לפני 7 שנים. 17 בינואר 2017 בשעה 21:22
בעוד ימים ספורים אפתח אירוע חדש ב4/2 עבור ליין הסדום בהפקתי.
מציעה לפתוח יומנים כעת ולוודא הגעה.
בברכת מוזה טובה...
המוזה שלי
רגעים של אושר אהבה ושלמות.לפני 7 שנים. 17 בינואר 2017 בשעה 16:48
הבדסמ שלי הוא קומדיית מצבים משובחת,
הוא מצליף, משפיל ומכאיב ואני?
מחייכת , מתעופפת, מתפתלת, לא צורחת!
חלילה לנו להעיר את השכנים...
רחמנא ליצלן, יש גם כמה ילדים קטנים!
הבדסמ שלי הוא עולם הרפתקאות,
כל יום נפרצים עוד מחסומים, מוסרים הגבולות.
בבדסמ שלי יש מקום של ברכה,
הוא קורא לי זונה,
אני נרטבת משמחה.
לבדסמ שלי מקום של כבוד,
באה אליו נכונה ללמוד, לחוות, לעבוד.
לקלף שכבות של קושי ועצב,
עוד הצלפה, עוד צביטה, יש בזה קצב.
לבדסמ שלי אין חרטות וכעסים,
רוצים? עושים.
לא רוצים? לא עושים.
את הבדסמ שלי אני עושה בחדווה,
עם קורטוב של הומור ושפע של אהבה.
לפני 7 שנים. 17 בינואר 2017 בשעה 15:51
לצאת רחוק מתוכי, למסע אל הלא נודע.
לחיות בסרט, להיות דמות מאגדה.
בא לי להתפרק לחתיכות אינספור,
לבכות, לצחוק להתחמם, לקפוא מקור.
בא לי להיות ובא לי לא,
בא לי להיות גלויה, בא לי מחבוא.
בא לי להשתולל,
בא לי לנוח.
בא לי להיות אדמה, להיות רוח.
בא לי לצאת אל מסע לא נודע,
להיות מצויה, להיות אבודה.
סתם כי בא.
לפני 7 שנים. 16 בינואר 2017 בשעה 18:12
מתחילה היום הכשרה לתפקיד חדש, רפרנטית תוכניות התנהגות, תוך כדי העבודה עם המטופלת אני סופגת כמה צ'אפחות בכתף, יריקה בפרצוף ובעיטה או שתיים.
מי אמר מכות בתשלום ולא קיבל? :)
לפני 7 שנים. 15 בינואר 2017 בשעה 16:06
" העבר לי את הסקלפל" נשמע קול עמום באוזניי רגע לפני שעייני נעצמו והפלגתי אל חלום ארוך.
כל מחשבותיי, לבטיי,תוכניות העתיד, התנקזו לאותו הרגע בו נח על גופי אותו סקלפל. חורץ את בשרי וחושף את קרביי.
ראשית נשלף הלב, אדום ורוטט, בותק מחיבוריו והושם תחת מכשיר שיקוף משוכלל. גודלו נאמד בזהירות, משקלו, חדריו נסקרו בזה אחר זה.
אחריו הכליות, אחת אחר השניה הונחו על מגש.
פי נעקר ממקומו, פוער פתח אדום ורוטט של כלי דם חשופים. בזה אחר זה הונחו איברי על מגש כסף בוהק, כמו הייתי חיה מובלת לשחיטה, חלקיה המובחרים נבצרים ראשונים, נתח קצבים משובח, סטייקים משויישים להפליא.
ניסיתי לצעוק...לבקש שיפסיק...אבל בהעדר פה, קצת קשה.
למען האמת, הבטחתי לעמוד בתהליך בגבורה. תהליך ההכנה היה מתמשך, חוזקתי בעבור כל גילוי גבורה ואמונה שהפגנתי במשך כשנה וכעת כל שעלי לעשות הסתכם בשכיבה פרקדן על מיטת הניתוח ומתן לגיטימציה מוחלט לכל שיקרה במהלכו, מתוך הבנה עמוקה כי תהליך זה ברובו עבורי.
בכדי להפוך אותי חזקה ושלימה יותר בעבורי וכתוצאה מכך גם עבורו.
