Fringe of my mind

סתם ככה קמים מחובקים בבוקר

סתם ככה צוחקים על סרטון מטופש לפני שהולכים ליום ארוווךךך בעבודה

סתם ככה מתכתבים במהלך היום אם עצבניים, אם שמחים, אם מתגעגעים, אם רוצים להשתטות

סתם ככה חוזרים לנשיקה וחיבוק שמרגישים דרכם כי התגעגעו אליך

סתם ככה צוחקים במיטה, אפילו שכבר אין עוד הרבה זמן לישון... אבל ממש כיף לצחוק ככה

סתם ככה עוד יום עבר...

סתם ככה מגיעים לסופ"ש, ארוחות מושחתות, טיולים, סקס, סקס, סקס ובדס"מ

סתם ככה, אוהבים

סתם ככה, לא משעמם אף פעם

אז לא פלא שכל מה שאני כותבת סובב רק סביב זה, כל מה שאני חושבת סובב סביב זה... מי לא היה רוצה שאלה יהיו חייו ;)

סתם ככה... התחשק לי להתלהב עליכם :P

תמיד אהבתי את הארלי, כבר מילדות הייתי מתאכזבת כאשר הסרטים והפרנצ'ייז התעלמו ממנה, אותה דמות של פסיכיאטרית שהתאהבה בג'וקר ואז היא הפכה להיות פושעת-סיידקיק-חולת נפש-קופצנית וכריזמטית ממש נגעה לי בנקודות, אהבתי את הטוויסט מהמטפלת לשותפה, מהשפויה למשוגעת, את נטישת החיים הרגילים למען חיי הפשע וכמובן... את הדרך שבה הוא שלט בה והשפיל אותה.

אבל בשנה האחרונה משום מה הפכה הדמות הפסיכוטית-שובבה-תלותית החביבה עליי להיות מיינסטרים לחלוטין (אני מניחה שזה כיוון שהמשחקים הפכו אותה יותר "סקסית").

ועכשיו המוני בחורות מציפות את רחובות פורים עם תחפושת הארלי והמוני אייקונים ודפדפנים שלה קורצים לי ממקום למקום, מן הסתם... התעצבנתי ומלמלתי כבר משהו על כך שלא אתחפש אליה על אף ש"המחוך הארלי" שלי כבר נקנה לפני שבעה חודשים.

ואז הזכרתי לעצמי פוסט קודם שלי*, הרי אין באמת משהו מיוחד או שונה והכול מיינסטרים בסטנד-ביי.

אז פורים הזה, למרות הדרמה הקטנה, הייתי סוף סוף הארלי קווין (כמו כולן), וזכיתי לחלוק אותו עם פויזן אייוי סקסית במיוחד (או לוטוס ביום-יום) וגם אזכה לחלוק אותו עם ווסלי קסום אחד (זאלופון ביום-יום), שלא אוהב איפור פנים.

וככה, כשצולמנו אתמול, וצחקו עלי כמה קווי דמיון יש בין הארלי הקופצנית לbrat שלהם הבנתי שוב עד כמה אני אהובה ועד כמה לא משנה הייחוד הגלובאלי שלי, כי לאנשים שאני הכי אוהבת בעולם אני אכן משהו מיוחד.

לאחרונה עשיתי צעד די חריג במקצוע שלי ובכל מקום אליו אני פונה אומרים לי שזה דורש המון אומץ ובכל פעם זה מפתיע אותי מחדש, כי זאת אומנם הייתה החלטה קשה אבל אומץ לא באמת נדרש לי. אני מניחה שלאדם אחר היו שיקולים אחרים אבל ככה זה כשהדבר היחיד שאתה מרגיש שאתה יכול להפסיד הוא זמן עם אלו שאתה אוהב.

בשורה תחתונה, אני כבר מצאתי את מה שהכי חשוב בחיים וכל השאר זה רק בונוס...

איך אני יודעת את זה? כי יש לנו שיחות על העתיד, לא סתם שיחות על העתיד אלא שיחות על נושאים "כבדים", ובמקום להיבהל או במקום לזלזל באמינות שלהן אני מצפה לזה... העתיד נראה כ"כ טורקיזי (אני שונאת ורוד) ואני לא יכולה לחכות לחוות אותו איתם.

אם בעבר הרחוק-לא רחוק דנו באילו תחפושות נכין לנו בפורים ובראשי עברה בעצב המחשבה שלא באמת נשרוד עד אז (כי מה הסיכויים שמשהו כ"כ טוב ישרוד בעולם קר ואכזר :P), עכשיו גם שיחה על מקלות סבא ופיליפניות שעוברות טרור לא נראית מופרכת.

אז השנה התחפשנו בשביל הכיף, אבל האמת- לראשונה בחיי אני לא רוצה להיות אף אחת אחרת.

אוהבת אתכם עד גות'הם וחזרה, אפילו יותר מעוגיות!!!

*שם הפוסט למתעניינים- "מיוחדת- חרב פיפיות"

The statement below is true

The statement above is false

אולי תתפלאו לקרוא, אבל בבלוג הזה כמעט ולא נכתבו פנטזיות שלי, אולי כי אין לי מספיק חשק לכך, אולי כי אני עוד מאמינה שיתגשמו וזה יהרוס לי... אבל בעיקר כיוון שיש לי מספיק חומר מהמציאות (הרי היא עולה על כל דמיון) :)

ובכל זאת הסקתי שאפשר לבדר קצת יותר את כל באי, סוקרי, מזפזפי, קוראי, מגיבי ומליילקי הבלוג...

אז, מכירים את זה שיש ערב חברתי ממש נורא עם קבוצה שלא כ"כ מתחברת (למשל... מסיבת רווקות) ואז מישהו מציע לשחק משחק "אמת ושקר" וכולם עפים על זה? ובכן, החלטתי כי לאור העובדה שאנחנו לא מכירים כ"כ טוב, ושהרי אנחנו רוצים להכיר (אחרת למה שתיכנסו לבלוג... אני תוהה... :P) אנחנו נשחק את זה היום (אני גם יודעת כמה אנשי הכלוב אוהבים משחקים).

אז שימו לב, שימו לב:

לפניכם שתי חוויות שלכם כלבתכם ושל בעליה, האם תוכלו לגלות מהו שקר ומהו אמת?

