|
|
|
כאיילה שלוחה מזנקת אלי טרף,
כל כולה פגיון אהבה.
בתוך אשפת החיצים,
הותירה מדמם את ליבה.
חץ אחר חץ משגרת אל על,
אחד תעה, השני נפל.
מבקשת אחד שיגע,
רק אחד שיעיז ויפגע.
ובכל פעם חוזר הניגון,
בא לרגע ומאבד כיוון.
מתערטלת,
מתערפלת,
מתפתלת,
וחוזרת חזרה.
אין נתיב המוביל למטרה.
והעדר מוסיף לדהור,
לא מבחין בה נותרת מאחור.
זרוקה מותשת,
באדמה מתפלשת,
מובדלת מבני האדם.
בתוך אשפת החיצים מונח,
ליבה מדמם,
דומם,
נדם.
הוא כועס האיש ההוא,
איבד אמונה,
מתנהל בתוך עצמו ללא הכוונה.
הוא חושד האיש ההוא,
בטוהר כוונות האדם,
חש מותקף מול כל העולם.
הוא זועף האיש ההוא,
שנים של מאבק,
אסור להתכופף,
יש להכות חזק!
הוא עייף האיש ההוא,
שבע קרבות,
לא יוכל אף בפניו להודות,
היה רוצה האיש ההוא להרפות...
הוא חושש האיש ההוא,
מפחד להיפגע,
כבר קרה שקם,
ושוב נמעך על הרצפה.
הוא בוכה האיש ההוא,
בשקט בפנים,
עייניו נעצמות,
אין שומעים, אין רואים.
הוא ביקש אהבה,
האיש ההוא,
במסתרים.
הוא ביקש,
אך שמר זאת בפנים.
ציפור מוטלת על דרך,
שנים בה איש לא פסע.
על אבן מוטל מדמם,
אדום ומפעם ליבה.
חזה פעור,
צבעו עכור.
זיוה הועם,
שירה לא נשמע.
רק דרדר אילם,
עד לציפור שנדמה.
נתיבים רבים בחייה,
חלפה במשק כנפיה.
ידעה שמחה ועצבות,
שפע לרוב ודלות.
מי יזכור את מעוף הציפור?
את רגעי היופי, הדרור?.
רק דרדר אילם לצידה,
מלווה ברגעי הפרידה.
לשכב פרקדן,
על גב ענן.
להביט בכל,
שהותרתי כאן.
במקומות בהם זרעתי,
חלקות אותן קצרתי,
אחרות בהן חורבן הותרתי.
לשכב על ענן,
נינוח ושאנן,
להביט בעולם בעניין.
לבחון את חיי ממעוף הציפור,
הייתי פחדן, הייתי גיבור.
נגעתי באושר בכאב,
הייתי כעוס, הייתי אוהב,
שקדתי,
התמדתי,
רכשתי בינה,
וכהרף עין,
הגיעה הזיקנה.
לו יכולתי לקבל עוד קצת זמן,
חיש מהר הייתי סב מהענן,
יורד במדרגות אל העולם,
מלא חיות, ליבי פועם,
מתקן במכחול את צבעי הכאב,
מוסיף מעט אודם ללב האוהב,
אך מכיוון שנאספתי מכאן,
אשוב לשכב פרקדן,
על גב הענן,
דמותי תיוותר חקוקה בלבבות,
בטוב וברע,
הצתתי להבות.
לא לחינם,
מסעי תם.
הייתי,
נגעתי,
בשר ודם.
אדם מגיע לעולם עם מזוודה,
בתוכה צורר את שניתן לו בלידתו,
ברווחים הנותרים דוחס את שרכש בעצמו.
אדם מגיע לעולם עם מצעים,
כל סודותיו עליהם פרוסים.
סדין לבן להניף כשטעה,
סט ציפיות מהבא בהפתעה.
וציפה רכה אליה יכניס,
את כל אשר יבקש לשים בכיס.
את הכעסים והאכזבות,
המצוקות והאשליות.
את אכזריות האדם והטבע,
חלק אפל, חלק בצבע.
אדם בא עם עצמו לעולם,
לעיתים מתרפט, נקרע, לא מושלם.
רצוי לארוז מחט וחוט לבטחון,
כדי להטליא הכל בחיפזון.
אדם בא לעולם וימיו ספורים,
טוב יעשה אם ירחק ממרורים.
יצאנו בלילה, שריקת הרוח היתה כמנגינות אלפי חלילים ופסיעותינו המדודות ריסקו עלים יבשים שכיסו כמרבד חום ירוק את השטח.
יגאל היה הראשון בטור, מאחר והיה מנוסה במסעות מסוג זה, היה רק טבעי שניתן לו את ההובלה.
המסע תוכנן בדקדקנות מופתית, צידה נארזה ובגדינו הותאמו לתנאי השטח.
עוד כעשרים קילומטר, הגענו ליעד. אמר יגאל בקולו הסמכותי, הרימו את הקצב.
כל האימונים שעשינו בחודשים האחרונים השתלמו. למעט אורן שהתלונן על כאבי שרירים כל החבורה פסעה בגאון ובסדר מופתי.
ההכרות ביננו היתה רבת שנים, כל באי המסע הגיעו בשלב כזה או אחר לפאב של עמוס. עד מהרה גובשה לנו חבורה מרשימה תוך הקפדה כמעט מקודשת על מפגש דו שבועי בפאב, ללא בני זוג היינו מתכנסים ודנים בנושאים שונים ומשונים מעולמינו.
לצורך המסע לקחנו כולנו חופש מהעבודה ומהבית, תחושת הפחד נמהלה בריגוש מטורף ואמביציה אינסופית.
