המוזה שלי

טובלת את העט בקסת דמעות,

טיפה ועוד טיפה חוברות לאות. 

משפטים ניקווים כשלוליות בקיץ חם,

סימני פיסוק מצטבעים בדם. 

לא תם, לא נשלם,

שיר חייו של אדם. 

עוד רבות הדמעות בנהר החיים,

והשמש תשלח קרניה ותפיג המכאובים. 

והקסת תטבול בנהרות של שמחה,

יום של רגש הוא יום של הצלחה.  

אדם לבד נולד,

מתהלך בעולם בדד. 

יש ויאסוף חברים למסע,

את חלקם ישמיט,

חלקם עימו ישא. 

אדם לבדו נועד,

כל רגע אחר, הוא רגע מיוחד. 

הוא צייד וניצוד,

הוא נידון להוסיף ולצעוד. 

אשפת חיציו ופת דלה,

מסע חייו ידמה לעיתים למטלה. 

הוא ניתק מכבלי משפחתו,

יוצא אל הנתיב שיועד בעבורו,

ופוסע.

בראשית בצעדים מדודים ומהוססים,

נזהר לא להכעיס,

לא לדרוך על הפסים. 

לבסוף מבין כי הוא לעצמו,

כי עליו להיות אדון לגורלו. 

יצר השרדות מתגבר על הפחד,

בתוך הלבד מתקיים גם היחד. 

הכח לכתוב מגיע מכם,

הידיעה שמילותי חודרות אתכם. 

חולקת את כאביי ולבטיי,

מצרפת את כולכם למסעותיי. 

פותחת צוהר אל עולמי,

לעיתים מעובד, לעיתים גולמי. 

הידיעה שאתם כאן עימי,

היא המניעה את היצירה בדמי. 

המילים נקשרות זו ברעותה,

משמעות נוצקת כאמת לאמיתה. 

אין מסתור מפני התחושה,

גם כאשר זו כואבת וקשה. 

מסלול חיי מפותל ובלתי צפוי,

ברגעי הכתיבה הכל חשוף, גלוי. 

מודה לכל קוראי על החיבוק והקבלה,

הלוואי וניטיב תמיד להפגין כזו יכולת הכלה. 

דמעות צורבות את הפנים,

מותירות שובל עצב מעומק הבפנים. 

מערפלות ראייה,

מעלות תהייה,

האם המחיר גבוה לנשיאה?

רגעי הגות ומכאוב,

מאבק איתנים בין סבל וטוב. 

והחושך יורד ומכסה את הכל,

עוד רגע ותיתם הזכות לצלול. 

יום חדש יעלה ויבהיר את השחור,

צועדת קדימה,

לא מביטה לאחור.

עודני כאן,

תיירת בתחנות בזמן. 

לעיתים מיטיבה לבחור,

לעיתים נסוגה לאחור. 

תרמילי עמוס בצידת מסעותיי,

רגשות, תובנות, לחם חיי. 

בכל עת נפתח חלון הזדמנויות,

בוחרת לא לחדול,

מבכרת להיות. 

צלקות נחקקות בבשר,

דם ניגר. 

כמפה ושביליה אינספור,

מסולעים, מתפתלים,

אין עצור,

יש להוסיף לבחור. 

בכל צומת מונחת כספת,

יש לשלם טרם נוכל להוסיף לכת. 

מוטב לו לאדם להיות נאמן לדרכו,

רק אז יהא השפע  מנת חלקו.

כל אחד זקוק רק לאדם אחד,

במיוחד. 

אחד שיקבל גם כשחושך מעיב עלינו כצל,

אחד שיאמר אני אוהב,

בלי להתבלבל. 

כל אחד זקוק לפינה בה יהיה מקובל ורצוי,

גם כשהוא כעוס ולחלוטין לא צפוי. 

כל אחד זקוק לחום וחיבוק,

מילה טובה, נשיקה, חיזוק. 

למקום בו ידע ששמור עבורו ללא תנאים,

גם כשהוא ממש לא נעים. 

כל אחד זקוק רק לאדם אחד,

מתוך כל הסובבים אותנו,

האם ישנו כזה מיוחד?