טוויסט בעלילה

החדר יכול היה להיות שקט מאוד, לו רק הנשימות שלי לא היו מפרות את זה, אני מביטה לה בעיניים עם המבט הכי זועף שאני יכולה לבטא, לוטוס מקרבת את פניה לפני עם מבט כהה ורעב, כשל חיית צייד, היא מחייכת חיוך שיכול היה להיות מתוק לו לא הייתה ברורה הכוונה מאחוריו. כשהיא מסתכלת בי ככה אני הופכת שבויה של תחושות שונות, מצב אחד רוצה לברוח כדי לא להיטרף ומצד שני... טוב אתם יכולים לנחש. "היא עדיין מתריסה, הכלבה שלך" היא זורקת לזאלו עם קול מתנשא, והוא בתמורה משלב ידיים על חזו השרירי, עוד עומד על יד המיטה ומביט כיצד היא משחקת בי. אני כבר מצפה שיצדיק אותה ויעניש אותי, או לחלופין ייתן הצעת ייעול כיצד להעמיד אותי על טעותי החמורה, אך לפתע הוא מושך בשערותיה של לוטוס. ההפתעה של שתינו מאוד מנוגדת לעומת הקול הרגוע והשקט שיוצא מפיו "אולי צריך להזכיר לה כיצד כלבה צייתנית מתנהגת?" הוא סוחב אותה משערותיה לרצפת החדר ושם היא עומדת על ארבע, לרגע בשוק מהמעבר החד ממעל לשפחתה ולמרגלות אדונה. אני, אשר עוד הייתי על ארבע בעצמי, מנסה להתקרב לשפת המיטה כדי לראות יותר טוב, אך הוא מרים מבטו מלוטוס אלי "מה את חושבת שאת עושה? תישארי במקום", אני חושבת אם לבקש להתקדם כדי לראות יותר טוב ומחליטה שממקומי עדיין אוכל לראות מספיק ואין צורך להתחיל בתחינות עכשיו. לוטוס עוד ממתינה בשקט להוראות מזאלו, אני תוהה כיצד היא יכולה להיראות מאופקת כ"כ וכי אני כבר הייתי מתחילה לזוז בעצבנות (וכנראה נענשת), הוא מחזיר את מבטו אליה ואני מרגישה כיצד המראה הזה מרטיב אותי, הידיעה שהוא עומד לסשן ולהכאיב לה מרגשת אותי ויוצרת בי חוסר סבלנות. "אז איפה היינו?" הוא שואל עם חיוך מאוד מרוצה "עמדנו לתת שיעור מכלבה אחת לאחרת, את רוצה לעזור לי בזה?" "כן אדוני, אני אשמח לעזור לך בכל מה שתרצה", התשובה שלה יוצאת באופן כ"כ כנה וישיר ואני חשה קצת רגשי נחיתות על כמה שאיני ממושמעת עדיין. הוא מגיש לה את כף רגלו הגדולה ומרשה לה ללקק אותה, מדהים איך בשנייה כל שפת הגוף שלה משתנה והיא רכה למרותו. "יפה מאוד, את מנקה אותן כמו שצריך, אבל אולי בעצם זה כי קל לך מידי?" הוא מסתכל עליי ומסמן לי לבוא לקראתם, אני הולכת על ארבע על המיטה ויורדת קצת מאחורי ישבנה העסיסי של לוטוס, הוא מרים את הכותונות הדקה שעטפה אותו וחושף את עורה הלבן והרך, היא ממשיכה ללקק את רגליו בלהט, אני מביטה בשקיקה וקצת נבוכה מכך שאני כ"כ נרטבת מזה. הוא מספינק אותה מספר פעמים ואני יכולה לראות את ידיו משאירות סימנים אדומים יפיפיים על התחת שלה, מעולם לא ראיתי את ההשפעה הזאת על האזור כה מקרוב, היא בתמורה רק מלקקת אותו יותר ואף מתחילה למצוץ את בהונותיו, מידי פעם הוא סוטר לישבנה בתנופה אדירה שמשמיעה רעש הקורע את חלל החדר ואני מסיטה מבט מתוך פחד משולב בפליאה. לאחר מספר דקות, הוא מלטף אותה ומביט חזרה אליי, ואז הוא פורש את שני פלחי ישבנה מולי "את לא אוהבת שעושים לך את זה" הוא מכריז "ומה איתך לוטוס? איך ההרגשה להיות פעורה כך מול הסאבית שלך?" הוא מתחיל להחדיר אצבעות לפי הטבעת שלה בקצב איטי שמתעצם לאט לאט, היא גונחת ובין לבין מצליחה לומר "נהדרת אדוני" "את רואה מתריסנית שלנו? הגברת שלך מסוגלת לומר במילים מה שרק הכוס הנוטף שלך מספר לנו" אני רוצה להשיב לו מבט כועס, אבל לא מסוגלת, אני מלקקת את שפתותיי בשקיקה, נוזלים נהדרים נאגרים על אצבעותיו ומתחילים לטפטף גם מהכוס שלה. "נראה לי שהסאבית שלך צמאה, אולי ניתן לה להרוות את הצמא הזה?" הוא מוציא את אצבעותיו מפי הטבעת שלה וממשיך להחזיק בפלחי ישבנה, אני מקרבת את ראשי ומעבירה לשון מהכוס שלה ועד החיץ, הקולות שיוצאים ממנה מרגשים אותי ומדברנים אותי להמשיך ואכול אותה, לשתות כל נוזל שלה, ברקע אני שומעת כיצד היא גונחת ואת קולות הסטירות המוטחות על ישבנה.

