לונה בכלוב הגדול

להסתיר את מבטה המאוכזב.

מכירים את המשפט הזה? הוא מצלצל כל כך מוכר. הרומן הרומנטי סטייל.

זה הדבר הראשון שעבר לי בראש

"היא התקשתה להסתיר את מבטה המאוכזב"

ולמה לנסות בכלל להסתיר?

ולמה בגוף שלישי? אולי ברגעים מסויימים זה יותר נוח להביט כך על המציאות, מהצד.

"זקפתו היתה חלשה מדי, ומספר נסיונותיו לחדור לישבנה כשלו. 

אתה רוצה לזיין אותי בתחת - שאלה. 

אני רוצה לזיין אותך בתחת - ענה. 

גם אני רוצה שתזיין אותי בתחת - הגיעו להסכמה. 

הוא לא התייאש עד שהשיב לעצמו את אונו ונכנס אל פתח המערה הסודית, הצרה והחמה שלה, וזיין אותה היטב (נו כן, בתחת). 

עינייהם נפגשו כל משך הדפיקה, מבטה המזוגג מול מבטו העמוק, ומיטת הברזל הכבדה הוטחה שוב ושוב בקיר חדר בית המלון בקצב מתגבר. 

בזוית הזאת כשהוא מזיין את ישבנה ומתחכך בדגדגנה, חשבה, עוד רגע קט והיא גומרת באורגזמה מטרפת, לה חיכתה ימים רבים. 

קול אזעקה עזה פילח את האוויר בחדר כמו סכין! הוא קפץ מהמיטה ורץ לעבר דלת החדר. אזעקת אש? אזעקת רמז לרעש חזק מדי הבוקע מחדרנו שבקצה הפרוזדור (היש דבר כזה?)? תוך מספר שניות פסק הרעש מחריש האוזניים, הזקפה הלכה, הרטיבות בעקבותיה. 

גם ככה נהיה מאוחר, אמר.

ועל מבטה - איני צריכה להוסיף עוד" 

 הסוף. 

                                Until next time 

צועדת לאוטו, אבל הגשם לא מספיק בשביל לכבות את הבעירה שבתוכי.

תרד לי! כתבתי לו,

רד לי כבר!! עכשיו!

תאכל לי כבר תכוס!!! 

הסבתא כבר הוציאה את הילדה מהגן, אני לא ממהרת, הוא לא ממהר. 

אבל אב הבית, מאז שקודם לתפקיד הבכיר והיוקרתי, נורא פוחד להיתפס (חוץ משלשום בבוקר, ועוד כמה חוצים), ולא יכול למצוא חדר אחד לרפואה בכל המוסד הזה, שישמש אותנו. עכשיו!

יש לו הרבה מה להפסיד, הרבה יותר מפעם.

קצת נמאס לי. שוב. 

עד מחר

:) 

*תאכל לה את הכוס טוב טוב הלילה, לא אכפת לי משחק או עייף או עייפה או תפוס. תרד לה טוב, תטרוף אותה, בשבילי.*

כל היום משחזרת בראש את הרגע הזה.
שוב ושוב אני על הבטן והוא חדר אלי מאחורה, רוכן עם ראשו ליד שלי, קרוב. נושמים ביחד.
מגביר קצב, מחבק את צווארי בזרועו.
לא הבנתי אם הגניחות שלי הן שנחלשו לאנחות קלושות קצרות צפצפניות או שהשמיעה שלי היא שנחלשה וכשזרועו התהדקה סביב צווארי גם את המוזיקה ברקע כבר לא ממש שמעתי.
הייתי הכי שלו.
וידעתי שהוא מחזיק אותי ושומר עלי
ואיזה פחד
ואוי, איך בא לי שוב

בתקופות כאלה של חשק מיני ירוד אני נוטה להאשים את עצמי, אני המושפעת מהירח, עונות השנה, מידת המכנסיים, חגי ישראל, הפרוזאק.
אבל אולי בכלל לא בי האשם? אולי האשם בו/ בהם/ בכם?
אולי זה לא שאני לא חרמנית, אלא אני בלתי מחורמנת? אולי הצד השני פשוט לא מחרמן אותי?
שנסו מותניים, חרמנו!

