צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פרגמנטים

עד כמה שניתן, כן, עד כמה שניתן..
לפני 10 שנים. 30 בספטמבר 2013 בשעה 22:01


וכעת,לאחר זמן כה רב שעמדה היא בסירובה, סוף כל סוף נענתה לחיזוריו והפצרותיו שתפגש עימו, והנה שניהם ישובים זה מול זה, והוא אינו מוצא מאומה להגיד.

ואין מדובר בבחינת התרגשות אשר מפאתה נעתקות המילים מהפה, או בבחינת הדבר שכבר כתב או אמר לה הכל, מכיוון שרק הפציר בה הפצר וחזור שתפגוש בו, ושום דבר פרט לכך, ועדיין, כעת, לא מצא במוחו דבר חשוב או מעניין לומר לה.
וכך ישבו ושתקו שעה ארוכה.

לפני 10 שנים. 30 בספטמבר 2013 בשעה 21:58

האביר היה קצת מגושם. שתי ידיים שמאליות היו לו ולהלחם לא ממש ידע כיצד. אולי היה זה בעיקר כי פחד שיפצע או אף ייהרג. גם לשתות לשכרה כמו שאר האבירים לא ידע. לאחר כוס או שניים ראשו היה מתחיל להיות סחרחר. גופו היה צנום ובקושי היה יכול לסחוב עליו את שריון הקשקשים.
ידע הוא רק לשרבט מילים, וידע הוא לאהוב. לאהוב עד כלות. את העלמה אהב עד כלות. והיא רק צחקה שהרי איזו מן אביר הוא זה שאינו יודע להלחם שהרי כיצד יצילה אם יהיה בכך צורך? וכיצד יבנה לה טירה עם ידיו הגרומות? וזהב מאין ישיג אם לא יצא למסעות מלחמה בארצות רחוקות וישוב לו עם שלל? איזה מן אביר הוא זה?
"אכתוב לך מילות אהבה" אמר האביר
ומה אעשה אני עם מילות האהבה שלך שהדרקון יבוא לחטפני למאורתו? סנטה בו העלמה
האביר השפיל מבטו וסב על מקומו, והליכתו שפופה, נדן החרב משתרכת לה על הרצפה.

לפני 10 שנים. 30 בספטמבר 2013 בשעה 21:55

בכל פעם שהביא לה מתנת אהבה, אינה הייתה מרוצה. וכך נערמו להם מעילי פרווה, תכשיטי יהלומים ותמרוקים מתמרוקים שונים, כל מתנה כאבן שאין לה הופכין. ואילו הוא עובד מבוקר ועד ערב, מוציא נשמתו על מנת שאולי המתנה הבאה תרצה אך ללא הועיל וכבר חוב נפער ועליו להלוות מהמלווים בריבית בריבית קצוצה ומניין יחזיר החוב שכן עדיין הוצאות יש למכביר ועדיין אינה מרוצה ומעקמת אפה "מה? זה מה הבאת לי?!" והמלווים בריבית כבר פקעה סבלנותם ובתחילה זה אגרוף ועינו כחולה ומבטיח שהנה וכבר מחזיר חובו ואחר כך אצבע שבורה והוא מתחנן שרק יתנו לו כמה ימים ואינו יודע מאין יחזיר ואולי יקרה נס והיא תתרצה אך לשווא והנה הטילו אותו ללא רוח חיים בסמטה חשוכה כי רחמנים בני רחמנים הם, אך לכל דבר יש גבול, והיא בהלוויה עוטה על עצמה מעיל פרווה צפופה צפופה, מתבשמת בתמרוקים מתמרוקים שונים ועוטה עליה תכשיטי יהלומים נוצצים ובזמן שמכסים את ארונו בחצץ היא מוחה דמעה בממחטה רקומה זהב אשר קנה לה.

לפני 10 שנים. 29 בספטמבר 2013 בשעה 23:37

שום דבר לא הכין אותי לזה. הנערים ישבו שם על כיסאות העץ הקטנים. שותקים. שהופעתי הם הביטו בי במבט דרוך.

"אז עכשיו גם אתה עוזב אותנו" אמר אחד מהם. "כן, לצערי עליי לעזוב" הנהנתי. "לא נסלח לך על זה.לעולם" אמר אחר. "אבל ידעתם שיגיע זמן ואאלץ לעזוב, בסופו של דבר" אמרתי בפליאה. "זה אינו משנה דבר" ענה נער נוסף, כמו היו הנערים מקהלה ואחד עונה אחר חברו.

"אבל הרי ידעתם שמישהוא אחר יבוא במקומי, מן ההכרח שזה יקרה" אמרתי בקול שהלך וגבר עם כל מילה, כאילו מנסה להחדיר בהם קצת היגיון.

"עדיין.." ענה אותו אחד. "אנחנו כבר יודעים את כל זה, אבל בשבילנו, הלכת, בדיוק שאנו הכי זקוקים לך, וזה כבר מספיק", המשיך הוא, קטן גוף היה ועיניו גדולות, עצובות, ונראה כאילו הנערים מסתכלים עליו על מנת שתשובתו תגרום למציאות להשתנות, שאולי תדחה את הקץ.