cleanliness is next to godliness

אני אוהבת לבשל איתם. טוב לא בדיוק לבשל, יותר הם מבשלים ואני מטרידה אותם מינית או הם מבשלים ואני יושבת על הדלפק במטבח ושרה איתם שירים ובוכה שאני רעבה... בכל מקרה, אני אוהבת לעשות את זה איתם (כמו דברים רבים אחרים). שעת צהריים חמימה באופן התחממות-גלובאליתית הציצה מחלון המטבח, חזרנו לפני זמן לא רב מסידורים והם החלו במלאכת הבישול, רק שהפעם מישהו לא חישב נכון את סדר הדברים ולוטוס תפסה לזאלו את שולחן העבודה. בעודי מקפצת לידו, כדי להעביר את הרעב כמובן, הוא תפס אותי מאחורה עם חיבוק אוהב ונעים. אני בתמורה התלוננתי, הרי השפתיים התחתונות שלי עוד היו נפוחות וכואבות מאותו בוקר ולגרות אותי עכשיו רק יחמיר את הבעיה. "זאת באמת בעיה" זרקה לוטוס בעודה מערבבת חומרים  "אולי כדאי שתפשטי את המכנסיים, הם צמודות ולוחצות לך". אני חושבת על זה לרגע ומגיעה למסקנה שאולי באמת זה יעזור, זאלו משחרר אותי מחיבוקו ואני פותחת את הכפתורים, אבל בעודי מתחילה לפשוט אותן אני מרגישה שמשום מה גם התחתונים מתחילות להחליק מהיכן שהן אמורות להיות "היי?!" אני מתבכיינת והוא עונה לי באדיבות "מה? זה גם לוחץ לך", אני נעמדת בכעס והוא חוזר ומצמיד את גבי אליו, הבגדים נופלים סביב קרסוליי והוא מעביר את ידיו לאורך גופי ומנסה להכניסן בין רגליי, אני קצת מתנגדת ואז הוא אומר "אבל לוטוס תפסה לי את השולחן ואין לי מה לעשות", הוא מצליח להכניסן ומשחק איתי, אצבעותיו נעות בעדינות איטית על שפתיי ועל הדגדגן שלי ואני מתחילה להרגיש את כל האזור פועם ונרטב. אני משעינה את ראשי על כתפו הרחבה ומתחילה להתחכך בו כמו אחרונת המיוחמות, התנועות שלו הופכות זריזות יותר ואני מעבירה את ידיי לאורך רגליו בליטוף או עם ציפורניים. הוא מסובב אותי אל הדלפק ומשעין אותי עליו, אני קצת מופתעת משינוי הפאזה אך באופן טבעי מפסקת את רגליי, הוא מתחיל להחדיר את האצבעות שלו לתוכי ומנגן עליי "איך הרקע שאנחנו עושים לך לבישול?" הוא שואל את לוטוס "נפלא" היא מחייכת אליו, אני מתחילה לחשוב על כך שהחלון ממש קרוב והשכנים עוד ישמעו אותי, אבל כ"כ נעים לי שאני לא רוצה לעצור את הגניחות שיוצאות ממני. לפתע הוא מפסיק, אני לא מעזה לזוז ממקומי ותוהה מה עומד לקרות, ואז הוא חודר אליי עם הזין הממכר שלו. הוא מזיין אותי ודואג שלוטוס והשכנים יקבלו את מנגינת הרקע הרצויה ואני מרגישה את כל הנוזלים שלי נקווים בצורה לא נשלטת, וכשהוא מסיים איתי הוא יוצא ותחתינו נוצרת שלולית על רצפת המטבח. "סיימת?" הוא שואל את לוטוס והולך לכיוון השולחן, "כן, זה רק צריך להיאפות" "אז תוכלי לשחק איתה את בינתיים כדי שלא תשתעממי" היא מחייכת את החיוך המתוק-רשע שלה ועיניה מתכהות, אני מבינה שאני עוד שעונה על הדלפק וקצת מתקשה לזוז (ככה זה כשמשיירים לך את עמוד השדרה). היא מתפלאת על כמות הנוזלים שנאגרה ואני מרגישה את לחיי מתחממות. היא מעמידה אותי מולה ומלטפת את פניי "תראי כמה בלגן עשיתם, מישהו צריך לנקות את זה", אני מנסה להגיד לא ולעשות פרצוף זועף אבל זה קצת קשה אחרי סקס. היא, דומית טובה, ישר מבינה שהניסיון העלוב שלי הוא בעצם דרך להגיד 'לא' ולכן מתחילה לצבוט את פטמותיי, אני מביטה אליו במחשבה שאולי יעצור את זה (לא שיש לזה תקדים, אבל אני קצת טיפשה אחרי סקס) והוא עוסק בשלו וכלל לא מסתכל לכיווני. "נו" היא אומרת בטון אסרטיבי ונותנת סטירה לכיוון שפתיי הכואבות (עדיין... או יותר??). אני יורדת לרצפה, מביטה בה וחשה כיצד התנועה הזאת מקטינה אותי מולה, כיצד אני הולכת למקום אליו אני שייכת בעצם. הגוף שלי רותח כולו ואני מסתובבת כדי להביט בשלולית שיצרנו אני ואדוני, וזה נראה כ"כ פשוט, קבוצת נוזלים שוכבת לה על רצפה לבנה נקייה ומחכה ללשון שלי, אבל משהו בי עוצר בעדי ואני לא מסוגלת. אני רואה אותה מעל ראשי פותחת מגירה ומוציאה משם כף עץ ארוכה, אני מכירה את כף העץ הזאת... יותר נכון התחת שלי מכיר אותה, אני מנסה להביט אליה אבל היא עומדת מאחורי ומסתבר שצוואר לא יכול לעשות 180 מעלות. מולי אני רואה את זאלו מסיים עם הבצק שלו ומתקרב אליי, הוא קולט במבטי שאני חושבת לעשות משהו טיפשי ולהמרות את פיה של לוטוס, אז הוא עושה את הדבר ההגיוני ביותר ולוקח את המערוך מהשולחן. וכך מעל הראש שלי אני רואה את שניהם משחקים עם כלי המטבח בידיהם, הבטחה לבאות אם לא אעשה את עבודתי כהלכה. אני פושטת את מה שנשאר מבגדיי בזעם, כל גופי רותח ואני עדיין רטובה (או שמא נרטבת מחדש) ומביטה בשלולית התמימה כביכול על רצפת המטבח. 'לא יכול להיות' אני חושבת לעצמי 'לא יכול להיות שזה עושה לי את זה? מה אני באמת אלקק את זה עכשיו?' ואז, כאילו מחשבה לחוד וגוף לחוד, אני מתקרבת אל השלולית הקטנה על ארבע אך עדיין שומרת מרחק עם ראשי, כל הגוף שלי רועד ואני תוהה אם נהיה לי קר או שאני באמת מבינה כמה זה משפיל, אני זורקת מבט נוסף למעלה ומוודאת שהם עוד שם ואולי רוצה לראות אם הם באמת מרוצים ממה שהם רואים, החיוכים והעיניים המצפות מעודדים אותי להמשיך (ואולי גם כלי העץ בידיהם), אני מקרבת את ראשי עוד טיפה לכיוון השלולית, לא מאמינה שזה מה שאני חושבת לעשות, הריח המוכר של הזרע שלו והברטולין שלי מגיעים לאפי וממחישים את מה שאני עומדת לעשות, זה לוקח מספר פעמים בהם אני מקרבת את ראשי ואז מרימה חזרה בחרטה, אני מצפה מעט לקבל סטירה לטוסיק או לפנים כדי לתמרץ אותי אבל הפעם זה לא מגיע, מה שהופך את זה לקשה הרבה יותר. בסוף אני עושה את זה, אני לא יודעת כיצד, אני מקרבת את הלשון עד השלולית ומתחילה ללקק, הטעמים שלנו נשבים לאורכה והקור של הרצפה ממחיש לי מאיפה אני מלקקת אותם, עם כל ליקוק אני מעריכה יותר את הכמות הלא צנועה שיצאה מאיתנו ועם כל ליקוק יותר ויותר דמעות נקוות בעיני.

