פרגמנטים

ובכחוס כבר מאס בשתייה. ראשו תמיד כבד, והליכתו מזגזגת והנה עוד אחד קורא לו "הי בכחוס רק עוד קצת יין, שהרי מי אם לא אתה בכחוס" ומצמיד אל פיו את נאד היין, והוא לוגם ולוגם ואיזו ברירה כבר יש לו, והכבד, מה יהיה עליו, את זה כבר ישאיר לטיפולו של זאוס.

פעם בשבוע עשתה לה מנהג, להמצא בחדר מעופש במלון עלוב ושגבר גוהר מעליה. מהיכן הייתה לה אספקה שוטפת של גברים אלו שיגהרו, על כך לא נוכל להכביר במילים. הגבר גוהר ואילו היא בדימיונה רואה את אישה, ומדמיינת מה עושה הוא כרגע, אולי פותר תשבץ, אולי קורא הוא את אחת הביוגרפיות האהובות עליו, מן האישים הדגולים, שחייהם הסעירו את דימיונו וכה רצה להיות כמותם, או אולי סתם כך, מפטם את מקטרתו ובוהה בחלון ותוהה מדוע מבוששת אשתו לבוא ממשחק הקלפים השבועי שלה עם חברותיה.

הכלבלב היה כה מאושר בכל פעם שהאדונית הוציאה אותו לטיול, והיה כה גאה בעצמו שהוא הוא כלבלבה של אדוניתו, שכה יפה היא, שעורה הלבן כה צח והליכתה כה אצילית, ואף הוא היה מנסה לחקות את הליכתה בהליכתו הכלבלבית שראשו מורם אל על בעודו מכשכש בזנבו. בעודו הולך כך וראשו בשחקים, היה הכלבלב מביט בבוז בכל שאר הכלבלבים אשר עברו על פניו עם האדוניות שלהן, שכה כעורות היו, ומשמניהן נפרצו לכל עבר, ואף אחת מהן אף לא הגיעה לקרסוליה של אדוניתו, אותה כה העריץ. 

כל ערב הייתה חולקת איתו האדונית את יצועה ומרשה לו ללקק אותה בחדווה עד אשר נרדמה אל תוך חלומות נעימים. אין דבר אשר הסב יותר אושר לכלבלב מאשר ללקלק את אדוניתו ואם היה קורה המקרה וגבר כלשהוא היה מעז ומנסה לחלוק עימה את מיטתה, מייד היה הכלבלב מזנק לעברו ונוגס במבושיו, לקול צחוקה של האדונית, בעוד זה היה זועף ומגדף ובורח על מנת שלעולם לא לשוב.

יום אחד, התגנב פחד לליבו של הכלבלב שמא יגיע זמן בו תבחל בו האדונית, בו ובליקוקיו, ותמצא לה כלבלב אחר, או אף גרוע מכך, אדם, בן אדם, שקומתו זקופה, ואינו מהלך על ארבע ומכשכש בזנבו. חשב הכלבלב מה עליו לעשות והחליט אם כן שאין מנוס ושעליו להעשות אדם, ולכן החל ללמוד בהתכתבות כיצד הופכים בן אדם. הוא למד ולמד והנה כבר ונעשה בן אדם, עומד על שתי רגליו זקוף וגאה, אך אויה ללקק כמו כלבלב כבר אינו יכול, לשונו אינה משגת כעת שקומתו זקופה, ומה יעשה?

והנה יום אחד שבא אל יצועה של האדונית הופיע שם כלבלב, ממש כשם שהיה הוא כלבלב זה מכבר, וממש כמוהו בזמנו, היה חורק שיניו ונוהם כלפיו ועל אדמיותו, והוא, שבן אדם הוא עכשיו, מייד כל כלבלביותו חוזרת אליו והוא נוהם וחורק שיניים גם כן ומתכונן מייד לרדת על ארבע על מנת להלחם על ליבה של אדוניתו האהובה ולצאת לקרב כלבלבים עקוב מדם. כל גופו היה דרוך אל הקרב, נחוש בדעתו לקרוע את הכלכלב הסורר לגזרים, אך בעוד שהחל רק מתכופף עם גופו האדמי ארוך הגפיים, חיש מהר נגס זה הכלבלב במבושיו ולא הרפה, נוגס ונוגס והכאב קשה מנשוא והאדונית רק צוחקת לה, וצחוקה כמו אומר "הנה, כל אדם בא יומו.."

ובסוף הוא נצלב כאחרון הגנבים. תקוות רבות תלינו בו, חשבנו שהוא יביא עימו יום חדש, אבל ככל שנקפו השעות, הבנו שנס לא יקרה. הקלגס הרומאי דקר בצלעותיו לראות אם החזיר נשמתו לבורא, זה אותו אחד אשר הוא מייחס עצמו להיות בנו. הבלים. נפח את נשמתו כמו שאר האדם. לא פחות ולא יותר. עוד בקשנו מהקלגסים שיורידו את גופתו, שנוכל להביאה לקבורה, שאוכלי הנבלות לא יעשו בה שמות, אבל הם רק צחקו לנו, ובעודם צוחקים, התיישב עיט על הצלב ובצעדים מדודים התקרב אל פניו של זה והחל מנקר בעינו. שבנו כולנו לביתנו, מאוכזבים שהנה אין משיח ואין גאולה. סתם היה זה עוד תמהוני. הבטחנו לעצמנו שלא נוסיף עוד ונדבר עליו, כמו כל זה לא קרה מעולם.

