מענגת הצלחתי לגרום למוח שלו להפנים קצת ממה ואיך שאני.

אותו, בתוך הראש שלו. בא והולך. נושם ונחנק. טובע וצף.

עושה ושומע.

ומפנים.

על כיסא, על ספה. על ריצפה או מיטה. בין הרגליים.על הרגליים. מתחת לרגלייים שלי. בין הידיים. בין האוזניים. בתוך הראש. מתוך הנשמה. משם הדרך ללב הייתה קצרה.

האמצע היה מעניין, הוא עדיין כזה. הוא לא ידע איך לההתמודד עם המושג טוב. איך להכיר בטוב כמשהו שיכול להתקיים אצלו. עכשיו הוא יודע. יודע, מרגיש וחי את הטוב הזה. הוא לא ידע לבקש עזרה. עכשיו הוא מבטא אותה בצורה נהדרת. וכבר אין את ה"חושב בשבילי" יותר. והשאלות שלו לא פעם היו לא מדויקות, וגם לא נכונות. היום הן מתדדקקות לכדי נקודות מזוקקות של הבנה. והיכולת שלו לכאוב אותי פיזית ולהכיל את הטירוף הסאדיסטי שלי, היא מהנדירות שקיימות. ולחשוב שזה אותו אחד שישב מולי לפני איזה מספר תלת ספרתי של ימים ולא באמת הצליח להבין איך אני אזיין אותו, ועוד כשהוא לא קשור, מפשק את הרגליים שלו כשאני מבקשת. מרים או מוריד אותן כשאני מסמנת - ואז מתמלא סיפוק עצום כשאני חופרת לו בנשמה דרך כל חור שקיים בו, מדהימה אותי. וזה לא באמת משנה אם זה מהאמצע או מהצד. ועכשיו הכל קצת אחרת. אחרת טוב יותר. אחרת שלם יותר.

ילד הכאפות הזה עושה אותי מאושרת.

וזה לא סוד שביני לבין היכולת לאהוב איש אחד אין קשר ולו הקלוש ביותר. ("פולי ואני" פוסט שנמצא כבר מספיק זמן בטויוטות ויצא מתי שהוא בקרוב) אני מאמינה ביכולת שלנו כבני אדם, לאהוב יותר ממושא אהבה אחד. ואחד הדברים שאני גאה בהם, הוא מה שהצלחתי לעשות איתו בדיוק במקום הזה. ובאמת של כל העניין הזה, בורכתי בנשלט שידע להניח את המושג התמסרות גבוה מאד במדד ההגדרות ואת השמחה שלי גבוה מאד במדד האושר שלו.

מאושרת כבר אמרתי?

כמה דקות לפני שאני מחליטה ללדת פוסט אחר מזה שמתבשל אצלי בראש על אותו ערב והתובנות שבאו אחריו. ניתקתי שיחה עם חבר טוב ש-מחה קשות לאור הקול המצונן שלי אחרי שאמר בידענות מוחלטת שהסיבה שישבתי היום פרושת איברים על הספה במקום להתרוצצ ממקום למקום כרגיל, זה רק בגלל שאני חולה.

ואני שונאת להיות חולה.

הפעם האחרונה שהמדחום שלי ביקש טיפול פסיכיאטרי בשל תוצאה פסיכית מדי למשהו אנושי בכלל הייתה לפני כמה חודשים טובים. אני לגמרי צריכה לעשות לו ביטוח בריאות. למדחום 😄 ומסתבר שאני צריכה להאט.

גבר הזיפים שלי עושה לי להאט והעצמות הכואבות שלי שרות אותו.

הוא נכנס בדלת אחרי רכיבה ממושכת. העיניים שלו עייפות, אני רואה. ושנייה אחרי שעור מתחכך בעור בחיבוק מטורף, הן כבר לא. קצת אחרי שהטיטנים עשו את שלהם, אנחנו שוכבים מחובקים באור עמום של מנורת לילה. נושמים ביחד ומעבירים את המילים בינינו לנגיעות אוהבות ועיניים שמקשיבות.

הלילה עושה את שלו, ונותן לבוקר להגיע אחרי מעט מאד שעות שינה וילד הכאפות האהוב שלי (נו, זה שאני דופקת בו מכות, וכותב ממש יפה, ואפילו הצליח לאחרונה להיות זונה יוצאת מן הכלל) שולח את הודעת הבוקר טוב שלי עם תמונה של זרוע מלאת דם ממקום מלבב בו לא אחת פינטזתי על סשן מדיקל אכזרי ועל פעם אחת שזה כמעט היה. 

אני עם ראש על הספה, חום שלא היה מבייש טמפרטורה של אוויר מדבר באיזו מדינה נטולת גשמים, אפצ'י כל שלוש שניות בממוצע, ואחד שכותב לי שההוא קורע לו את הווריד ועומד לו. כן. זה לגמרי שלי, אני יודעת.  הוא מוקף אנשים, יורד לו דם, ועומד לו. והוא מספר לי את זה. אז אני מבקשת לקבל תמונה. והוא מוקף אנשים ואני מגחכת. תמצא דרך אני כותבת לו. והוא מוצא. מוקף או לא. אני מקבלת תמונה נוספת, אחת נהדרת בחיי. וזה מחייך אותי היטב. חיוך מצונן כזה. והוא מצייר לי יפה יפה את מה שאני רוצה שהוא יצייר. ואז אנחנו מדברים על סיכות שננעצות קצת עמוק מדי, אלה עם הראשים הצבעוניים, אלה שאם משאירים אותם יותר מדי בתוך העור במקומות הנכונים עושים זרמים שנשארים תחת העור ליותר מכמה ימים. וזה סחר בלתי חוקי. באהבה וכאב. ורגשות ונוזלי גוף. ואושר.