בין הזוכים יוגרל פרס שקר-כלשהו,

לי לעומת זאת, תחרויות כבר לא קוסמות יותר, אני כבר זכיתי 3>

Fair warning- זהו פוסט ונטילציה, משמע- פאתטי

מכירים את התחושה הזאת שמקבלים כשמתחילים לחשוב ברצינות על כל הקונספט הזה של המטריקס, או הקונספט שרק כשאנחנו חולמים אז זוהי המציאות האמיתית ולהפך... 

נו, התחושה שבעצם אנחנו מאבדים אחיזה במציאות, לא יודעים אם אנחנו כאן באמת או לא.

ובכן, ככה זה עבורנו רב הזמן... האנשים הדחויים, האנשים הלא-רצויים, חסרי הביטחון, מלאי השנאה העצמית,

אנחנו פשוט לא יודעים אם אנחנו כאן או לא.

ובמקרה שלי- כשאני יודעת אם אני כאן, אני לא יודעת אם אני רוצה להישאר בכלל.

האמת, אני לא בטוחה אם זה עדיין "עבורנו", שכן כבר שנים שהצד הזה אצלי תחת שליטה,

אבל אם להיות כנה עם עצמי, אני לנצח אהיה "עבורנו", כל מה שנדרש הוא פריטה על המיתר הנכון ואני חשה את התהודה הזאת בכל הגוף, תהודה של היעלמות ושל חוסר שייכות.

אם זה ריב נוסף עם ההורים, חברה שצועקת עליי בכעס, שותפה לחדר שלא רוצה להמשיך איתי הלאה,

הדבר הכי קטן ואני שוב בת 7 שלא מסכימים לשחק איתה בגומי, יושבת ומביטה בילדות האחרות ומפתחת מיזנתרופיה חזקה.

ושלא תבינו לא נכון, אני לא באמת דחוייה (*צחוק ממורמר כאן*), אני דווקא די מתבלטת,

ואם אני רוצה משהו באמת, רוב הסיכויים שהוא יושג,

אבל בפנים הסיפור אחר, ולימדו אותנו כבר מילדות- זה מה שקובע.

אז למה כל הפרולוג? מאותה סיבה שכותבים אותם בספרים, כדי שעם הרקע אולי תועמק ההבנה.

אז בואו ננגח בעובי הקורה (אני יודעת שאתם במתח):

לאחרונה יצא לי לשמוע\לקרוא שתי נשים שאני מאוד מעריכה (אחת שזכיתי לפגוש ואחת שאני מקווה לפגוש) מדברות על שני מושגים בדס"מים שהם אחד מבחינתי:

"השפלה" (מלשון שפל, יענו נמוך\תחתית) ו"חור",

וחשבתי לעצמי היום בנסיעה באוטובוס (כמובן כשאין משהו יותר טוב לעשות) איך אני מתחברת למילים האלה? ולמה אני בכלל מתגרה מהן?

התשובה הברורה-רפלקסיבית-כלוביסטית היא: כי אני צריכה את זה, כי אני חור, חפץ לשימוש... אבל זה לא מספיק נימוק עבורי,

ונכון שלהיות בתחתית זאת תחושת ביטחון (אם את על הרצפה, זה המקום הכי יציב שיש)... אבל עדיין משהו חסר לי...

ואז הבנתי כמה אני חור, כמה אני מאורה ללא סוף, בור ללא תחתית, וכן הלאה... אני הרי רק שואבת ורוצה עוד

אבל אני מניחה שאצלי זה יותר מוקצן...

כי אני רוצה את היחס שלכם, אני רוצה את העיניים שלכם עליי, אני רוצה את הליטופים והסטירות וההתבדחות על חשבוני,

כמו שלא רציתי מאף נפש חיה אחרת בעולם

ואני בור, לא רק כי אני חפץ או שימושית, אני בור כי זה פשוט לא נגמר...

כמה שאתם נותנים לי יותר, אני רוצה יותר, הרעב, הצמא, זה כמו הקלישאות הכי נוראיות, כמו בדיחה קוסמית על חשבון ציניקנית שכמוני

ואני רק מחכה לרגע שתצמידו אותי לשפל, נמוך כמה שיותר, ככה בבטחון שלא אפול תחת הידיים שלכם

ואני רק ממתינה לרגע בו תמלאו אותי, בזרע ובברטולין אבל גם בדמעות ובזיעה, בצחוק שלכם, בכעסים שלכם, בפחדים שלכם, בחלומות שלכם, בעבר ובעתיד שלכם

עוד ועוד ועוד... זה לא נגמר

וזה מפחיד, יותר מפאת העובדה שאני כ"כ כזאת כמו שלא ידעתי, זה מפחיד מפאת העובדה שאני לא רוצה להפסיק,

להפך!

איך אני אשרוד את זה? איך אחיה עכשיו שהצורך הבלתי נדלה הזה יצא החוצה?

תמלאו אותי כמה שרק אפשר, במה שרק בא לידיכם, לראשכם, לנפשכם, 

צבעו אותי כדי שלא אהיה יותר שקופה,

הצורך הזה הוא לא רק מיני, השתמשו בי כדי שסוף סוף לא אהיה נעלמת ותהיה לי מטרה.

המקום הזה שנתתי לכם להוביל אותי אליו, אני מניחה שלא ידעתם מה הוא יוציא ממני,

ועכשיו אני מסתכלת עליכם עם עיניים יותר גדולות ממה שאני רגילה, דמעות נקוות בצדדיהן ואני מנסה בעקשנות להחזיק אותן שם 

ואני יודעת שרואים את זה עליי! רואים שאני ממש מתחננת,

כבר מהסשן הראשון ראיתם את זה, נכון?