"אז מה תעשו עכשיו?" שאלתי, וקולי נסדק באומרי זאת.  הם קמו במקומם כיחידה אחת, והחלו ללכת בצעדים מדודים. אחד מהם הסתובב לרגע ושמט כתפיו ואמר - "זה בסדר, כבר התרגלנו שזה כך", הוא סבב על עקביו והצטרף לחבריו. 

לפני 10 שנים. 29 באוגוסט 2013 בשעה 1:47

התאווה לדעת הכל. לדעת על כל דבר ודבר שקורה בכל רגע נתון, ואת סיבתו של הדבר. עד שנטרפה עליו דעתו. ואת הסיבה לכך  - ידע.

לפני 10 שנים. 29 באוגוסט 2013 בשעה 1:33

הרקדנית ידעה באמת שהרצפה עקומה.

אבל אף אחד לא היה מוכן להאמין לה.

לפני 10 שנים. 29 באוגוסט 2013 בשעה 1:14

הכרתי אדם. אותו אדם היה חוזר ערב ערב מעבודתו ועולה במדרגות אל עבר ביתו. והנה לא עברו כמה רגעים והיה עוצר. מדוע עצר? משום שהיה חייב לוודא שהכל קיים, קיים ממש כשם שהיה שירד בעצלתיים בשעת בוקר מוקדמת בדרכו לעבודתו. לעיתים היה נעצר בשל לטאה שטיפסה בזריזות על הקיר והיה ממתין לה שתעלם כלא היייתה,כשם שהיה ברדתו, ואז היה יורד שוב ועולה בחזרה, שלפתע הבחין בכתמי אצבעות שהשאיר בנה הקטן של השוערת שידיו מלוכלכות היו בבוץ והעבירם על הקיר לנקותם בעת שחזר מגן המשחקים בצהרי היום, והחל ממרקם בחופזה, ושוב יורד. לעיתים, בעלותו במדרגות שכן היה יורד לפתע והרי לא נפגשו הם בבוקר ומייד קפא על מקומו והנהן ברכת שלום, מייחל כבר שיסתלק מעליו, כדי שיוכל לחזור על עקביו ולעלות שוב. וכך, מדרגה אחר מדרגה המשיך ועצר, ירד ושוב עלה, המשיך ועצר וחוזר חלילה, ונקפו השעות ועדיין יורד הוא ועולה במדרגות, ורק שלבסוף לאחר שבדק בקפידה את ידית הדלת והסיר האבק שאולי הצטבר שם במהלך היום, ליתר בטחון, נכנס אל ביתו.
כמדומני, אדם זה שהכרתי גר בקומה הראשונה.

לפני 10 שנים. 2 באפריל 2013 בשעה 23:43

יופיה היה כבד מנשוא. בתחילה ניסיתי לחמוק ממנו על ידי היסט של מבט, אך תמיד התפתיתי להביט בו שוב. לבסוף החלטתי להתל בו, אך עדיין לא ידעתי כיצד אעשה זאת, כיצד אחבל תחבולה.

לפני 11 שנים. 17 במרץ 2013 בשעה 18:49

ובכן כעת, אהבה על הפרק ועל כן יש להוציא את כל המחוות הרומנטיות מן הארון, לאוורר ולאבק אותן. את שער המבצר יש לפתוח על מנת לאפשר כניסתן של רגשות מסויימים אבל רק כדי סדק צר, ליתר בטחון. את החגורה יש להדק, כי אהבה הרי אינה נקנית בחינם, וגם יש להקפיד על משטר של תזונה ולא להתחזר, כי, ובכן, כעת אהבה ניצבת על הפרק.

לפני 11 שנים. 29 בספטמבר 2012 בשעה 1:03

היה זה מעשה שקרה בעיירתנו הקטנה, מעשה באותו קצב, שהקיץ הקץ וכבר לא יכול היה לשאת את מראה של אשתו עבת הבשר, את אפה הבולבוסי ולחייה הסמוקות ולכן החליט לעשות מעשה. סכין הקצבים הונפה לאוויר והנה נגמר. כעת מה עליו לעשות? לחתוך לנתחים והנה כבר הוא עוטף לכל המבקש נתחים עסיסים ממה שהייתה זה מכבר אשת חיקו, והם שואלים היכן היא והוא עונה מבלי להניד עפעף שנפלה למשכב והם שבים וחוזרים ורוצים בשנית עוד מן העסיסיים הללו, הנתחים, אולם אלה כבר אזלו ומאין יביא עוד מזה הבשר? והנה הם כבר צובאים על הדלתות, ודורשים עוד מן הבשר והפיות מריירים "תן לנו עוד מן העסיסי עסיסי הזה", וחמתם הפעורה יוצאת מעיניהם, כמו היה זה שד נכנס בהם, והנה מאבדים הם צלם אנושיותם ומנפצים ומשברים הכל סביבם ודוחפים זה בזה ומכים זה בזה מכות נמרצות ומרסקים איברים, והקצב, הוא קורא להם להפסיק ומייד את כל זה והם מביטים בו, שהרי הוא זה האחראי לטירופם, ואם לא יביאם את רצונם, יעשו מעשה, ומייד מתנפלים עליו ומתחילים לנגוס בבשרו, ומוצצים לשדו,עד העצם האחרונה, עד שלא נותר ממנו דבר, וכך שסיימו איתו, החלו נוגסים זה בזה, עד האחרון, עד שלא נותר אף לא אחד לספר את זה סיפור המעשה על עיירתנו הקטנה, אף לא אחד.