המוזה שלי

מעבר להר בין גבעות מוריקות,

חיה אישה עם כמה חיות. 

בבוקר חולטת עשבים מהגינה,

ניחוחות תה מהביל בכל פינה. 

בערב רוחצת גופה,

מתמרחת בשמנים ועל יצועה ממתינה,

אוי כמה נאה היא...

הזונה!  

בודאי תשאלו היכן הוא אדונה?

הלך לרעות אצל השכנה. 

והיא?

ודאי תחשבו כי היא מסכנה...

הרי היא נבגדת ולא חלילה,

אלמנה!  

ובכן יצאה ומצאה עלם חמודות,

בא לבקר נשאר לתענוגות. 

את החיות שילחה לחצר,

חיש מהר נעלה את הגדר,

וכעת יושבת הזונה,

על זין צעיר,

מחלקה ראשונה.

והבעל הנעלם?

עם השכנה בוש וניכלם!

באישון ליל הגיח בעלה השיכור,

חיש מהר את האדיוט השליך לבור. 

זעקותיו מהדהדות אל ירח חירש,

זה סופו של כל טיפש.

מישהו פעם אהב אותי,

כך לפחות הוא אמר. 

בלילות בא בשמחה,

בימים היה מנוכר.

מישהו פעם רצה בי,

בפשטות בא ולקח,

חלק נתתי בחשק,

השאר ממני נשפך. 

מישהו פעם אמר לי,

את הכל כפי שרציתי,

ואני לרגע לא תהיתי,

האם אמת הוא אמר. 

מישהו פעם נגע בי,

עמוק עד שורשי השיער. 

וברגע אחד הוא הירפה,

ומאומה בי לא נותר. 

מישהו פעם סיפר לי,

כי אני עבורו הדבר.

לו אכן בכנות דיבר,

אי מדוע לא נשאר?

כציפור מרחפת בשמיים תכולי עב,

עולמה תחתיה נפרש מלוא הדר. 

כשתיל המבקע אדמה חריבה,

נושא את ראשו אל חמה בוהקת. 

כאותה הטיפה העושה את דרכה,

אל נחל שוצף וקוצף. 

כתינוק הפוקח עייניו לראשונה,

אל שארית חייו ועייף. 

כאותה התחושה המחלחלת בגוף,

המבקש להינתק ולעוף. 

מאותה מציאות המכה בפנים,

החורטת באבן סימנים. 

בוא תבוא המנוחה אל הרץ אל עצמו,

ובבואתו תתאחד עם דמותו וצלמו. 

והיה הוא עצמו במוקד עולמו,

כוחותיו ישמר בקרבו. 

ואותה הציפור תנמיך המעוף,

וברגע תבחין כי קריבה היא לחוף. 

וכנפיה תטה אל האור הנכסף,

והיה כל הקושי נגוז ונאסף. 

ובת שחוק של תינוק הניעור אל חיים,

וליווי צלילים ענוגים של מלאכים,

והמיית הטיפה המתאחדת עם גל,

ואבן חרוטה תסתדר עם אחיותיה במעגל. 

ומאותו השתיל יבקע עץ אדיר,

פירות יעניק לחוסים בצילו,

בעזרת ענפיו יסמן להולך את שבילו. 

עצרי והקשיבי ילדה,

קולך ממעמקי הבטן בוקע. 

סמכי עליו ילדה,

הרי דבר או שניים הוא יודע. 

עצרי והסכיתי כעת,

קולך הוא קולה של האמת. 

הרי בתוכך נולד,

אל תתעלמי, אל תניחי בצד!

הוא זועק שוועתך החוששת לבקוע,

את פחדיך שאינם מוצאים מרגוע. 

שקט ילדה,

עת להאזין,

בקולך הפנימי,

שובי להאמין. 

הוא האור המנחה צעדייך,

הוא השריון המגן עליך. 

עצרי והקשיבי אישה,

התרפקי על עוצמת התחושה. 

תני לצלילייך להוביל את ליבך,

קולך נועד ראשית, עבורך. 

אל לנו למלא ליבנו שינאה ומשטמה,

דווקא ברגעים בהם נדמה כי מלאה ארצנו חושך ובני אדם איבדו צלם אנוש. 