"לב נבדק ואומת,נקי וניתן להשיבו למקומו" נשמע שנית הקול " כליות נבחנו והן תואמות את אמות המוסר עליהן סוכם מבעוד מועד".
"תבקש לבחון את איברי הרבייה כבודו?" אני שומעת כעת קול נשי. " אנא הפרידי את שפתי הערווה והדגדגן והניחי לבחינה. אודה גם לקבלת הרקטום,נקי כמובן ולא לשכוח לרוקן את הגרון מתכולתו טרם עקירתו" עונה לה הקול העמום בבטחה.
אני קלה עכשיו, מרחפת בין הוויה לחידלון, בין קיום להזיה.
איברי ניתלים בזה אחר זה לרחצה ובדיקה מדוקדקת. הנה פיטמה ניתקת מהשד ועוד אחת לצידה תלויות על מצבטי זהב נוצצים.
הדגדגן שפעם פעם בין שפתיי הערווה נמצא גם הוא על מתלה וממתין לבדיקה.
" האם תרצה לבדוק גם את אוזניה?" שואלת האישה ברצינות תהומית.
" ארצה לבחון את כולה" עונה הקול העמום באסרטיביות. " אהפוך ואוסיף לבדוק עד שתהא התוצאה מוחלטת על פי כל הקריטריונים כפי שנקבעו מראש" הוא אומר וחותך.
אני גאה בעצמי עכשיו, כל כך גאה ביכולתי להעמיד את עצמי למבחן.
הרי על פי ההסכם שנערך ביננו ביום בו קיבלתי את הקולר המיוחל, התחייבתי שפי וליבי שווים יהיו. עוד התחייבתי למוסר כליות במידה ואשגה בגישתי. כעת כל כולי עומדת למבחן עבורו.
כולי מונחת שם פרוסה נתחים נתחים עד אחרון התאים, חשופה כמו לא הייתי מעולם בפני איש.
"ניתן כעת להתחיל בתהליך האיחוי" אני שומעת את הקול העמום דרך האוזניים שנשטפו זה מכבר.
"כל התכונות הנדרשות מסאבית משובחת מתקיימות בה, היא בהחלט ראויה למקומה".
הפה שלי מחייך מעצמו, בקרוב ישוב אל פני.
עמדתי במבחן בגבורה ומי יודע? אולי אתאחה ללא צילוק נגלה לעין, הרי ברור לי שאדוני יעשה כל שביכולתי כדי להשיב את כל חלקיי אליי בבטחה.
מי אם לא הוא.
והיה ויצטלק גופי כתוצאה מתהליך הבדיקה, היו הצלקות כהוכחה ניצחת לכוחי ועוז רוחי.
ליכולתי הבלתי מעורערת להניח כך את כולי בפניו ללא מורא.
אמיתית, נקייה ושלימה.
לפני 7 שנים. 15 בינואר 2017 בשעה 15:00
מגיל שתיים עשרה אני עובד בשיבוצים. עושה הכל, טיח, בלטה, אלומניום. אבא שלי הכניס אותי בעבודה הזה, למה אצלנו במחנה בליטים או שתעבוד או שתגמור כמו ההוא שיושב בפתח המסגד ומקבץ נדבות.
אני לא מעניין אותי בוליטיקה, אוהב כדורגל במגרש ולעשן חשיש עם הח׳ברה. כולם בשיבוצים, חוץ מנביל שיש לאבא שלו משאית הובלות.
ההם יושבים בבית שלהם, נקיים ושמחים, אוכלים ביחד ארוחת ערב ורואים טלפיזיה.
אצלנו, כל הזמן עצבים. אמא כל שנה יולדת ואבא כל היום עצבני. ברמדאן אוכלים בשר, בדרך כלל בעיקר אורז ולחם.
כל יום אני נוסע ברכבת מהמחנה בליטים לשער שכם. יש שם מקום שההם קוראים לו שוק עבדים. אם תשב בסבלנות יבוא איזה מנייק עשיר משלהם ויקח אותך לעבוד אצלו.
וואלה, חרא של עתיד. כבר עשר שנים בשיבוצים אני ועדיין לא יכול לבנות בית לי ולארוסתי.