ואני אומרת שאם כבר להיות חולה, זה רק עם אנשים נכונים סביבך. אחרת זה פשוט לא שווה את זה :)

תל אביב. חום אימים. אני נותנת לבחור הנחמד להחנות לי את הרכב, מטפסת במעלית לקומה גבוהה מאד ונכנסת לחדר ממוזג היטב.

מתיישבת. בקבוק מים נוטף זיעה קרה. אני מבקשת כוס. שופכת מעט מים לתוכו ועושה אותו מאפרה.

כמה מרימים גבה. או גבות, או משהו, לא בדיוק התייחסתי. כל מה שאני צריכה לעשות זה לשמוע מה יש להם להציע, ואז אולי לחתום על משהו שיראה כמו משהו שראיתי הרבה לאחרונה.

אני אוהבת לומר להם לא.

שיתמודדו.

זה עם הטייטל הגבוה בין כולם נכנס, כולם זעים בכיסאות שלהם. אני מחייכת. אנחנו הולכים כמה תקופות חיים אחורה. נוסטלגיה.

אחד מהמעונבים זורק הערה מתחכמת: " אין פינת עישון בכל הבניין הזה..?" כמה מתחילים למלמל. אחת חתיכה עם ציצים מהממים מתחילה לצחוק. בעצם לגחך. מזכירה עם מיני קצר מדי נכנסת עם כמה בקבוקי מים. ואני מגלגלת עיניים. (תנסו, זה אדיר :))

ההוא עם הטייטל עונה לו

"יש. עוד כמה שאכטות שלה אתה תלך להניח שם את הכוס"

האדום שלו היה אדום אדום. בחיי.

ארבעים וכמה דקות מאוחר יותר פונה אלי המעונב שכבר הספיק להניח את הכוס באיזו פינת עישון עלומה ומספר לי שכל מה שהוא רצה זה שאני אומר לו שכן, בטח יש פה אחת ואז הוא יתנדב לקחת אותי לשם. "כדי שאני אוכל לאפר לך בתוך הפה?" אני שואלת בחצי חיוך.

שוב פעם האדום הזה.

"גם" הוא עונה לי.

כמה שאלות בנימה מגחכת שלי, והוא מתפשט.

לא. לא מהבגדים. 

זה תמיד מצליח לחייך אותי היטב.

איף איזה חום.

כבר למעלה משבוע שלא יוצאות לי המילים.

אני רוצה לכתוב על רגעים של אושר. על מנעד רגשות רחב ובלתי מוגבל. על יכולת אנושית מופלאה של להתרחב ולגדול בלי לעלות אפילו גרם במשקל. זה רק הלב הוא שגדל. ולא יוצאות לי מילים.

אני רוצה לכתוב על רגעים של עצב. על עומס של חיים. על מנעד רגשות רחב ובלתי מוגבל. על יכולת אנושית להיכנס לתוך בועה, כזאת שמזינה את עצמה בצורה לא בריאה. ולא יוצאות לי מילים.

אני רוצה לכתוב על אנשים אהובים. על האהבה שלא תלויה בדברים חיצוניים. על אכפתיות אמיתית וידיים מחבקות. על עומס של אנושיות מופלאה בתוך עולם מלא ניגודים. אני רוצה לכתוב על זה. מאד. ולא יוצאות לי מילים.

אני רוצה לכתוב על זה שאני מבורכת. גם שם נתקעות לי המילים.

אני רוצה לכתוב על אחד שעוטף ונעטף בנשימה אחת. בפעם האחרונה היה שם דם. על אחד שהפך את חייו על פיהם. רק כדי להיות טוב יותר בשבילי. על אחד שרוצה לחזור כי יש בו געגוע ששורף בקצוות ועל אחת ששולחת זרועות ארוכות ומחבקות.

אני רוצה לכתוב על התמכרויות, ורגעים של צחוק עם דמעות. על מרבד אנושי מנותח בדיוק של מילימטרים ועל שקיות מלאות הפתעות. על כאב של חיוּת, ועל חייתיות בריאה. על טירופים. על רוגע. על שלווה. על כאוס. תוהו ובוהו ואיים של שפיות. על חלקים מדממים, על חלקים שלמים. על החוסר בחלקים. על חלקים בלי חוסר. על שלמות. על כאב של פורקן. על פורקן של כאב. על שריטות ונשיכות. על עיניים ושפתיים. על אושר במנות מדודות, וכאלה שלא.

ולא יוצאות לי מילים.

סעממק.

אז אני מקשיבה.

אני מקשיבה לאחד שפעם חשבתי שהוא זוכר רק לשכוח. אני פתאום מבינה שהוא רק מנסה לשכוח שהוא זוכר לזכור. כי הוא יודע לספר לי שהוא זוכר הכול.

אני מקשיבה לאחד שקורא לי נשמת חייו. ואני מקשיבה לאחד שקורא לי אהבת חייו. ואני מקשיבה לאחת שקוראת לי טמבלית אהובה. ואני חוזרת. אני גם רוצה אישה.

ואני מקשיבה בשקט בשקט, אפילו קצת בזהירות, לצעדים שקטים של בועות. יש להן רגליים. והן הולכות.

ואז אני מבינה

שיש רגעים

בחיים

שמילים

לא עושות איתם חסד.