לפני 9 שנים. 24 במאי 2015 בשעה 17:58
שמשנים לי את השם
לא אוהבת גם את בנו של השכן
וכלובי, זה קצת מעצבן.
תעשה עם זה משהו, ברצינות.
Touché
חיי הסטודנטיאליים, בלי התחכמויות מיותרות...לפני 9 שנים. 12 בפברואר 2015 בשעה 17:59
Right...
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
Now!
לפני 9 שנים. 9 בפברואר 2015 בשעה 20:29
רק שהיום, בארוחת הצהריים, כשאנו מסובים לשולחן, פתחה מישהי ושאלה את חברתה: "קראת כבר את 50 גוונים...?"
מודה, הדבר העלה בי חיוך דק שניסיתי להסתיר.
התשובה של חברתה היתה שלילית, ואילו הראשונה הפגינה התלהבות יתרה.
איזו תמימות, חשבתי לעצמי. אילו רק היו יודעות.
אגב, מנושא לנושא באותו נושא, ציפיתי שעם כל הבאזז שיש לקראת הקרנת הסרט (ושלא תבינו לא נכון, אני הכי בעד - בחירת הניק אינה מקרית...), מישהו כבר ירים את הכפפה ויעשה תחקיר עומק כדי למצוא היכן מסתתרת לה אנסטסיה סטיל הישראלית. לאור העובדה שיש לי שורשים פולניים (גם אם אני צובעת אותם מדי חודש אצל הספר), כמעט שנפגעתי ;)
נו שויין, אזדיין בסבלנות :)
לפני 10 שנים. 15 בנובמבר 2014 בשעה 7:56
Premiere it is!
לפני 10 שנים. 10 באוגוסט 2014 בשעה 15:54
שרציתי לכתוב פוסט קצת יותר שמח, אבל מצב הרוח שלי מחורבן, אז תאכלו קצת חרא (ותלעסו טוב-טוב, הא?), כי אני מאלה שאוהבים שהשאר סובלים יחד איתם.
היום בחנתי לראשונה את רשות השלטון השנייה במדינה. עשיתי את שיעורי הבית שלי היטב והרגשתי שהגעתי מוכנה.
בגדול, עברתי דבר או שניים בחיי הקצרים (כן, אתם יכולים לגחך לכם שם מתחת לשפמון, איי קודנט קר לס), ואני מחשיבה עצמי לבעלת תעצומות נפש, שאם לא כן, סביר שלא הייתי ביניכם היום כדי לכתוב שורות אלו.
יחד עם זאת, שום דבר לא באמת מכין אותך לרגע הזה בו עורך הדין של הצד השני עושה ממך קציצות, שוחט אותך הלכה למעשה, מסובב את העובדות כרצונו נגדך ועוד קורא לך "סטודנטית מפונקת" (כבר לא סטודנטית - לפחות על הנייר - אבל את זה נשאיר לפוסט הבא) כשבאמת מדובר במישהי שאספה שקל לשקל.
שום דבר לא הכין אותי לתחושת חוסר האונים הזו, בעודי יושבת לגמרי לבדי מול כבוד הרשם והקלדנית, התובע ועורך דינו.
והרי למה ציפיתי? סך הכל עשה את תפקידו (וגם שיקר על הדרך שעושה זאת בהתנדבות, אבל למי אכפת בעצם). מסירה את הכובע בפניו. המשחק המדהים שהציג, כחלאת האדם, נועדה לשרת את אדונו.
אם אני שמחה על משהו, זה רק על הזמן, הטרחה והכסף שגרמתי לתובע להוציא, ובעיקר על עגמת הנפש.
כמו הלקח שאני הפקתי מהמקרה, גם הבנזונה למד את הלקח, יש הוכחות בשטח.
ועורך הדין שליקק לרשם? הוא עוד טרח להחזיק עבורי את הדלת פתוחה לרווחה בסוף הדיון, ג'נטלמן אמיתי. אז רק השתהיתי שעה ארוכה בעודי לוגמת מים ולובשת את הז'קט השחור שלי בחזרה, עד שהואלתי בטובי לצאת (קיוויתי שיתעייף ויתייאש), אבל הוא? כנראה אדם טוב מתחת לערימת החרא שייצג...
מה על הכרעת הדין? זה כנראה תלוי באיכות ההצגה של כל אחד מהצדדים. את כל מה שהיה לי לומר אמרתי, לא חסכתי דבר.
נותר רק לחכות לראות מי הרשים יותר את הרשם...
You are welcome 2 stay tuned :)
לפני 10 שנים. 27 ביוני 2014 בשעה 21:14
שיש את החיוך הזה, ממתיק הסוד, שהוא שלי, והוא רק שלך.
שמתפשט בי כל פעם שאני עוברת ליד המקום הזה, שלנו, שגיליתי בעצמי, שהבאתי אותך ואותי אליו בפעם הראשונה.
שהפך להיות המקום האהוב עלינו (ושהחיוך תמיד מתרחב כשאני נזכרת איך כמעט החרימו אותנו משם בגלל עזות המצח שלך, ובפעם ההיא שתפסנו את ההוא חצי עירום ובחצאית רק כי אתה כזה חצוף ולא מקשיב להוראות... וזה הרי מה שחיבבתי בך כל כך).
שעמוק עמוק בפנים, אני איפשהו מקווה שאפילו אחרי הזמן והמרחק, נשאר רק שלי ושלך.
אתה זיכרון יקר, יקר מדי מכדי שאוכל להרשות לו להתקלקל בשביל 'בערך'.
לא היה לפניך וגם לא אחריך שידע לגרום לי השפלה ועונג, כאב ואושר בו-זמנית.
תמיד הייתי יוצאת מפוצצת אנרגיות מכל מפגש שלנו, נתת לי את הכוח לסחוב עוד שבוע באחת התקופות הכי קשות שעברתי.
גרמת לי להרגיש חשובה, חשובה באמת, ואני יודעת שהייתי כזאת בשבילך, גם מעבר לתחושה הגשמית. אלה דברים שאי אפשר לזייף. היית זקוק לי. ואני לך.
אז הבן, וסלח לי שלא יכולתי לתת לזה להיהרס ברגע אחד.
כמו בכל דבר אחר שאני עושה, זה הכל או כלום. אין אמצע.
ורק תדע שאני עוברת שם הרבה.
לפני 10 שנים. 9 במרץ 2014 בשעה 20:54
Need I say more?...
לפני 10 שנים. 13 בפברואר 2014 בשעה 23:57
כלוביסטים יקרים,
כולכם נבעטתם פעם או פעמיים בחייכם, וחלקכם אפילו מתגאים בכך (...).
אבל!
אף אחד מכם לא נחבל באמת עד שבן זוגו בריל לייף, מזה כמעט כשנה, לא זרק אותו ביום האהבה.
החלטתי להכתיר את המאורע הזה כהפתעת העשור.
וזהו,
מפה,
אפשר רק לעלות.
ליל״ט
לפני 11 שנים. 11 בנובמבר 2013 בשעה 0:46
When you work barely three weeks in a new workplace and the CEO sends you a friend request on facebook, when he is actually abroad, it’s a sign:
a) You are doing something wrong
b) You are doing something very right
c) Both!
לפני 11 שנים. 2 באוקטובר 2013 בשעה 20:59
I am who I am. That much is true. We cannot run nor hide from the things we have done. They come back haunting us. In our dreams, in our thoughts. Every now and then. We are who we are. Just a faint remainder of who we used to be.