מבפנים...

לאהוב את החיים יותר מידי אומר לא לקוות להדדיות

בחיים של כל אחד פעם מופיע בן אדם, שאחרי הופעתו אנחנו משתנים.
ובכלל לא משנה, היה זה אושר ללא גבולות או כאב מטורף.
אנו פשוט מבינים, שכאלו, שהיינו פעם, אנחנו יותר לא נהייה.

אני יושבת על הבר במסעדה.

הקדמתי בזמן, אני ממתינה לחברים.

אני יושבת ומגחכת לעצמי, כאשר אני מחזיקה בידי את האייפון ומביטה בו.

מפני שאני יושבת במסעדה מול הדאנג׳ן, באתר של כלוב.

ולאף אחד מהאנשים הסובבים אותי אין אפילו צל של מושג במה אני עסוקה והיכן מחשבותיי כרגע.

וזה משעשע אותי משום מה.

: )

מאה ארבעים קילומטר לשעה

הכביש מסתתר בשכבה לבנה

התפרש מול עיניי ערפל כה סמיך

מטשטש צלליות של עולם מסביב.

אצבעות נהדקו לאגרוף בחוזקה

וגרוני נאטם בכבדות של תפיחה

בידיים גרומות מתרפק בי הקור

מתגנב אל הגוף ומתחת לעור.

הלב מתכווץ ומפסיד פעימה

לרגע נפסקת בפנים נשימה

מאיצה את הרכב, מעלה סיבובים

ונעלמת אל מעמקים.

איתך במקום הזה יותר טוב

אשרי זה שהוא עסוק מדי כדי להיות עצוב ביום, וישן טוב מדי בכדי להיות עצוב בלילה.

העצב – חלק הוא מהחיים

אין צורך ואסור לפחוד ממנו

הוא כמו שמחה, או אושר, או כאב

מגיע, מתקיים ואז איננו.

גם הדמעות, ישנן רבות כל כך;

דמעות של צחוק, של כעס, של אשמה,

הן חלק מההוויה שלנו

מטהרות את עומק הנשמה.

געגועים – קריאה מן העבר

ואין בכך להצטער על הרגשה

זה אך ורק מצב נפשי של האדם

באוילות לחיות איתו בהכחשה.

ובאשר לחרטות – אף הן,

חלק בלתי נפרד מהקיום

אותם צריך לדעת רק לשחרר

ולהבין, שהן בעצם, כלום.

It's better to have loved and lost than never to have loved at all

L. Tennyson

היום לקראת הבוקר לי היה חלום

מעבר למבט האנושי נפרש מולי מרום

איי שם במרחקיי מיליון שנות אור מכאן

אלפי כוכבי הלכת מצאו להם מקלט

נהיר ורב צבעים שביל החלב נוצץ

כמעיין מן עומק החלל החוצה מתפרץ

ומשתרך לו על האופק השחור האין סופי

דומם, כל כך שליו, קסום ומסתורי

בלחש מרשרש עובר מולי כוכב שביט

זנב ארוך גורר אחריו כעין שברי זכוכית

ונעלם על מצולה של היקום בהרף עין

גרידא שרידי הרשף מפזר בדרך מעליי

לפתע במרחב שמיים העצום של התבל

אחד מכוכבים על כדור הארץ לו נופל

ומתפוגג במתינות אל תוך האפלה

עצמתי את עיניי ובליבי ביקשתי משאלה