שאני מתחננת שתמלאו אותי, שתקחו אותי, שתעשו איתי ובי,

ככה על ארבע, על שתיים, על ברכיים וצפורניים, בכל דרך שתקחו אותי כך אהיה

זאת פשוט בקשה נואשת שלא חשבתי מעולם שתצא ממני (אולי כי גם לא חשבתי שתיענה),

תאהבו אותי

אבל כמה אפשר לתת ולתת? מתישהו הרי אני ארוקן אתכם,

וזאת המחשבה הכי מפחידה בעולם עבורי (כשפעם לא ידעתי פחד)

אז אני מבטיחה לנסות ולהתגבר מעבר להיותי חור או בור, או מה שזה לא יהיה

וגם ועל אף שהרעב שלי לא באמת נגמר, אני אתעלה מעליו ואתן חזרה 

ואולי עם קצת מזל (והוא די חייב לי), אצליח למלא אתכם ולו קמצוץ ממה שאתם ממלאים אותי

אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם, ואולי זה מקור כל הבעיה 3>

איך בשניות... הם יכולים לגרד אותי מהרצפה ולהרקיע אותי לשחקים?

ולא, אני לא מתכוונת לאקט בדסמ"י (סוטים!).. טוב נו, גם זה

זאת שנה קשה, יותר קשה ממה שציפיתי... אפילו שהכתובת הייתה על הקיר

הימים שלי יכולים להפוך גיהנום תוך שניות ולכלוא אותי בתוכו עד שעות הלילה המאוחרות (ראו ערך שעת הפוסט)

אבל אני עשיתי בחירה מכוונת להיכנס לזה, אני זימנתי לעצמי את זה

ועכשיו אני סוחפת איתי לתוך עין הסערה דווקא אותם.

שזה נורא אירוני,

כי אותם אני רק רוצה לעשות מאושרים, ורק להעלות להם חיוך...

,מה שלא ממש קורה כשאני בוכה להם בטלפון על השטויות שלי,

אז מה עושים?

הרי אני לא באמת הייתי יכולה, גם אם הייתי ממש מנסה, להסתיר את הסבל

ואני לא באמת הייתי יכולה, גם אם הייתי ממש מנסה, לקחת מרחק

והאמת, אני לא רוצה להעלות בדעתי באיזה דיכאון עמוק הייתי אם לא היו דואגים לגרד אותי מהתחתית כל פעם

בימים כאלה,

מלווים בבכי ובקיטורים שלי,

כשאני מקבלת הודעת לילה טוב כה אוהבת,

וחוזרת לפתק הכי מקסים בעולם, למתנה סתם ככה ולאוכל טעים (כי אני עצלנית)

אני ממש תוהה... מה הם עושים איתי?

לא באמת מגיע להם, נכון?

כבר נאמר לי במישרין ועקיפין שאני הבחורה הכי בת מזל בכלוב,

וזה נכון- אתם פשוט לא יודעים עד כמה (וכמה זה תקף הרבה מחוץ לגבולות הכלוב)

לילה טוב

איך אתה יודע שאוהבים אותך? אבל באמת באמת, לא בכאילו?

שאלה קשה... במיוחד אם מעולם לא נאהבת באמת באמת,

וממש במיוחד אם נאהבת הרבה בכאילו.

בואו נחזור לבסיס רגע...

אני אפילו לא אכתוב כאן על אהבה רומנטית, אהבה מלאת תשוקה, אהבה לשירים וסיפורים,

השאלה היא איך אתה יודע שאוהבים אותך ברמה הכי בסיסית, כנה, אכפתית וחסרת אינטרסים שיש?

הרב כאן בטח חושבים על המשפחות שלהם, על חברי ילדות, משהו שליווה אותם כל חייהם והוכיח להם שהם נאהבים.

אבל אם אתם כמוני, בעיקר גיליתם לאורך הדרך שוב ושוב, שאוהבים אתכם בכאילו,

ואם אתם ממש כמוני (מקווה בשבילכם שלא), אולי האמנתם באמת ובתמים שאתם בכלל לא ראויים לאהבה.

אז כשהאהבה הכנה והאמתית דופקת על דלתכם בערב חשוך וגשום, מגישה לכם ורד אדום וגדול ומבקשת להכנס פנימה...

איך תתנו לה? למה שתאמינו לה? וגם אם תעברו את המהמורה הזאת, למה שתתנו לעצמכם- שלא מגיע לכם- להיות נאהבים? 

ואם לא מגיע לכם להיות נאהבים, בטח היא לא אהבה באמת באמת? אז מה לא בסדר בה? איך לא תיפלו שוב באמתלת אהבת

הבכאילו?

אז הנה מדריך למשתמש שאספתי לאחרונה, הוא לא מדריך קסם- צריך להיות עירניים שזה קורה ולהעריך, צריך לדעת שזה לא

ברור מאליו ולהבין שזה כנראה סימן לאהבה של באמת באמת.

לא שאני מתיימרת להיות מומחית, אבל כשעוברים 28 שנים בין כל קופי האדם וחווים דברים כאלה רק לראשונה, אפשר לסמוך על

הניסיון ולדעת שאלה סימנים מעידים למשהו אחר וחדש, ואם מצרפים עוד נתונים כאלה ואחרים (במקרה שלי כאן נכנסים

רומנטיקה, תשוקה, הומור סיפורים ושירים), מבינים שזאת כנראה אהבה באמת באמת ולא אהבה בכאילו.

1. מכינים לך אוכל לעבודה- גם בתור ילדה לא ממש הכינו לי אוכל לבי"ס. למה זה סימן לאהבה? לא רק בגלל ההשקעה, 

אלא כי מכירים אותי מספיק טוב לדעת שאני עצלנית אחרי העבודה ובבוקר וכנראה אני אעדיף לא להכין כלום או להכין משהו לא

מזין במיוחד, וכדי להוסיף עוד לבבות ודובונים- אכפת להם מזה (זה יכול לבוא יחד עם זה שזוכרים מה אתה אוהב לאכול, אבל

לאחרונה מצליחים לשנות לי את הרשימה הזאת)

2. מכינים אוכל לשותפה שלך לחדר- בעבודה אינטנסיבית כמו שלצערי התחלתי לאחרונה, שותפה לחדר היא כמו שותפה לגור

איתה (המילים שלה- לא שלי). אם מחבבים אותה כ"כ כי היא עושה לי טוב, עד ששולחים לה עוגיות מפרגנות... טוב, זה סימן די

חזק לא?