מה גם שהעובדה כי למעט חברי החולייה, אף אחד לא ידע לאן היו נשואות פנינו.
אחרי שעות של הליכה יצאה השמש, למרות שהיינו ערוכים, קפחה על פנינו והזיעה נגרה על הבגדים.
אף אחד לא העיז לאמר מילה. המשכנו לצעוד כך עוד שעות ארוכות, חבורת גברים למודי קרבות ומלאי אגו.
המסע כולו ארך שישה ימים, במהלכו צחקנו, בכינו, אכלנו, שתינו ובעיקר העמקנו את תחושת השותפות בסוד.
כולנו ידענו שבכדי להגיע יש להשקיע.
הבקתה הוסתרה מעין כל על ידי גיבוב של מתכות מחלידות וענפים סבוכים.
שנה עברה מאז הפעם האחרונה בה ביקרנו פה וכעת בזרועות צרובות שמש התחלנו לפלס את הדרך אל הפתח.
שעתיים מאומצות חשפו דלת חומה, כולנו כאחד החסרנו פעימה. ההתרגשות היתה בשיאה, ניתן היה לשמוע את הלמות הלב מבעד לחולצות הרטובות מזיעת המסע.
יגאל הביט בנו במבט אוהב ואמר, כניסה שקטה, מקלחות על פי הרשימה ובעוד שעה בדיוק התכנסות בסלון.
מדהים שהצלחנו למרות כל הקשיים בדרך להגיע בדיוק שעה לפני שידור האירוויזיון!.
קול קורא בי לצאת לחופשי,
זועק באוזניי, לכי.
כי ידוע הבלתי ידוע,
והפחד איננו קיים.
רבות עשיתי הדרך,
המובילה מפה לאי שם.
בליל טעמים וריחות,
תרמיל צורר כוחות.
הנתיב אינו מסומן,
צידתי כסותי ותקווה.
בשובי לתור בעולם,
תמצא לי פיסה של שלווה.
ובנהר החיים אתבקש,
להותיר שקיק מרשרש.
המאגד את אשר צברתי,
המרחק אותו עברתי.
וכעת מתחדשים נדודי
מעצמי אל עצמי,
אל בלי די.
סלח לי, מדוע באת לכאן?
הכניסה נאטמה מזמן!
ארבעת החדרים מושכרים,
תחלופה גבוהה של דיירים.
אז למה באת, אמור לי?
אין בכוחך לעזור לי!
כל מבוקשי מנוחה,
עזבני נא, לך לדרכך.
אל תלמדני שבילים נסתרים,
אל תפרוט לי על המיתרים.
צליליך הענוגים כצנינים לאוזניי,
כלך לך ודי!
הרפה מחיבוקך העוטפני כגלימה,
אוי לכאב, אוי לכלימה.
שריגי אזוב צימחו על דלתות ליבי,
הרפה כעת, הרפה אהובי.
לא אובה להותיר ולו סדק,
אצבעי קפוצה על הדק.
כי חיי כבר אינם מוארים כשלך,
שנתי מופרת עם רדת חשיכה.
מבקשת שם בשקט האפל,
מקום מקלט מהכאב המאכל.
אז לך לך,
שא מפני אהבתך,
איני ראויה לה,
אינני עוד חלק ממך.
הבט בעייני,
אורן עומעם.
לא יראו את הדרך לשם.
אך עיקש אתה כפרד,
מולי מניף את נס המרד.
באיבחה מפלח את דלתות החדרים,
עורקים גלויים, דמים ניגרים.
אין בי עוד כוח להתנגד לאהבתך,
השיבני נא, מקומי לצידך.
כאשר אני באה לדייט עם עצמי,
אף פעם אני לא מתגנדרת.
בנוצות לא לי,
לעולם לא מתהדרת.
לדייט עם עצמי אני באה פשוט,
לא מאחרת, אפילו לא בטעות.
יושבת מול עצמי גם כששחור,
מנסה להבין לאן הלכתי,
להיכן שווה לחזור.
בדייט עם עצמי אין כללים,
לעיתים מדברים בשקט,
לעיתים מקללים.
אין צורך להרשים בחיוך מתוק,
ניתן גם סתם לשבת ולשתוק.
אני פוגשת את עצמי בלי תכנון מוקדם,
מתי שבא לי, בא לעצמי גם.
לכל אחד יש את ירושלים שלו,
והיום ביום חגה, תוהה אני מה היא עבורי.
יחסים מוזרים יש לי איתה,
יחסי אהבה, שינאה.
היא מסמלת עבורי בית ומשפחה,
יציבות ושעמום נורא.
ירושלים שלי היא שפה,
מתנגנת על לשון בחיוך,
כזו שרק ילידי העיר מדברים בחופשיות.
ירושלים היא ריח של פיצוחים טריים בסימטת בהרי,
של טיולי שבת עם אבא בעיר העתיקה,
של אג'ואים, אבו יויו ואש תנור,
ובל נשכח להוסיף גם חתכה מציצה.
ירושלים היא עיר של נופים משכרים,
סמטאות עין כרם והבית של סבא וסבתא בנחלאות.
משחקי ילדות ואינספור שכונות.
אז יום שמח לך עירי,
למרות הקושי והמלחמות על שמך,
את מתקיימת בתוכי.
שירים רבים נכתבו עליך ובודאי עוד יכתבו,
מחלוקות רבות על אחיזה בך היו ועוד יתגלעו.
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם,
תשעה נטלת את.
האירי ביופיך, העניקי מחומך.
יש מספיק ממך לכולם.
