לפני 11 שנים. 19 בינואר 2013 בשעה 3:31
ארון הקבורה שלי, הוא מאוד יפה.
יש עליו לקה שחורה, הוא חלק, קריר ונעים למגע.
ארון הקבורה שלי, הוא מאוד מרווח ונוח.
יש בו מקום להתגלגל מצד לצד, למתוח את הגוף. יש לו ריפוד רך, המכסה אותי מכל הכיוונים.
ארון הקבורה שלי, הוא מאוד חזק.
[more= דפנות שלו יציבות, עשויות חומר שלא נרקב באדמה העוטפת אותו.
הוא שומר אותי ועליי.
נקברתי לפני שבע עשרה שנה. מזה שבע עשרה שנה אני מתה...
כשמתתי, סובבי לא הבחינו בזה. לא היו הרבה מסביבי.
לא היו היסטריות קורעות את הנשמה, לא היו דמעות משקיעות את הלב.
וטוב שכך.
לא הייתי רוצה בזה.
אט אט אנשים השלימו עם חסרוני.
והתרגלו.
ואני? אני שוכנת בארון הקבורה שלי.
לא נעולה בכלוב, שאפשר להשתחררו עם ההזדמנות.
לא לכודה בין החומות, שאפשר לשבורם עם הזמן.
אני שוכנת בארון הקבורה שלי.
אני מתה.
מוות, זה לא סוג של מחלה, שניתן להרפאה.
מוות, זה אפלו לא תרדמת, שאפשר להשתקם ממנה.
עם חווית פעם מוות בחיים, שום דבר כבר לא יכול לשנות או לשפר את ההתרחש.
מזה שבע עשרה שנה אני מתה.
לפעמים אני חולמת. מפני שאין משהו אחר לעשות בארון הקבורה שלי.
לפעמים אני חולמת שאני חייה.
אני חולמת על המשפחה שלי, שכל כך אהבתי לגדול איתה. על החברים שלי, שכל כך אהבתי להסתובב איתם. עליך. שכל כך אהבתיך.
כשמתים, בהתחלה חולמים הרבה. אך מעורפל, מטושטש. עם הזמן החלומות הולכים ונעלמים. מפני שאין כוח לחלום ולהיזכר.
וכך היה גם לי. עד שבאחד החלומות פגשתי אותך.
כהרף עין, חלומותיי נהפכו לצבעונים, מעניינים, מלאים.
חזרתי לחלום. חזרתי לחלום שאני חייה.
אני אוהבת לחלום עליך. לפעמים אנחנו צוחקים ומדברים ביחד. לפעמים כועסים אחד על השני. וזה נפלא. כי זה מה שקורה בחיים. אני אוהבת לחלום שאני חייה.
אך לפעמים, אני מתעוררת. אני מתעוררת מהחלומות שלי אל המציאות הסטטית שלי. אל האמת הצלילת דעת וקרת רוח – שזהו רק חלום. שזה רק נדמה לי שאנחנו יכולים להיות יחד... ודמעות מכסות את עיניי.
ואז, לאחר זמן מה, אני נרגעת, מסתובבת על צד אחר, ומותשת נרדמת שנית. ואם אני מאוד משתדלת, אני שוב חולמת עליך. ושוב אנחנו צוחקים, מדברים... ושוב אני חייה...
אני חייבת לחלום. מפני שאין משהו אחר לעשות בארון הקבורה שלי.
ארון הקבורה שלי, הוא מאוד יפה...[/more]