3. מטפלים בך כשאתה חולה- דווקא בזה אמא שלי מעולם לא כשלה, היא הייתה משקיעה בטיפול כשהייתי חולה... ואכן, אני

נוטה להיות נזק. אבל כשלצד השני-שלישי אין כלל חובה לעשות זאת? וכשזה נראה להם בכל זאת ברור מאליו? זה סימן בשבילי

וזה סימן בשביל כולם :)

4. כשכואבים את הכאב שלך- אם ב12 בלילה (לא זייפתי נתונים) אני חוזרת מהעבודה בוכייה על סבלותיי במשך היום ועל האילוץ

שאלה חיי לשנה הקרובה, היא נשארת ערה לחכות לי והוא קם במיוחד מהמיטה (כשהם בעצמם צריכים לקום בבוקר למחרת

לעבודה) רק כדי שאחפור להם עד 2 בבוקר על כל זה בניסיון לעודד אותי... אני רגילה שאם משהו שכזה קורה, אני כנראה אשמע

על זה עקיצות או שזה ייכנס "לרשימה" (ראה מספר 7)

5. כשחושבים עליך- דווקא יצא לי להיות במערכות יחסים שהתקשרו אליי כל הזמן ורצו לראות אותי כל הזמן, אבל זה הרגיש מתוך

מחשבה שלהם על עצמם... כי כשאני ביקשתי ספייס לא באמת הורשיתי לקבל אותו. אז "כשחושבים עליך" אכן בא לידי ביטוי

בהודעות, טלפונים וקפיצות ספונטניות לבקר, אבל יש הבדל דק אבל כה חשוב- חושבים עלי! 

כשכל אלה נעשים זה כשאני זקוקה לזה כ"כ שדמעות יכולות לעלות בעיני רק מלראותם בפתח דלתי...

6. כשיודעים מה עובר לך בראש- נכון, דומים מנטאליים יכולים לקרוא מחשבות, אבל בואו שנייה נרד מעץ הבדס"מ... זה דווקא

סממן מאוד בעייתי, הרי הרבה אנשים יכולים להכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת מה עובר לך בראש, במקרה שלי גם יש אנשים

(אהמ אהמ אמא) שמחליטים עבורי מה עובר לי בראש ומרשים לעצמם להתעצבן עליי בגלל זה (מן שדרוג של להכניס מילים לפה)

אבל- איזה מחשבות הן אלה שיודעים שהן עוברות לך בראש?

זאת לא חוכמה לנחש שאני חושבת שאני שמנה, או שאני לחוצה מהעתיד שלי, אבל מסתבר שאפשר להפתיע אותי בקריאת

השדים שלי והשתקתם לאלתר (רגשות אשם, הלקאה עצמית ושלל דברים אחרים שמנסים ללבות את ההרס העצמי (המאוד

מוזנח לאחרונה) שלי)- אף אחד לא הצליח להרגיע אותם, שלא לדבר על לראות אותם באים

7. אין רשימות- כמעט ולא  הייתי במערכת יחסים קודמת בלי רשימות (אולי אחת), ואני יכולה להעיד- רשימות באות בכל מיני צורות

וצבעים- נאמרות במפורש, מוכנסות בויכוחים, דרך יצירת תחושה לצד השני (אני) כי זה לא בסדר\כי הוא צריך להכיר תודה\כי הוא

צריך להרגיש רגשות אשם\כי הוא חייב לפעם הבאה או אפילו לנצח. אחד ההרגלים המטונפים הראשונים שניסו להוציא ממני 

(בין כל השאר שהוסיפו לי ;)), היה רישום רשימות עבור עצמי, ניסיון להימנע מתחושה שאני חייבת... אף אחד לא סופר, אז

תפסיקי גם את! הוא עדיין חוזר מידי פעם, אבל ככה זה "מתריסניות"

8. הX פקטור- מצטערת מראש, זה סממן שלא יעזור לכם יותר מידי, והוא יעצבן חלק מכם (אני יודעת שאותי היה מעצבן כשאמרו

לי את זה)- 

מרגישים שזה נכון, הכל זורם בצורה טבעית, אין עכבות, אין חוקים, אין משחקים, אין בעיות מהותיות שצריך להתגבר עליהן (רק

קשיי יום יום שעוברים יחד בליווי התחושה הנהדרת שאתה לא לבד). הזמן עובר ממש ממש מהר (מה? כבר X חודשים), אבל

הוא גם אמור להיות הרבה יותר זמן (איך זה לא X שנים?)... אי אפשר לזייף את זה ורק אלה שכבר מצאו את זה יוכלו להעיד על

קיומו של הסממן... 

למה לכתוב את המדריך? אני לא באמת חושבת שהוא יעזור לכם... סה"כ זה משהו שכשיש לך אני הייתי רוצה לחשוב שאתה

כבר יודע לזהות ולהעריך.

אבל אני כן אכתוב אותו בשבילי, כדי שאזכור כמה אני נאהבת, כדי שלא אשכח שהפעם זה באמת באמת, כדי שלא אקשיב לשדים

כשאני לבד ואי אפשר להשתיק אותם עבורי,

אבל הכי חשוב, כדי שאגיד תודה- ככה מול קהל, מול עדים, כי אני לא יודעת איך עוד אפשר להדגיש את התודה הזאת, להביע

אותה יותר חזק, להראות שאתם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ושגם אם זה יגמר יום אחד (שלא יגמר לעולם!) אז אזכור

שהייתי נאהבת באמת באמת ושזה קיים, ושזכיתי...

אוהבת אתכם הכי ביקום, עד פלוטו (הוא כן כוכב God damn it!) וחזרה 3>

הסקרנות הזאת, שטבועה בי כ"כ חזק... היא מובילה את המחשבות בדרכים שונות ומשונות

ולפעמים, אני תוהה לעצמי, איך זה להיות מישהו אחר?

הזקן שתפס את המקום האחרון באוטובוס, הקבצן שישן שנת ישרים כשאני רק יוצאת מהמשרד,

הפקעצה שצועקת לטלפון מקושט בנצנצים ורודים, הילד בגן שמשחק בחול, הבוס שלי, הרופא נשים שלי...

אבל התהיה הכי גדולה היא על האנשים שקרובים אלי.