היא לא עובדת. למדה בבית ספר עד גיל 15 ועכשיו עוזרת לאבא שלה העיוור. פעם היה להם מכולת, עד שלפני חמש שנים במחסום חיזמא, אבא שלה קילל ת׳יהוד ודפקו לו כדור גומי בעין.
מאז הוא יושב בבית ומתעסבן על כולם, למה אין לו מה לאכול.
אח שלה בכלא שלהם. שפוט עשר שנים על תקיפה בעיר העתיקה. הלך לאכול ביגלה עם חברים, ראה דוס התחרפן ודקר אותו.
היא מבקרת אותו עם אמא שלה פעם בחודש. עושים לו כבוד במחנה, למה כולנו בקריזה ורק הוא יצא גבר.
אסור לי להיפגש עם הארוסה שלי בלי אחים שלה ובגלל שהאח היחיד יושב בכלא, אנחנו נפגשים לפעמים אצלה בסלון לקפה ומעמולים שאמא שלה מכינה.
לא יכול להתחתן עד שאצליח להביא כסף לבית, בטח עוד שנה נתחיל לבנות. כל הכסף של השיבוצים, חלק בחשיש, חלק בבית.
יום שלישי עליתי ברכבת שלהם, מלא אנשים, ילדים שמחים, ריחות של מאכלים מהשוק. והיא.
בחורה בערך בגיל שלי, לבושה כמו משלנו. חצאית כחולה עם קבלים, חולצה תכלת, שתי צמות בהירות ועיינים כחולות כמו הים בעזה. פעם שהייתי קטן נסענו כל המשפחה לים. אני עוד זוכר את הרעש של המים והצבע של הגלים.
אפילו הריח של הקבבים שדודה הכינה לא עוזב אותי.
הבחורות שלהם לא מסתכלות עלי,מפחדות. כולנו רוצחים בשבילהם. גם הבגדים שלי עם הריח והליכלוך של הצבע מבאס אותם.
היא לא. מתקרבת אלי, תוקעת בי עיינים מפחדות ומזמינות.
״קוראים לי סמיר״ אני אומר לה בלחש. רעש ברכבת והיא מקשיבה רק לי. מהובנטת.
היא אומרת ת׳שם שלה בשקט בשקט.
אני מתקרב אליה, ריח של סבון נעים יוצא ממנה.
הזין שלי נעמד ומתקרב לחצאית שלה מאחורה. הרכבת זזה מהר ואני זז עליה. היא שותקת.
מעניין מה היא חושבת. הזין שלי נפוח עכשיו כמו שהיה רק כשהייתי בגן הזה של הגברים, איפה שמאה שקל לוקח חצי שעה.
אני ממשיך להילחץ עליה והזין מתיז לי לתוך המכנסיים. הגענו לתחנה של בסגת זאב.
הדלת של הרכבת נפתחת, היא זזה ממני, לא מסתכלת עלי ויורדת רועדת בתחנה. אני מסתכל מהחלון, היא כבר נעלמה באיזה סימטה.
יש לי כתם ענק במכנסיים, בין כל נקודות הצבע והלכלוך.
אני מוריד ת׳כובע ומחזיק אותו ביד.
הראש שלי לא חושב עכשיו על כלום. הריח של הסבון שלה, העיינים שלה.
אני מתקשר למשגר שלי, שני צילצולים והוא עונה.
״סבבה, אני מוכן״ אני אומר בבטחון. צליל ניתוק.
בראש רצות תמונות מהחיים במחנה, באף רק הריח שלה.
לפני 7 שנים. 15 בינואר 2017 בשעה 8:24
פותחת את בוקר יום ראשון בתכנון שבועי לקבוצה עליה אני אחראית, במקביל מגיעה העוסית ופותחת בשיחת חולין.
את מכירה את המידברן? היא שואלת באגביות מחויכת.
בודאי, אני עונה. רבים מחברי משתייכים למחנה האפטר לייף הבדסמי.
באמת? נאורו עייני העוסית, הייתי שם, נקשרתי והוצלפתי על ידי טרנסית והיה נפלא.
את בקטע? היא מוסיפה ושואלת בהתלהבות.
כן, אני משיבה וחושפת את המוזה המקועקעת על זרועי ומתהדרת בקעקוע קטן משלה, סמל הבדסמ.