דווקא אז מתקיים בנו המבחן הגדול והקשה מכולם. 

פשוט לאהוב. 

לא החרדים רצחו נערה בת 16 כי אם אדם אחד נפשע ובזוי שראוי להיות מוקע מהחברה האנושית. 

לא הימין שרף תינוק תמים למוות כי אם קומץ בני עוולה הפועלים להמיט חרפה על העולם כולו. 

בבואנו להגרר להכללות אנו משרתים את האיבה בחברה ומעמיקים את הפילוג. 

צר לי על הקורבנות וכולי תקווה כי לא יהיו עוד פשעי שינאה כי אם רצון אמיתי להכיר את השונה ולקבל את זכותו לבחירות שאינן תואמות את שלנו. 

יהי זיכרם ברוך.

פורשת כנפיים אל שמיים תכולים,

נפשה מבקשת מזור. 

עוזבת קן בטוח, 

ממריאה אל האל חזור. 

התיטיב לבסס את קינה בניכר?

האם יוותר ליבה במקום המוכר?

רבות שאלות ותשובות אין,

לא הכל משתקף בפשטות בעין. 

כי הבית ישכון במקום בו הלב בחר,

אין לדעת מה יבשר המחר. 

משק כנפיה נשמע באופק בהיר,

במהרה כל השונה יהפוך נהיר. 

וקינה יבנה וליבה ימלא רון,

שלוות נפש עד יומה האחרון. 

זה תוקף בלי מימד של זמן,

כבר חשבת שזה לא כאן. 

זה תופס אותך הכי לא מוכן,

שלומפר לגמרי,לא מאורגן. 

זה צובט את הנפש מבפנים,

צובע באדום את הפנים. 

זה נוגע היכן שהצבת גדר,

השליטה כבר לא בידיך, חבר!  

זה עולה במעלה הגרון,

זה מחלחל בעצמות מרטיב את הלשון. 

זה מרכך קצוות משוננים,

זה מוציא רגשות לא מסוננים. 

זה תוקף בלי מימד של זמן,

נשמת רק לרגע,

הנה זה כאן. 

זה תוקף בלי מימד של זמן,

כבר חשבת שזה לא כאן. 

זה תופס אותך הכי לא מוכן,

שלומפר לגמרי,לא מאורגן. 

זה צובט את הנפש מבפנים,

צובע באדום את הפנים. 

זה נוגע היכן שהצבת גדר,

השליטה כבר לא בידיך, חבר!  

זה עולה במעלה הגרון,

זה מחלחל בעצמות מרטיב את הלשון. 

זה מרכך קצוות משוננים,

זה מוציא רגשות לא מסוננים. 

זה תוקף בלי מימד של זמן,

נשמת רק לרגע,

הנה זה כאן. 

מעיין של דמעות אל הים הפתוח,

מתנתקות מהגוף נאחזות ברוח. 

על גבי הגלים רפסודה עושה דרכה אל חוף מבטחים,

דמות נראת באפילה, נאבקת את ראשה להרים. 

האם יש יבשה ממתינה עבורה שם?

או שמא היה מסעה לחינם?

כבר חשבה להתאחד עם הים הגדול,

להרפות מאחיזתה, לוותר על הכל,

והרי אור קטן נוצץ שם עבורה,

אור של עוז, תקווה, גבורה. 

בדמעותיה טוותה שמלת חג נוצצת,

עוד רגע ומסופתה היא נחלצת. 

הרי לא תעז לרדת לחוף אבלה וחפוית ראש!

את האושר היא כאן להוסיף ולדרוש. 

בודאי תבקש לה כסות הולמת,

כאשר תשוב לפגוש את הטוב עליו היא חולמת. 

טובלת את העט בקסת דמעות,

טיפה ועוד טיפה חוברות לאות. 

משפטים ניקווים כשלוליות בקיץ חם,

סימני פיסוק מצטבעים בדם. 

לא תם, לא נשלם,

שיר חייו של אדם. 

עוד רבות הדמעות בנהר החיים,

והשמש תשלח קרניה ותפיג המכאובים. 

והקסת תטבול בנהרות של שמחה,

יום של רגש הוא יום של הצלחה.