איך זה להיות אתם? האנשים שאני אוהבת,

מה אתם מרגישים פיזית או נפשית? איך עובר עליכם היום? איזה מחשבות עוברות לכם בראש כשמשעמם לכם או מצחיק לכם? במה אתם נזכרים כשאתם מתרפקים על נוסטלגיה? 

אני חייבת להודות, שרב הזמן אני מצליחה לנחש באופן די קרוב למציאות, לדמות באופן די מזדהה, לפחות ממה שאתם משתפים.

ואז אני חושבת על שניכם, השניים שהפכו את חיי, השניים הכי משמעותיים בעולם,

אני לא יכולה לדמיין! כאן נעצר קו המחשבה.

באמת, איך זה מרגיש לתת לאדם אחר את החופש שלו?

כשאתה אוחז בראשי ושם אותי בין רגליה, הטעם שלה מציף אותי,

הוא ניגר על לחיים, שפתיים ולשון.

אני שומעת בעמעום את הגניחות שלה ומנסה לנוע בהתאם.

ידך חפורה היטב בשערי ומזכירה לי שאין לי ברירה אלא לענג אותה עד שתהיה מרוצה.

אני שותה אותה לרוויה, מנסה להאזין יותר טוב למנגינה שהיא יוצרת,

ואז אתה מרים אותי משערותיי כלפי מעלה,

הגוף רוצה להכניס חזרה אוויר לריאות, פי נפתח ואני לוקחת שאיפה עמוקה ונואשת, הסנטר שלי מטפטף ממנה ומהרוק שלי

אבל אני לא מספיקה לנגב את פניי,

ידך מורידה את ראשי חזרה מטה, למקום אליו הוא שייך.

אתה לוקח אותי אליך, נוקשה ועסיסי,

הריח שלך מפעיל בי התנייה ופי כבר נפער. 

ככה, בתנועה אחת, בטוחה והחלטית, אתה חודר אלי... יותר נכון, אתה לוקח אותי אליך.

ידך השנייה אוחזת גם היא בראשי, כדי שיהיה יותר נוח להניע,

אתה מזיז אותי, בקצב שלך, לפי החשק שלך, עמוק לתוך הגרון שלי מהר יותר ויותר

אין לי שליטה על כמויות האויר שאני מכניסה, אין לי יכולת להפסיק או להאט,

כל שאני יכולה לעשות הוא לתמוך בגופי עם ידיי לשני הצדדים, ולתפוס הזדמנויות לנשום בין התנועות שלך,

דמעות מתחילות לזלוג מבין עיניי.

אני מרגישה את המבט שלה עלינו, בטח מאזינה לקולות שיוצר הפה שלי בעל כורחי,

ואני יכולה לדמיין אותה מגורה והופכת יותר ויותר רטובה.

אתה משמיע אנחה קלה וכל גופי מצטמרר.

ואז... אתה מפסיק,

יוצא מפי, מזיז את ראשי הצידה לחופשי,

וזז ממני. 

אני מנסה להסדיר את נשימתי, ודרך עיניים מטושטשות אני רואה כיצד אתה חודר אליה וכל גופה מגיב לך

ורק מחשבה אחת עוברת בראשי,

כמה היא רטובה, כמה אתה קשה, כמה הייתי שימושית.

"אדוני" ו"גברתי",

המילים האלה... 

חושבת לעצמי כמה כבר יצא לי להשתמש בהן בחיי... ולא עולות הרבה דוגמאות (עד לאחרונה כמובן)

אולם זה לא תמיד תלוי קהילה, זה גם יכול להיות תלוי מקום (באנגליה, למשל, זה בטח נפוץ הרבה יותר...).

מאז שהגעתי לכלוב הפכו המילים הללו להיות הרבה יותר שגורות בחיי, וקיבלו משמעות הרבה יותר רחבה מנימוסים

ובכל זאת, לא ראיתי את עצמי אומרת אותן ומאמינה בהן...

בוודאי שלומר את המילים הללו כחלק מ"משחק" בדס"מי קסם לי, אבל אני יכולה להיות מעט עקשנית כלפי עצמי,

מבחינתי לא היתה סיבה להגיד את זה, אם אני לא מאמינה בזה.

את המילים הללו שמרתי בצד, רק למקרה שאדרש לומר אותן בסשן... אבל לא ביוזמתי שלי.

ולאט לאט, אני מוצאת את עצמי מתחברת אליהן יותר,

פחות אומרת אותן עם טון ציני או חיוך מובך בסוף ההגייה,

איפה בעצם טמון ההבדל?

רבים פה בוודאי יקפצו ויגידו "מצאת אדונים אמיתיים!" "זה כי את יותר מחוברת לסשן" "את גילית את השפחה-מתמסרת האמיתית שבך"

צר לי יקיריי, אבל אני חייבת לכתוב שלפחות עבורי ההבדל לא מגיע מהצד הבדס"מי.

אף פעם לא הייתי שייכת, אף פעם לא הייתה לי מסגרת קבועה...

לא מזמן, באחד התקפי הפקפקנות שלי, אחי אמר לי "וממתי את חיה במסגרות?"

וזה נכון, אני לא ממוסגרת במיוחד,

לא כי אני מנסה לחיות על הקצה, להיות מ-גניבה או מיוחדת (הרי כבר נכתב בבלוג זה כי אין דבר כזה מיוחדת 😉 ),

בואו נגיד שזה פשוט קרה ונחסוך את החפירות שהשאלה הזאת טומנת בחובה.

ופתאום יש לי מקום שכשאני מגיעה אליו, אני לא רוצה ללכת אחרי פרק זמן מסוים (אלא רק צריכה)

פתאום יש לי געגוע מתפרץ אחרי מספר שעות בצורה לא הגיונית

פתאום יש לי למי לפנות כשאני רוצה אוזנת קשבת ואהבה, ולא כי אני צריכה וכבר לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר

פתאום יש לי ידיעה שכשאני רחוקה באמת חושבים עלי 

פתאום אני שייכת.

אומרים שחתולים לא שייכים  לבעלים שלהם, אלא הבעלים שייכים לחתולים,

מעולם לא רציתי להיות שייכת, ולכן מעולם לא "לקחתי בעלות" על שום דבר ואף אחד...

להתמסר היה החלק הקל, המתמסרת (לפחות אני ככה) תמיד יכולה לעזוב ולהיעזב,

אבל אם אני לוקחת בעלות, ורואה משהו כשלי... פתאום נטישה היא לא כ"כ פשוטה.