אל תראי אותי ככה! היא מצהירה בגאווה מהולה בהתרגשות.
זה רק גורם לי לחבב אותך יותר, אני מפליטה לעברה ושבה לעבוד על התוכנית החינוכית.
מי אמר שלא כיף בעבודה???
שבוע נפלא של עשייה בשמחה לכולנו.
לפני 7 שנים. 14 בינואר 2017 בשעה 17:18
אני מקווה שכאן לא ישפטו אותי. כאן אוכל להישאר אנונימית.
בעולם אליו אני משתייכת, אין מקום לטעויות.
קוראים לי בילהה ואני ילידת מאה שערים ( שכונה חרדית ותיקה בירושלים, לטובת מי שלא מכיר). משפחתי שייכת לישוב הישן ואבי סבי עליו השלום הקים את אחד הכויללים המובילים בעיה״ק.
גם אני כחברותי בחרתי במסלול הבטוח לשידוך מוצלח. לימודים בבית יעקב, המשך בסמינר, התמקצעות כמורה וכעת לאחר שהשלמתי את לימודי מתחילות השדכניות להתקשר ולהציע את מיטב הבחורים עבורי.
למען האמת, אני חוששת מאד. מעולם לא ידעתי גבר ואף לא החלפתי מילה עם אחד שאינו ממשפחתי הקרובה.
נערות שתומתן נפגמה במגזר שלנו, קלונן נישא למרחקים ואף בחור הגון לא ירצה בהן.
משפחתי משתייכת לחסידות ״תולדות אהרון״ חסידות ירושלמית ותיקה וקיצונית.
נשות המגזר מגלחות את שערן ביום שלפני החתונה על מנת לא לחשוף ולו קצוות שיער אחת אפילו בפני השידעך העתידי.
הגברים מתהלכים במכנסים המקופלים בגומיה עד מתחת הברך ובגרביונים עבים וכמובן מקטורן ארוך ומפוספס מבד משי מהודר.
מאחר והחסידות מתנגדת לציונות בכל תוקף, אנו משתדלים להמעיט בשימוש בשירותים אותם המדינה מספקת ומוצאים פתרונות בתוך הקהילה לכל צרכינו.
ביום מן הימים שמעתי כי הרכבת הקלה ( בשפתינו הרכבת הקללה) עוברת מצפון העיר ועד מרכזה וביקשתי לסייר בה.
חשש כבד עלה בי מעצם המחשבה, רכבת זו נחשבת תועבה גדולה על צפיפותה והסיכוי שיווצר חיכוך של ממש בין נשים לגברים.
עבורינו שמורים קווי המהדרין בהם נשים ישובות בחלקו האחד של האוטובוס וגברים בצידו האחר.
ביום שלישי האחרון אזרתי אומץ ורכשתי כרטיס לרכבת התועיבה. מגעו צרב את כף ידי ועייני סקרו את הממתינים בחשש כבד כי אתקל באחד מבני עדתי.
עליתי על הרכבת בתחנה היוצאת ממרכז העיר ועושה דרכה אל הצפון.
בכל תחנה החסיר ליבי עוד פעימה, תחושת החטא וההתייסרות התערבבו בקסם הריגוש וגרמו לבטני להתהפך.
בחרתי לעמוד בחלקה האמצעי של הרכבת אשר החלה מתמלאת בנוסעים, חלקם ילדים עם הוריהם בדרכם הביתה, זקנים עם סלים מפיצי ניחוחות השבים מהשוק ועוד ערב רב של טיפוסים צבעוניים וקולניים.
שפת אימי היא יידיש אבל גם העברית אינה זרה לי למרות שביננו אין לה שימוש.
זו כאמור שפת הציונים הכופרים.
עבורינו היא שפת קוידש בלבד.
בתחנת שועפט עלה בחור בעל מראה מזרחי, שחום, רזה ובעל חתימת שפם עבה. ניכר שהוא בדרכו לעבודת כפיים, בגדיו מהוהים ומנוקדים בטיפות צבע וריח גופו החריף נישא בחלל הקרון.
חלק מהאנשים נסוגו מריחו הכבד, אותי רחמנא ליצלן, הריח גירה לחלוטין.
