לונה בכלוב הגדול

הילדה בגן, הקניות נעשו. סיימתי את ענייני המשמימים לבוקר זה.. 

והגברים שביניכם?

הבוגרים במסיבות סיום 

או בקניות 

או בסידורים 

או בבוקר גיבוש עם החוקית

או גם וגם וגם וגם. 

הצעירים עוד ישנים עמוק.

חפירות על החופש הגדול בכל מקום.. 

ומה יהיה עלי בבוקר שישי שכזה?? 

שלוש שעות פנויות שהולכות לרדת לטמיון, גאד...

עדכון: 

הסתדרתי בסוף, תודה

לרוב אני לא ממש חושבת על זה
אבל לפעמים אני מרגישה שזה פשוט גובל בשערוריה,
שבסופו של עוד יום מעייף,
אני לבדי צריכה לחלוץ לעצמי את הסנדלים. אבזמים והכל.

בעצמי!
כאילו, אין מישהו שזה אמור להיות התפקיד שלו?

הזוי.

קוראת פה כל השבוע פוסטים על פרידות ופירוקי קילורים,
וזה נכנס לנשמה ומעציב אותי נורא.
כותבים ומגיבים על סופים ידועים מראש ודרכי התמודדות וכו'.

אני כל כך שונאת פרידות. 
אני כבר לא צעירה ולא תמימה אבל..
בא לי קצת תמימות, בכל זאת.
רק רוצה אותך פה איתי,
על הסדינים הלבנים בבית המלון הזה,
ואחרי שתנוח בין כפות רגלי
אחבק אותך מאוד מאוד חזק.

רוצה הביתה.

נכנסת למיטה לנוח קצת
אחרי שרבצתי על הספה בסלון
ולא קיפלתי הר של כביסה (היתה שם פעם כורסא, נשבעת)
וקראתי בלוגים בכלוב.
צחקתי, צחקתי עד קצת, קיבלתי השראה, התחרמנתי.
אני כותבת לבלוג ולא לו כי הוא הרי לא נכנס לפה באמצע היום (חח..)
ואני הרי לא רוצה להפריע לו בעבודה (חח.. #2)
אך חשה שזקוקה לשתף, כי מעטים יבינו כמה שבא לי למעוך עם רגל אחת את הפרצוף היפה שלו ועם רגל שניה את הזין,
כשאני מאוננת.
ומה אישה רוצה יותר מאשר שיבינו אותה?

כנפי המלאכית שלי במייבש.

בבית הקפה בתחנת הדלק
חוגגת שבוע שלם של חופשת מחלה
שתגמר בקרוב
חושבת איזה מזל ששניה וחצי לפני שנפלתי למשכב הספקתי לארח את הכלבלב המושפל המטריף שלי.
עכשיו כשאני מרגישה יותר טוב
הפנטזיות משתוללות, המוח מריץ תמונות תזכורת מהלילה המדהים שהיה, ומלילות מדהימים קודמים
וכמובן משתפת אותו ומפריעה לו בעבודה.
ברגע שיתפוגג החשש שאדביק אותו,
אני מתכוונת להדביק אותו לשטיח!
ועוד אני חושבת שזה לא כל כך רע שהחיים לפעמים מכריחים אותנו לקחת דברים לאט, להתגעגע, לפנטז מה עוד אפשר לגלות, לנסות, לחוות, ולדמיין לאילו עוד גבהים אני יכולה להוריד אותו.

נכתב בגעגוע מחוייך

נראה לי שהסיטואציה הכי בלתי הולמת בה אני נוטה לפנטז או להזות את הכלב שלי, היא קבוצת התמיכה.
חבורת מבוגרים יושבים במעגל וחופרים, סליחה, מעבדים, ואז רגע של שתיקה, שלפעמים מרגיש כמו שעה עד שמישהו שובר את הדממה.
זה שקט שאנחנו זקוקים לו. כנראה. לרוב אחרי שהגענו לאיזה שיא, מישהי נשברה בבכי או מישהו זרק וידוי קורע לב, ואז הדממה מאפשרת איזו שקיעה של הנשורת הגרעינית הזאת או מעבר לדובר אחר, משהו כזה.
כבר כמה פעמים מצאתי את עצמי, שאין לי סבלנות לזה, ולא בא לי להתחבר לזה והכל כבד עלי ו... איזה קטע אם היה פה לרגלי הכלב שלי! ובדמיון שלי זה הגיוני לחלוטין: 
קשור בשרשרת שבידי לקולר ופשוט נמצא שם, מחכה לסימן ממני. בהרמה קלה של רגלי, הוא תופס אותה ומעניק לה עיסוי קל, להפיג את המתח. רק "קל" כי בכל זאת..
ונשות הקבוצה מנסות לשחק אותה לא מתייחסות אבל מסתכלות (כולן שם חולצות את הכפכפים שלהן כל הזמן) ומקנאות בי.
וזכר האלפא של הקבוצה מקנא בו (ואולי מקבל השראה).