הוא חיבק את הזונה חיבוק עז כאילו היה ילד והיא הייתה אימו. הוא חיבק אותה כמו שמעולם לא חיבק אדם כלשהו, אף לא את אימו. אם לא היה נבוך קמעה, אף מתחיל לבכות. היא נעתרה לחיבוקו מבלית ברירה, ונתמלאה מבוכה היא בעצמה, כי חשבה על בנה הקט, אותו מעולם לא חיבקה, משום שחששה שלמרות שקירצפה עצמה כל לילה שוב ושוב,ריח הזיעה של הגברים כבר דבק בה לתמיד, ולכן עלול לדבוק גם בו.

כדי שלא לאבד את שפיות דעתו, מהבושה, שכנע עצמו שהוא נבחר לנקות ולמרק את נפשה של האנושות מכל הרפש שאחז בה. כל יום הרים ואסף את הזבל שהצטבר ברחובות על ידי העוברים ושבים. הרים ואסף. 

היה זה אז שידע כי רווקתו לעולם לא תוכל להעלם, 

רק משהבין כי אינו יכול לחלוק את יצועו עם אישה

שכן חשש לשנתה 

והיה עליו להשאר ער על מנת שישמור על נשימותיה הקצובות

פן יופרעו

ומכאן, שרק כל עוד יישאר הוא רווק

יוכל לתפוס תנומה קלה.

ואתה בארץ לא נודעת ומספרים לך על הרחוב בו יוכל למצוא אחד פורקן ליצריו.

"כאן זו ארץ שמרנית" מסבירים לך, ולכן שתלך ברחוב לא תרגיש בזאת, שכן הרחוב כולו מלא בסוחרים ועגלות מלאות כל טוב ובחנויות של שטיחי אריג ובתי מלאכה זעירים שהמכונות מקרקשות שם ללא הפסק ואזי תחשוב שאולי הוטעת אך אם תרים ראשך אל הקומה השנייה שם מבעד לשבכות הפתוחות למחצה ימתינו נערות. 

הוא הולך ומביט אל על אך עדיין אינו מוצא מאומה וכך הולך והולך ואז מופיעה אישה אך אישה שאיננה אישה- זו נערה שפניה מצובעים בצבעים עזים פניה מלאות עצב ואינה מזמינה למאומה, ואתה חייב אלא לבכות את נעוריה שאינם, ובפחד להסתובב על מקומך ובצעדים מהירים לחזור על צעדייך שלא לשוב לשם יותר לעולם.

ולפתע התעייף הוא מהרדיפה והחליט שמאס אולם כעת עליו למצוא לו תכלית אחרת, אך איזה תכלית יכול היה למצוא לו מלבד רדיפת שמלות? שכן, איזו תכלית יכולה להמצא מלבד זו התכלית? שהרי זה מגוחך.
אם כן, תכלית אין, וגם לא תמצאנה, ולכן עליו לאסוף כוחותיו ולשוב אל מלאכת הרדיפה, שהרי בוודאי מדובר במשבר זמני, שיחלוף במהירה. עליו, אם כן, לבשם עצמו, לצאת מביתו בחופזה, ולעצור ריבה צעירה בדרכה משם לפה ולומר לה כי אינו מבני המקום ואבדה לו דרכו.
"את הדרך אני מחפש, הדרך אל האמת, התעזרי לי עלמתי? אך לפני זה, שמא ננוח באחד מבתי הקפה, שכן איני רוצה שהעלמה תתעייף, כי הדרך לאמת יכולה להגיע עד אינסוף.."

החתן המיועד חש מחנק בחזהו. כל ההכנות לחתונה כבר הושלמו. התזמורת כבר הוזמנה, וגם בגדי החתן והכלה נתפרו על פי מידה, אולם חתונה לא תהיה כאן, הו לא, ולכן עליו לבטל. את הטבעת יש למשכן, ואת מכתבי ההזמנה עם שמותיהם מעוטרים בזהב יש להשליך לפח מבלי שנשלחו.
וכן אביה של הכלה עלול לכעוס, במיוחד מפאת ההשפלה למשפחתו, ואחיה עלול אף לאיים שירוצץ גולגולתו שהרי כבודה חולל, וגם כל הכסף שירד לטימיון - מה יהיה עליו?
אבל כל זה לא הפחיד אותו כהוא זה לעומת המחשבה שיתעורר ותהיה זו היא שתשכב לצידו בכל בוקר מחדש.
ולכן יש לבטל, יש לבטל הכל, ללא דיחוי.