בחורינו הישובים כל היום מאחורי פרגוד הדיפו ניחוחות של דפים מצהיבים וזיעה כבדה בשל מלבושיהם הכבדים בקיץ הירושלמי החם.
מצאתי את דרכי אל העמוד בו אחז וביד רועדת אחזתי בו גם אני.
לפתע נעץ בי מבט. עייניו השחורות חודרות דרך עייני הכחולות עד שיתוק.
לא יכולתי להסיט ממנו את מבטי. מעולם לא נחשפתי כך לעוצמה גברית.
״קוראים לי סמיר״ לחש בשקט, יורק את המילים דרך שפמו השחור.
״בילהה״ עניתי בחרדה.
סמיר קרב אלי כעת ועמד מאחורי, הרכבת היתה כה צפופה ועדיין חשתי כאילו רק שנינו שם.
חום מוזר פשט באיברי, מגיע ממעמקי הבטן ועד לאיזור האסור.
סמיר נצמד אלי מאחור, מתחכך בי ואני קפואה ומבועתת. נרגשת כמו שלא הייתי מעולם ומפוחדת למוות.
חשתי את תנועותיו על ישבני וחום מטורף התפשט בחלציי. לחיי בערו וכל גופי רעד.
כמה דקות שנידמו כנצח ונוזל הניגר על ירכיי ואני על סף עילפון.
הרכבת עוצרת כעת בתחנת פסגת זאב ואני מתנדדת אל פיתחה. לא מעיזה להביט שוב בסמיר שנותר לאחוז בעמוד לבדו.
תודה שהאזנתם לסיפורי. אני מקווה שאוכל למצוא דרך לכפר על החטא הנורא, אולי פשוט אסכים לשידוך הראשון שיציעו לי ובכך אמגר את השד הנורא שמשתולל בתוכי.
לפני 7 שנים. 14 בינואר 2017 בשעה 8:09
דמעות בהקשר הבדסמי, רבות דובר בהן.
מהן הדמעות עבורי?
קתרזיס, אותה תחושת שחרור, כמו פקק אמבטיה הנשלף בפתאומיות, מצייר מערבולות גוברות בדרכן של הטיפות העושות דרכן החוצה.
הבכי האולטימטיבי כשהזין שלך לוחץ לי עמוק בגרון, מנסה להתנגד לרפלקס ההקאה, להתגבר על תחושת המחנק המציפה, נלחמת על הזכות לקבל אותך עמוק יותר, חודר את שכבות ההגנה, את הפחדים המאיימים להטביע.
הדמעות מתפרצות, הכאב, המבט מזדגג והמלחמה ביני וביני על הרצון לנצח את עצמי.
להיות חזקה יותר, לא לוותר.
אתגרים תמיד הדליקו אצלי את הליבידו. הגמירות הכי חזקות ירדו מהמוח וטלטלו את נקודת הG.
הבכי אחרי סשן מנטלי, הקושי הפנימי להתמודד עם האגו שנאבק ברצון להתמסר.
להיות ככלי בידיי היוצר.
בליל של תחושות, של נוזלי גוף שנשפכים ממני, כנהר שוצף של עונג וסבל.
של למידה מחודשת.
להביט בעייניך המשדרות דרישה בלתי מתפשרת למצוינות ולדעת שיש לי את הזכות להתפרק כך.
עבורי,
עבורך.
לבכות את עצמי למענך.
לפני 7 שנים. 12 בינואר 2017 בשעה 23:18
כאשר אני באה לדייט עם עצמי,
אף פעם אני לא מתגנדרת.
בנוצות לא לי,
לעולם לא מתהדרת.
לדייט עם עצמי אני באה פשוט,
לא מאחרת, אפילו לא בטעות.
יושבת מול עצמי גם כששחור,
מנסה להבין לאן הלכתי,
להיכן שווה לחזור.
בדייט עם עצמי אין כללים,
לעיתים מדברים בשקט,
לעיתים מקללים.
אין צורך להרשים בחיוך מתוק,
ניתן גם סתם לשבת ולשתוק.
אני פוגשת את עצמי בלי תכנון מוקדם,
מתי שבא לי, בא לעצמי גם.