אז כן, 

יש לי אדון שהוא שלי

יש לי גברת שהיא שלי

שניהם שלי, שניהם הכי מדהימים בעולם, ולראשונה אני מבינה כמה מתוקה ומפחידה האהבה,

בעצם, לראשונה אני באמת מבינה שירים (סרטים דרמה-רומנטיים עדיין נשגבים מבינתי)

וכשאני מכירה בהם כאדוני וגברתי, לא רק אני שייכת להם,

הם שייכים לי...

אפילו לכתוב את המילים הללו מעביר בי צמרמורת לאורך הגב...

כי זה נעים ומבעת, לקחת ככה בעלות... מעניין אם זה ככה גם עבור חתולים?

רגע... האם זה הופך אותי לשולטת מלמטה? :P

"איזהו גיבור- הכובש את יצרו" (חז"ל, אבות ד א)

מי לא רוצה להיות גיבור? הרי, שוטפים לנו את המוח מילדות שלשם שואפים,

בין אם גיבור על, גיבור האנושות או סתם אדם שמתעלה על עצמו.

בדיעבד אני יודעת שאני לא רציתי, תמיד חשבתי שזאת יותר מידי טרחה ללא תמורה.

כשהמילה "יצר" גרמה לי לחשוב על פירוש של תשוקות, מאווים ושלל תמונות גישמיות החל מסקס וכלה באוכל, לא היתה לי בעיה להיות גיבורה. 

אבל היום אני מבינה אחרת.

היצר שלי... הנמסיס שלי, מעולם לא היה מאלה...

מעולם לא היתה לי בעיה להתגבר על הרצון לסקס (כן תתפלאו), לאוכל, לבזבזנות וכיוצ"ב.

אז מהו אותו יצר שלי? יצר שלו הייתי מצליחה לכבוש אותו, הייתי הופכת גיבורה?

פחד.

הפחד רדף אותי נואשות,

הפחד להרגיש, להיחשף, לתת את הלב כולו.

אני מניחה שלרובכם זה די ברור מאליו, 

הרי, מי לא מפחד על הלב שלו, מי לא מנסה לבחון כל ביטס ובייטס לפני שהוא מוסר אותו למשמר.

אבל לי זה לא היה ברור מאליו, בעיני זאת היתה הדרך היחידה- תמיד. אני לא רציתי להיות גיבורה, רציתי להיות אזרחית מוגנת.

27 שנים לא התאהבתי ולא הרשתי לעצמי להתקרב לכך... 

כל פרפר בבטן נורה למוות, כל מחשבה לבבית סולקה בזריזות, כל מחווה רומנטית נתקלה בציניות עזה (ומהצד שלי כלל לא התקיימה).

מערכות יחסים, קצרות או ארוכות, תמיד התסכמו ב"אהבתי, אבל לא התאהבתי", בטון גאה כמובן.

ויכוחים לתוך הלילה עם חברים על-כך שזה בולשיט בעיני לטעון שלא שולטים בהתאהבות, שעובדה שאני עושה זאת, שאם התאהבת באדם הלא נכון זאת רק אשמתך...

כן, התנשאות שכזאת,

גאווה שאני באמת יכולה על הרגש הזה, שמטמטם את כל העולם מאז תחילת האנושות.

ואז הם הגיעו,

אפילו לא אחד... אלא שניים...

גבר ואישה.

יפים, טובי לב, מעניינים, סקסיים, מתוקים, מצחיקים, שנונים, חכמים, שהאהבה שלהם אחד לשנייה ניכרת בכל מבט ובכל נשימה.

אבל זאת לא הפעם ראשונה שחוויתי ריגוש ופרפרים, חשק וגעגוע, כמיהה וטעם של עוד... 

ואני הרי יודעת להחליט לעצמי עד כמה לרדת במורד המחילה הזאת, שליטה עצמית היא השריר הכי חזק שלי.

בעבר (כמובן שלא הפעם, אחרת איך הסיפור מעניין?) פשוט הייתי מתרחקת, פחות באה או נוגעת, מסיחה את דעתי ע"י נושאים ומחשבות אחרים, מאכילה את עצמי בתרחישים הכי גרועים כדי להיות "מוכנה"... עושה הכל! הכל כדי שהתחושות האלה יפוגו.

הם פשוט לא נתנו לי צ'אנס, 

וללא מאמץ שאבו אותי יותר פנימה למעגל הקסמים הזה,

בכלל לא הספקתי לחשוב, הספקתי רק להרגיש, 

וכשהתחילה המילה "אהבה" לעלות לחלל החדר, ידעתי שזה מאוחר מידי... שהתאהבתי בלי לשים לב.

אופס :)

לא אמיץ במיוחד נכון? די פאסיבי אפילו...

אז הנה החלק בו כבשתי את יצרי, פעם ראשונה בחיי- אני נשארתי.

נשארתי ונתתי לזה לשטוף אותי, לחדור אליי, להיכנס ולקחת את הלב שלי,

לעטוף אותו בשייכות ובאמון.

וזה מרגיש כ"כ טוב, וזה מרגיש כ"כ רע... בדיוק כמו בכל שיר או סרט קלישאה שאני חטאתי לרדת עליהם בגיחוך,

אז הנה יוונים... כנראה שלתיאורית ההיבריס שלכם יש בסיס.

למדוד מחוך מול חיילת מריירת, ללכת להזמין מנה כלבתית בארומה, לעשות לפ-דאנס לפני כל המועדון...

מסתבר שברגע שיש לך אומץ להתגבר על הפחד הכי גדול שלך, האחרים מתקטנים... 

אז נכון שעוד אפשר להביך אותי, ודי בקלות,

ונכון שהם לא מפספסים הזדמנות לעשות את זה :-)

אבל אני לא צריכה להיות אמיצה בשביל הדברים האלה, אני רק צריכה אותם.

בכלל אני צריכה לאזור הרבה פחות אומץ בימים אלה, 

כי זאת מערכת די יעילה... כל העסק הזה של אהבה וכאלה.

כמה שיותר אומץ אני משקיעה באהבה ובאמונה בהם,

ככה אני מקבלת חזרה (בין שאר הדברים) את היכולת להתעלות מעל כ"כ הרבה אתגרים אחרים, בד"סמים ויומיומיים... 

וזאת פעם ראשונה שנאמר לי שאני בטח אפגע ועניתי ב"אם אפגע אני אחלים", פתאום לא מפחדת

כי כך או כך, 

הפעם זה שווה את זה.

מה לעשות? קורה 3>