ואז אני מחייכת לעצמי, חיוך קטן ובלתי מותאם, והמנחה פונה אלי ואני מהר מהר מנסה להתחבר בחזרה למה שקורה, ואומרת משהו קשור לא קשור ומרגישה סתומה, אבל מקבלת פידבקים נפלאים מחברי לקבוצה על התובנות, החוזק והיצירתיות שלי! 

וגם בג'ימבורי, קצת בלתי הולם.

בואו נדמיין פה פוסט של: אני מתבכיינת על הסטרפטוקו-כוס-אמאשלו שחמישה ימים מסרב לעזוב לי את הגרון, וכמה אני מסכנה אמא יחידנית לפעוטה והסבתא בחו"ל ועכשיו שוב חרמנית אבל מבודדת מהאנושות,

ואתם תאחלו לי בריאות כאילו למישהו אכפת ונעבור מיד הלאה לפוסט נורמלי זימתי כזה שלי שעכשיו מנסח את עצמו אצלי בראש, אוקיי?
תודה,

ל. 

כשהחושים חדים (כלב, אחרי הכל) וההתמדה משתלמת... 

כלב שלי, 

ברוך בואך לעולמי הפנימי. 

את חלקו הכרת אישית, על חלקו סיפרתי לך. 

נחשפת פה בפניך

במלוא הדרי 

ועליבותי. 

ידע זה כוח, 

השתמש בו בתבונה. 

מקווה שתתגאה לקרוא, 

בעיקר בעצמך. 

הראתי לך את שלי, 

עכשיו תראה לי את שלך?

שלך. 

שנים שלא ממש ידעתי איך לקרוא לזה, לאן לשייך את זה. קראתי לזה חיבה לסקס קשוח, אגרסיבי, כזה שמובל על ידי גבר אסרטיבי, חזק, פסיכי..
היו בני זוג והתנסנו ולא הגענו לקצה.
היה ההוא שנעץ סיגריה בוערת על ישבני השמאלי, ולפעמים קשר את ידי בצעיף שלי. הייתי מאוהבת בו נואשות והתרסקתי כשנגמר.
ולפניו היה ההוא שהפך אותי, תקע את הזין שלו בכל חור שלי, גהר מעלי, קיפל אותי, הורה לי לפתוח את הפה וירק לתוכו והשאיר עלי כחולים כחולים. לא ממש הבנתי מה הוא עושה, ולמה זה כל כך מדליק. זה מתישהו התפוגג ונגמר.
יש עוד כל מיני דוגמאות לקשרים קצרים יותר או פחות, עם כל מיני אלמנטים,
והמון המון פנטזיות ושיטוטים באתרים והכרויות אישיות או וירטואליות שלימדו אותי והובילו אותי אל הכלוב.
כל כך רציתי להרגיש שייכת.

אתה האחרון שקראתי לו אדוני,
ועברו מאז כבר כמה שנים
והיום אני אחרת ופחדנית נורא.
פוחדת מהכאב
פוחדת לשחרר
פוחדת לוותר
פוחדת לתת
פוחדת.
או אולי לא מעוניינת.
חזרתי לפה ובאת בעקבותיי
ואין מספיק זמן ביום לכל הטירוף הזה
וכישורי חלוקת הקשב שלי עלובים.
אתה מעיר דובים ממרבצם
וגם אותי.

במהלך פרוצדורה סטרילית עם הרופא החביב עלי: בכיר חכם, גבוה, מוצק, מוכשר ולא נחמד,
הטלפון שלו צלצל מהכיס.
ביקש שאוציא לראות מי זה, ולא לכל רופא חוצפן שמבקש כאלה דברים אני מסכימה...
השחלתי את ידי למעמקי (!) כיס המכנסיים שלו והוצאתי.
הוא בחר שלא לענות.
השתקתי את הצלצול והכנסתי את הטלפון לכיס החולצה שלי.
בסיום הפעולה. הכניס ידו לכיסי, לקח את הטלפון שלו והודה לי.
וזה המגע האינטימי ביותר שהיה לי בשבועיים האחרונים.
והיה נעים.
וחם לי.