שיערה מתבדר ברוח,

היא מהדסת קלילות,

עכוזה מעכס,

רגליה מרחפות. 

היא של הטבע,

כך תמיד היה,

היא בעבורו,

הוא בעבורה. 

מתווה שבילים שאיש לא ידע,

קובעת בכל רגע מחדש את מושבה. 

נמרה שורטת,

חתולה רכה.

לרגע זונה,

אחריו היא מלכה. 

מצורעת בגרעין הבריאה,

הוד והדר כסותה. 

עולמות נפגשים,

ערכים מתנגשים,

שלימה, חצויה,

לא בנויה להרשים. 

משתוללת,

משתבללת,

עולה מביבים,

מתכרבלת. 

היא סופה וגאות,

היא,

היא המהות. 

נלחמת על זכותה לזהות,

נפתחת לאהבה,

משחררת קהות. 

מאבק של קודש וחול,

היא כאן להיות,

לחיות בגדול. 

איך אני מתגעגע, באמאשלי היה בשרמוטה משהו מיוחד. 

הריח שלי עוד תקוע לי בנחיריים, הרטוב של הפה שלה עוטף לי ת'זין...אוחחחחח!.

מוצצת מחוננת היתה. ידעה לטפל בזין שלי כמו שצריך, השתוללה עליו כמו ילדה קטנה ממשפחה של חננות שפתאום קיבלה סוכריה על מקל מהענקיות האלה בצורת לב. 

מצצה והרטיבה ברוק סמיך מהגרון העמוק שפתחה עליו. 

וואלה הבאתי אותה די בקלות, נפגשנו במועדון, כמה מחמאות על המראה שלה, עוד כמה על האופי המהמם, משקה או שניים והידיים שלי נדחפות לה לתוך המחשוף, חופנות שדיים עסיסיים.

כמה שעות אצלי בדירה פירקתי לה את הצורה. 

בהתחלה בעדינות ובהמשך...הזין שלי ביקר בכל חור אפשרי, הידיים שלי השתוללו עליה, כאפות, חניקות, נדחפות לכוס הרטוב שלה, כל המזרן שלי עוד מריח מהשפריצים שדפקה. 

לרגע חשבתי לסחוט ולתלות לייבוש. ישמצב שזה אחלה מרכך כביסה. 

אחרי כמה שעות של טחינה אינטנסיבית באה לי העייפות. 

בנוהל הרגיל עשיתי פרצוף מותש והזמנתי לה מונית. 

קמה, אספה את הבגדים ויצאה. 

למה הזונות תמיד כל כך רגישות? עבדתי קשה!

מה היא חושבת השרלילה? כל השרירים בחוועה? באו מהאוויר? 

אבל מתגעגע...חבל שלא לקחתי מספר טלפון. 

אם במקרה תתקלו בכוסית מוצצת ברמות על מסתובבת במועדון מחפשת זין תגידו לה שאני פתוח לסיבוב נוסף. 

תודה מראש,

שמעון. 

היא הגיחה לחיי לפני יותר מעשר שנים,

בצעדים מדודים, הססנים...

אות הצטרפה לאות, מילה נרקמה במילה,

אט אט נפרשה העלילה.

היא חודרת את שכבות ההגנה,

אני נפתחת, מאזינה. 

נותנת לה מקום בתוכי,

חם ומפרה, פשוט ונקי. 

בכל רגע הדינמיקה משתנה,

פעם אני רצה ולאחריה ממתינה. 

קליאופה שלי נהדרת,

זולתך אין לי אחרת. 

טבעת חותמך בי,

הטבעתי אותך על עורי.

לו יכולתי לגעת,

כלום הייתי נמנעת?

מציירת שבילים על גופך. 

לו יכולתי לדעת,

כלום הייתי נמנעת?

מהיות עצמי עבורך. 

לו יכולתי להקים מקדש,

לפאר ולרומם מחדש,

את ליבי שפעם ונחלש,

לו הייתי נרתעת?

לו היה בי הכוח,

לא לזכור, לוותר, לשכוח,

לו הייתי מתייגעת?

לו יכולתי הייתי עוצרת,

מתעטפת בך ונרגעת. 

לו רק הייתי יודעת,

איך בך לגעת.