זו לא אני, זה הם.

מאז כתיבת הפוסט הקודם, 

ניסיתי וזה באמת לא בא לי טוב.
החפוזים הכה חפוזים האלה.
בהתחלה זה היה מאוד מאוד מדליק, והנה יצרתי מפלצת.
אין לי עצבים לזה יותר. למהירות, לשמירה על השקט. וכבר אין משרד נורמלי שאפשר להתבודד בו. אני לא יכולה לגמור ככה וזה כבר לא מספק אותי.
היום הרגשתי שאפילו הגרביונים נטולי המפשעה היו רק פרקטיים, כמעט בלי להתעכב על כמה שהם סקסיים, כלומר.. כמה שאני סקסית בהם!
ומאז התפקיד החדש שלו הוא טוחן שעות עבודה ואין לו זמן לטחון אותי מחוץ לשעות הפעילות. פתאום אני לא רוצה יותר ככה. די.
כרוניקה של סוף ידוע מראש?
אני לא נוטה להצהיר הצהרות, אבל עד שאקבל את כל השלוש שעות שלי, אין עוד.

לפעמים לא בא לי קוויקי במחסן. 

בא לי מיטה, גם כזאת של לפי שעה.

לשכב בנוח, על הגב. לתת לך לעבוד. כמו אז. 

בלי למהר. בלי לחשוש ממי שעלול פתאום להיכנס. זה לא מצליח לנו לאחרונה. 

רוצה לנקות טוב טוב את הראש, 

לאיזה שעתיים שלוש. 

שכבתי לידו על הבטן כשהשפיך שלו עוד מונח על הגב והישבן שלי, איפה שהתיז אותו לפני כמה רגעים. הגופים שלנו רק קצת נוגעים זה בזה. 

שניינו מתנשפים ולאט לאט הדופק מתחיל לרדת חזרה לנורמה, וחוץ מזה - שתיקה.

- אתה יודע ש... כשגבר גומר עלי ככה, אני מכריחה אותו לנקות אותי עם הלשון?

הוא: אאאה.. וואלה לא, אני לא ידעתי את זה.. 

וזהו, לא החזקתי עוד את הבלוף הזה והייתי כל כך מרוצה מעצמי מזה שהצלחתי להוציא את המשפט הזה מהפה.

- לא, לא. זה לא באמת.. 

הוא: אני בטוח שיש כאלה שהיו מאוד נהנים מזה. 

וקם להביא נייר טואלט 

מפטפטים על מי-זוכר-בכלל-מה, בפינה בכניסה למחלקה. אמצע היום. מסדרון רועש וסואן. 

ואז הוא אמר לי "תתקרבי".

קשה להסביר כוחה של מילה.

ככה, בלי "אלי" ובלי כלום. תתקרבי.

לרגע יצאתי לגמרי מאיפוס. או שנכנסתי לאיפוס. "מה?"

- תתקרבי.

כמו מהופנטת, התקרבתי. 

שלח ליטוף זריז.

צמרמורת.

זהו

אני לא מבינה בגידול צמחים, טיולים בטבע וכבישי ישראל. אני לא סופר חכמה ואני לא יודעת לבשל וכנראה גם לא לתת עצות סופר מועילות.

אבל אני יודעת לאהוב ולחבק, אני יודעת להקשיב ולהכיל, אני יודעת לצחוק וללטף, להתפרע ולהשתולל.

היא חברה טובה ואני אוהבת אותה. אני לא היא, וזה גם בסדר. 

זה שליטה מלמטה?

אז תבוא כבר לזיין אותי בשירותים בקומה שנייה. 

ותגמור זריז כי המנקים מסתובבים פה כל הזמן. 

ותסתום לי את הפה שלא ישמעו שאתה פותח לי תתחת. 

ותעוף החוצה מהר

אפילוג:

איך זה הרגיש לך ככה, להשתמש בי כמו חור להנאתך? 

-פחות מתחבר לזה, אבל בסדר. 

איך זה מרגיש לך שאני משתמש בך כמו חור להנאתי? 

שלך. 

-אז למה את נותנת לאחר להיכנס לשם? 

כי אני לא מחונכת כל כך. 

-אהה

*

חסר תקנה?